פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

בימים האחרונים זוכה קטע וידאו מסוים ביוטיוב להרבה כניסות ותהודה תקשורתית זוטא. בקטע, המוצג כאן בהמשך, רואים צילום ממצלמת אבטחה בעיר הרטפורד שבקונטיקט המתעד תאונת פגע וברח. מדובר בגבר בן 78, שכפי שניתן לראות, נדרס על ידי מכונית שחצתה פס הפרדה רצוף. אבל החלק המעניין בסרט, וזה שבגללו ישנה התעניינות תקשורתית בו, הוא מה שקורה אחר כך. הפצוע שוכב על הכביש, ככל הנראה מדמם, בעוד בנתיב השני המכוניות ממשיכות לנסוע. אדם חוצה את הכביש ועובר ממש לידו ואיננו מתייחס. אנשים מהמדרכה יורדים אל הכביש ומתקבצים ליד הפצוע, אולם אף אחד לא ניגש אליו, כורע לידו ומנסה לעזור באופן ישיר.

ב-Ynet מדווח ש"העוברים והשבים הביטו במתרחש ובמשך יותר מדקה לא הושיטו יד לפצוע, שנותר משותק". העניין פה הוא לא הזעזוע שבאקט הדריסה (המזעזע כשלעצמו) אלא האדישות לכאורה של העוברים ושבים שלא נוקפים אצבע.
חדי הזכרון שבכם ודאי נזכרים שדבר דומה התרחש ממש פה, לפני שנה וקצת. משה ישראלי, רוכב אופנוע, נפגע על ידי מערבל בטון ובמשך דקות ארוכות שתועדו גם הן במצלמת אבטחה (ניתן לצפות בסרטון בגוף הכתבה), שכב על הכביש בעוד מכוניות נוסעות לידו וטורחות כמובן לעקוף אותו, ואף אחד לא עוצר לבדוק מה קרה שם. בסופו של דבר הגיע אופנוען אחר שטרח לעצור. זה היה מאוחר מדי וכשהגיע צוות רפואי למקום, הוא נאלץ לקבוע את מותו.

מצב כזה מזעזע. מאוד. קשה שלא לחשוב כמה נורא להיות בסיטואציה הזו, כשאתה שוכב על הכביש, חסר אונים, מדמם ואף אחד לא מתעניין. קשה שלא להתבונן בסרטונים האלו מהצד ולחשוב איזה חארות האנשים מסביב שלא עצרו, שלא התעניינו, שלא עזרו.
ומיד עולה השאלה, למה. למה הם לא עצרו?

הסיפור של קיטי ג'נובזה

כל סטודנט לפסיכולוגיה מכיר את הסיפור של קיטי ג'נובזה עוד בתואר הראשון. זהו סיפור דומה אך מזעזע עוד יותר שהצביע לראשונה על התופעה הזו של אדישות כלפי אדם הנמצא במצוקה. בעקבות המקרה הזה התחילו להיות מודעים לתופעה זו ולחקור אותה באופן אינטנסיבי על מנת לנסות ולהבין מה עומד מאחוריה.

ומקרה שהיה כך היה:
קיטי ג'נובזה היתה בחורה ניו-יורקית שהתגוררה עם שותפה בשכונה הקרויה Kew Gardens בקווינס, ניו-יורק. שכונה כפרית משהו שאוכלסה בעיקר על ידי לבנים מהמעמד הבינוני. לא משהו מפחיד יותר מדי, בטח שלא בשביל בחורה שגדלה בניו-יורק. היא עבדה כמנהלת בר ובדרך כלל חזרה מהעבודה מאוחר באמצע הלילה. כך היה גם ב-13 למרץ, 1964, כשהיא חזרה לביתה בשלוש לפנות בוקר. היא חנתה כמאה מטרים מדלת הכניסה לבניין הדירות שבו התגוררה ושמה פעמיה אל הבית. או אז הגיע אדם בשם ווינסטון מוזלי, התקרב אליה מאחור ודקר אותה פעמיים בגבה. קיטי קראה "אלוהים, הוא דקר אותי! הצילו!". קריאה זו נשמעה על ידי מספר דיירים בבניין. רובם טענו מאוחר יותר שחשבו שמדובר במריבת אוהבים. רק אחד מהם פתח חלון וקרא אל מוזלי "עזוב את הבחורה הזו!". מוזלי אכן עזב אותה והתרחק מהמקום. בשלב זה ג'נובזה היתה פצועה קשה למדי ועשתה את דרכה באיטיות מאחורי הבניין, מנסה כנראה להגיע אל דלת הכניסה האחורית. יש לציין שאף אחד מהדיירים, כולל זה שקרא למוזלי לעזוב אותה בשקט, לא התקשר לשירותי החירום בשלב זה כך שג'נובזה נותרה להתמודד בעצמה עם הפציעות הקשות.
הסיפור לא הסתיים בכך, משום שמוזלי לא נעלם מהסביבה. הוא אמנם ברח למכוניתו, אך לאחר מספר דקות חזר (מאוחר יותר בחקירתו הסביר שחזר כדי לסיים את מה שהתחיל). הוא חיפש את ג'נובזה בניחותא ועקב אחרי שביל הדם כדי למצוא אותה במסדרון בחלק האחורי של הבניין. הוא דקר אותה מספר פעמים נוספות ואז אנס אותה. לאחר מכן דקר אותה שוב, לקח ארבעים ותשעה דולר מארנקה והסתלק מהאזור. במהלך ההתקפה האחרונה הזו, אחד השכנים פתח את הדלת וראה את המתרחש, אך לא עשה כלום.
כל הסיפור הזה התרחש כחצי שעה. חצי שעה שבה מספר אנשים שמעו ו/או ראו לפחות חלקים מהמתרחש ולא נקפו אצבע אפילו לא אל מכשיר הטלפון כדי להתקשר למשטרה. רק מספר דקות אחרי שמוזלי הסתלק מהאיזור, התקשר אחד, קארל רוס, למשטרה. תוך דקות בודדות הגיעו ניידות אך קיטי ג'נובזה מתה בדרכה לבית החולים.

לאחר המקרה התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה שכותרתה "Thirty-Eight Who Saw Murder Didn't Call the Police" ועוררה הדים. בעקבות זאת המשטרה שיפרה את מערך הטלפוניה שלה, הוקמו קבוצות משמר אזרחי בשכונות וחוקרי התנהגות החלו להפנות תשומת לב לנושא.

המקרה של קיטי ג'נובזה הוא המפורסם ביותר מבין מקרים אלו של אדישות ציבורית, פשוט בגלל הדרמה של חצי השעה הזו שבה היו כל כך הרבה הזדמנויות לעשות משהו כדי להציל את חייה. אך בסופו של דבר, כשפורטים את המקרה הזה לפרטים הקטנים, הזו לא מאוד שונה ממקרה הדריסה בקונטיקט או מקרה האופנוען בישראל. מקרה מפורסם פחות אך עדיין ידוע הוא המקרה של ג'יימס בולג'ר בבריטניה. בולג'ר היה ילד חמוד בן שנתיים וחצי שבשנת 1993 נחטף על ידי ג'ון וונבלס ורוברט תומפסון ממרכז קניות. השניים פיתו אותו ללכת איתם כשאמו לא שמה לב. בולג'ר מן הסתם לא ידע שאסור והלך עם השניים (באופן מקרי או שלא, גם זה תועד על ידי מצלמות אבטחה בקניון שמראות את ג'יימס מחזיק בידו של וונבלס (הדמות בבגדים השחורים שמעל ג'יימס היא תומפסון).

תסתכלו לרגע בתמונה ונסו לנחש בני כמה אותם חוטפים. הם בני עשר וחצי.
וונבלס ותומפסון לקחו את בולג'ר לאזור מבודד של פסי רכבת. המרחק שהלכו איתו הוא ארבעה קילומטר ולא מעט אנשים רואים אותם הולכים. אחד מהם העיד מאוחר יותר שראה את אחד הילדים בועט בצלעותיו של בולג'ר כדי לזרז אותו. עדים אחרים ראו אותו במצבים שונים, חלקם העידו שהוא נראה שמח וחלקם העידו שנראה במצוקה ופניו חבולות. חלק מהעוברים ושבים עצרו את הילדים ושאלו לפשר העניין אך הסתפקו בתשובה שמדובר באחיהם הקטן או שהוא הלך לאיבוד והם לוקחים אותו למשטרה.
אגב, באותו יום ניסו השניים לחטוף ילד אחר באותה שיטה ובמרכז קניות אחר, אך אמו - למזלו ולמזלה - קלטה מספיק מוקדם שהוא נעלם.
השניים כאמור לקחו את בולג'ר לאזור שבו עוברים פסי רכבת, התעללו בו והרגו אותו. פרטי הרצח המדויקים לא חשובים, אך מזעזעים. מאוחר יותר נתפסו והועמדו למשפט (שאגב, היה לא תקין בכמה רמות, אך הן לא מענייננו כאן). ב-2001 שוחררו והיום הם חיים תחת זהות בדויה על מנת להמנע נקמה (עוד פרטים על המקרה ניתן לקרוא כאן).

אפקט עובר האורח

"אפקט עובר האורח" (The Bystander Effect) הוא השם שקיבלה התופעה הזו בחקר ההתנהגות, במיוחד בתחום הפסיכולוגיה החברתית והסוציולוגיה. במשפט אחד, מדובר בתופעה שבה במצב חירום יש פחות סיכוי שאדם יתערב כשיש סביבו אנשים נוספים, בהשוואה לאם הוא נמצא שם לבד.
הראשונים שהדגימו את האפקט במחקר אמפירי מסודר (דהיינו, בניסוי במעבדה ולא דרך סיפורים כמו שהבאתי לעיל) היו ג'ון דארלי וביב לאטאן שפרסמו את מחקרם ב-1968, ארבע שנים לאחר הרצח של קיטי ג'נובזה. הניסוי המפורסם ביותר שביצעו התנהל כך:
הנבדק מגיע למעבדה ונאמר לו שהוא הולך להשתתף בשיחה עם אנשים אחרים דרך אינטרקום. הוא מתיישב לבד בחדר, מקבל אוזניות ומיקרופון ונאמר לו שהוא יקשיב לשיחה ובשלב מסוים ייפתח המיקרופון שלו והוא יוכל לתרום לשיחה. למעשה, הוא מקשיב באוזניות להקלטה שהוכנה מראש והמיקרופון שלו סגור כל הזמן. במהלך ה"שיחה", אחד הדוברים מתחיל לקבל התקף (וכמובן ששומעים את זה בהקלטה). המשתנה שאותו מדדו החוקרים היה כמה זמן לקח לנבדק לצאת מהחדר ולומר לנסיין שמשהו לא בסדר עם אחד המשתתפים (שזו היתה הדרך היחידה להושיט עזרה). הם מצאו שככל שהיו יותר "משתתפים לכאורה" בשיחה, זאת אומרת - ככל שהנבדק האמין שיש יותר משתתפים בשיחה, לקח יותר זמן עד שהוא יצא בעצמו מהחדר וניסה לעזור. במקרים מסוימים הנבדקים לא אמרו כלום לאורך כל הניסוי. מה שמוזר ומעניין עוד יותר הוא שלאחר הניסוי החוקרים בדקו את רמת הדאגה לאדם שעובר התקף שחש הנבדק ואת רמת העוררות הפיזיולוגית שלו. התברר שאותם נבדקים שלא אמרו כלום לאורך כל הניסוי הפגינו הכי הרבה דאגה והכי הרבה עוררות (ככל הנראה, לדעתי, נכנס לכאן מימד של אשמה - אבל, שוב, זה לא במוקד הפוסט).

למה זה קורה?
אחד ההסברים הנפוצים לתופעה הזו הוא שכאשר אנשים אחרים נוכחים¹, אנחנו נוטים להניח שמישהו אחר יתערב ואז אנחנו לא צריכים להתערב, ולמעשה מסירים אחריות מעלינו. כמו שנאמר: "צדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים". כך בדיוק התנהג אחד משכניה של קיטי ג'נובזה, מר קושקין - או ליתר דיוק, אשתו. מר קושקין רצה להתקשר למשטרה ואשתו העידה מאוחר יותר: "לא נתתי לו [להתקשר, ע.כ.]… אמרתי לו שבטח שלושים אנשים התקשרו כבר" (ועכשיו אתם בטח תוהים לעצמכם אז מה, ואם היו שלושים ואחת?).
למעשה, במקרה כזו שבו אנחנו מניחים שמישהו אחר יעשה את העבודה השחורה, בהנחה שיש מישהו אחר נוכח, כמובן, אנחנו למעשה מפזרים את האחריות - אפקט שנקרא "diffusion of responsibility" (כמו שאתם מבינים, חוקרים במדעי ההתנהגות אוהבים לתת שמות לדברים). האפקט הזו הוא אינטואיטיבי כל כך שהוא משמש במקרים אחרים לחלוטין ובאופן מכוון. בהוצאות להורג, למשל. בכיתות יורים נהוג לעתים שאחד היורים מקבל נשק עם כדורי סרק. אף אחד מהיורים לא יודע מי מהם קיבל את הנשק הזה וכך כל אחד מהם יכול להאמין שהוא לא הרג את הנידון למוות. זה סוג אחר של פיזור אחריות. עושים את זה לפעמים גם בהוצאות להורג בכסא חשמלי כאשר יש מספר מתגים שצריך להפעיל אולם רק אחד מהם מחובר. כך האחריות מתפזרת על פני מספר סוהרים.

הסבר אחר לתופעה הוא שאנשים נוטים להניח שיש מישהו יותר מוכשר מהם להגיש עזרה. באותם מקרי דריסה/תאונה אני מניח שלחלק מהאנשים עברה המחשבה "מה אני כבר יכול לעשות? צריך שיבוא לפה רופא". כמובן, זה לא אומר שאי אפשר לעצור בצד, לגשת לפצוע, ובמקביל להזמין אמבולנס.
לעתים אנשים לא מושיטים עזרה מתוך פחד. לפעמים זה פחד שיכול להשמע דבילי ולא במקום, למשל "פחד שכולם יסתכלו עלי כשאני ניגש לעזור, ואולי אני לא אדע בדיוק מה לעשות" ולפעמים זה פחד מאוד הגיוני, כאשר אנשים פוחדים להזיק לאדם - אם מדאגה לו או מדאגה לנו. למה הכוונה? זה ידוע שבמקרים של תאונה (דרכים, עבודה וכו') כשיש חשש לפגיעה בעמוד השדרה (מה שבהחלט יכול להיות במקרי הדריסה/אופנוען בתחילת הפוסט) אסור להזיז את האדם. יש להמנע אפילו מתזוזות של הצוואר. זאת כדי לא לפגוע עוד יותר בעמוד השדרה ולגרום לשיתוק. לכן תמיד מקבעים את הצוואר לפני שמעבירים את הנפגע לאלונקה. אנשים אולי פוחדים שהעזרה שהם יושיטו תפגע באדם בצורה כזו או אחרת. כאן, הם חוששים לאדם. אבל אולי הם גם חוששים שאותו אדם, אם וכאשר יחלים ברמה זו או אחרת, יתבע אותם על הנזקים שנגרמו לו בנסיונות העזרה. אני לא אתפלא אם היו דברים מעולם.

הסבר מעניין נוסף לתופעה נקרא "בורות פלורליסטית" והוא מתייחס לכך שכשאנחנו מגיעים לסיטואציה לא מוכרת, אנחנו בוחנים את האחרים כדי לקבל רמזים איך להתנהג. תחשבו על מצב שבו אתם מגיעים לאירוע חברתי במקום מאוד יוקרתי ואתם לא כל כך מכירים את האחרים, לא כל כך רגילים לסדר הגודל הזה וכו'. סביר מאוד להניח שתבחנו, אפילו ברמה לא מודעת, את סביבתכם ואת התנהגות האחרים כדי להבין מה לעשות. נגיד, מאיזה מזלג מתוך העשרים המונחים ליד הצלחת להתחיל את הארוחה. אותו דבר גם במקרי חירום. אנשים שלא בטוחים איך להתנהג לא יעשו כלום ויסתכלו על האחרים וינסו להבין מה לעשות. אבל גם האחרים לא יודעים מה לעשות ולכן לא יעשו כלום - כך כל אחד יחשוב שכל האחרים חושבים שלא צריך לעשות כלום, ויתנהג בהתאם.

להיות קורבן במצב כזה זו ודאי חוויה נוראית. להיות עובר אורח במצב כזה זו ודאי חוויה פחות נוראית, אך עדיין קשה. לפני שנתיים, פורסמה בגארדיאן הבריטי עדות של עוברת אורח כזו. היא נסעה לעבודה כמדי יום באוטובוס דו-קומתי בלונדון כאשר בעקבות מריבה טפשית מסוימת דקר אחד הנוסעים נוסע אחר והסתלק מהמקום. אחת הנוסעות צעקה "אלוהים, מה הוא עושה? תעצרו אותו!" אך רוב האוטובוס התעלם. הפצוע ירד למפלס התחתון כשהוא בהלם ודם מכסה את חולצתו. אף אחד לא הגיב, נהג האוטובוס רק עצר את הרכב. כותבת המאמר מספרת איך היא חשבה "אני לא הולכת להיות הראשונה שתעשה משהו, יש כל כך הרבה אנשים מסביב" אך מהר מאוד קלטה שאף אחד לא מתכוון לעשות משהו. היא ניגשה לפצוע וניסתה להרגיע אותו בזמן שהיא מתקשרת לשירותי החירום. היא ממשיכה לתאר איך היא ניסתה להשכיב את הפצוע בצורה נוחה והתקשתה בכך כי הוא קצת יותר גדול ממנה. היא קראה "מישהו יכול לעזור לי?", אך אף אדם לא הגיב. רק קצת מאוחר יותר הגיעה נערה שעזרה לה להזיז אותו בזמן שהיא שוחחה איתו וניסתה למנוע ממנו לאבד הכרה לפני שצוות רפואי יגיע לאיזור. בינתיים, היא מתארת, כמות האנשים באוטובוס הלכה והתדלדלה. בשלב מסוים אדם צעיר מהרחוב הציץ פנימה לראות מה קרה והיא שאלה אם היא יכולה לקבל את הג'קט שלו כדי לכסות את הפצוע שסבל מקור ורעידות. כל מה שאמר היה "לא". היא ממשיכה לתאר את השתלשלות העניינים לאורך המאמר עד לסיום העגום. את המאמר ניתן לקרוא כאן.

איך נמנעים מהמצב הזה?
כאמור, להיות קורבן במצב כזה זו ודאי חוויה נוראית. אחת העצות שניתן לתת כדי למנוע מצב כזה היא שעל הקורבן לבחור מישהו ספציפי מהעוברים ושבים ולבקש ממנו עזרה, במקום לפנות באופן כללי. יש יותר סיכוי שהוא יקבל עזרה מאותו אדם (אם כי כשאני חושב על זה אני תוהה אם בדקו מה בדיוק הסיכוי הזה, כי האינטואיציה שלי אומרת שיש סיכוי ששאר הנוכחים יתנערו מהאחריות ביתר קלות ברגע שהקורבן פונה למישהו ספציפי - ואז אם המישהו הספציפי לא יעשה כלום… חבל).
ומה לגבי עובר האורח שכן מנסה לעזור ורוצה לגייס את עזרת הנוכחים האחרים? עליו גם לפנות באופן ישיר לאנשים ספציפים ולא באופן כללי. למשל, על אותה בחורה מהגארדיאן היה להצביע על מישהו ספציפי באוטובוס ולבקש, או יותר נכון, לדרוש, שיעזור לה להשכיב את הפצוע. אולי הוא היה מסרב, כמו הבחור עם הג'קט, אבל הסיכויים נמוכים יותר מהסיכויים להתעלמות מוחלטת.

אפילוגון
כמה נקודות שהן לא מהעניין המרכזי של הפוסט, אך מעניינות בכל זאת.

1. גם אם לא רואים אותם, אבל יודעים-כמעט-בודאות שהם שם, כמו במקרה של קיטי ג'נובזה שבו השכנים ודאי הניחו שיש עוד שכנים בשעה זו בבניין [↩]

אני אדם צנוע. מה כבר אני מבקש מהחיים?

כמאמר השיר (מישהו זוכר איזה שיר? לא גיליתי) - אני רוצה רק אישה יפה, בית חם וילדים בריאים.

אז את הדבר הראשון כבר מצאתי, אבל זה לא נגמר בכך. בקיצור, אני צריך עוד ממון, ומכיוון שמבלוג לא עושים כסף - עלי לחפש עבודה. להמשך…

Only Irish coffee provides in a single glass all four essential food groups: alcohol, caffeine, sugar, and fat - Alex Levine

יושבים בבית קפה
זוכר אני שבימי קדם, עוד כשהיינו מה שנקרא "ירוקים" בסולם האבולוציוני, היינו יושבים סביב המדורה וקורעים פיסות בשר מעל העצם המזדמנת. בין לבין היינו מסתכלים זה בזה ונוהמים. שפתינו נשתכחה זה מכבר אך לו היה בידינו מילון נהמית-עברית מתקופת האבן-שושן, ודאי היינו מפענחים משפטים כגון "נו, אז מה אתה אומר על ראש השבט? תמיד אמרתי לך שהוא מושחת". או "היה כיף להתקשקש איתך, אבל אני צריך להספיק למערה לפני שיתחיל 'אהבה מעבר לבינה'". עם הזמן השתכללנו, וכמצוות אלוהים חיים פרינו ורבינו, מילאנו הארץ ורדינו בדגת הים, עוף השמיים וכל חיה הרמשת על הארץ. אז כבר לא צריך מילון כדי לפענח שיחות סביב השולחן בפונדק העיר ("חי נפשי, אתה ראית אתמול את המכשפה הזו נשרפת על המוקד? לא?? יש לך מזל, הקלטתי"). אנשים מכל הכפר והעיר היו מתאספים להם לאכול ולשתות ובעיקר, לדבר. אני תוהה איך הייתה מתפתחת תעשיית הקפה לולא היינו יצורים כאלו. האם המצאנו את הקפה כדי שיהיה לנו על מה לדבר? או שמא שכללנו את יכולות השפה כדי שיהיה לנו תירוץ לאכול כל כך הרבה?

בעודי כותב שורות אלו אני עצמי ישוב בבית קפה, אך לבדי. ובחצי השעה האחרונה זיהיתי שני סוגים של אנשים בבית הקפה. יש את אלו היושבים לבד. מולם ערימה של דפים או מחשב, חלקם עם עיתון או ספר. ויש את אלו היושבים עם מישהו ומדברים. זה יכול להיות זוג, שלישייה, עשירייה או אדם בודד וסלולרוהו. אך בין קבוצות אלו יש אזור דמדומים של אנשים היושבים עם אחרים אך לא מוציאים הגה. למשל, בשולחן שמולי יושבות שתי נשים שמהלכות על פני הארץ כארבעים וחמש שנה. עורן שזוף ומחשופיהן נדיבים. השמאלית מנפנפת על פניה במניפה לבנה והימנית מעשנת סיגריה חומה. לפתע אחת מהן קוראת בקול: "כוכי!" והנה מגיעה כוכי, על שלל צמידיה ועגיליה. נשיקות, חיבוקים ו"בואי שתי איתנו קפה", כאילו שהן דואגות לערנותה. מאחורי כוכי עומד גבר מהוסס. לבוש ג'ינס קצת רחב, חולצת טי אפורה של "יעקובי מוסכים" וכמובן פלאפון על החגורה. הוא כפוף, קצת בתוך עצמו, ומחייך חיוך קטן. המנפנפת ניגשת לנשקו והוא נבוך, או נרגש. בעוד כוכי מתיישבת הוא עומד בצד. הנשים מסמנות לו להצטרף והוא מתיישב. כוכי לא יושבת שם יותר מעשר דקות (היא צריכה לעשות סופר) אך בינתיים שלוש הנשים מדברות – ולא, לא קלטתי על מה. האיש, לעומתן, יושב ובוהה. הוא נראה משועמם. אם הייתי יכול הייתי מציע לו להצטרף אליי ולדבר על כדורגל, אך מה לי ולזה? או אז חשבתי שלו הייתי אני מנהל בית קפה, הייתי שוכר אנשי שיחה. אנשים אלו – שיהיו טובי הקשקשנים בארץ - יזהו מצבים מסוג זה ויגאלו את הקורבן משעמומו על ידי פיתוח שיחה נלהבת על כל נושא שרק יבחר.

זה לא רק שאנו פוחדים להיות לבד (גם בחברתם של אחרים). אנחנו צריכים אישור לזה שאנו מעניינים מישהו (וכמה שיותר, יותר טוב). בגלל זה אנשים הולכים לכוכב נולד ושות'. בגלל זה אנשים אוהבים את יום ההולדת שלהם (עד הגיל המסוים שבו עם ההתפכחות משתנים השיקולים). בגלל זה אני יושב לבד וכותב כאן. מה הערך שלך אם אתה לא מעניין? זה עובד ככה בעולם האקדמי, בעולם הבידור, בטח גם בעולם הבא. העניין יכול לנבוע מגורמים שונים. רוזנשטיין מעניין כי הוא מאיים. ברפאלי מעניינת כי היא יפה. ג. יפית מעניינת כי… טוב לא משנה.

בשולחן מולי מתיישבות ארבע בנות 17 (ניחוש שלי ולא יותר). אחת בשמלה ורודה, אחת בחולצת טי אפורה, אחת בחולצה צהובה והיפה מכל בגופיה לבנה. ורוד וצהוב כל הזמן מדברות ביניהן. האפורה דבוקה לקשית האייס-בלנד-מוקה-אולטימטיבי-דה-לקס שלה והלבנה יושבת, מסתכלת ומקשיבה לשתי הדברניות ולא אומרת כמעט דבר. עיניה קופצות מצהוב לורוד כאילו צופה בתחרות טניס. אך אל דאגה, היא לא לבד, היא מתעסקת בסלולרי שבידה, ודאי מדברת עם מישהו אחר שהייתה מעדיפה שישב פה במקום טוטי-פרוטי ויונקת הקשיות.

כעת אני מוקף מכל עבריי בשולחנות עמוסים. למעשה, אני היחיד פה בבית הקפה שיושב לבדו ולא מדבר עם אף אחד (מלבד אתכם כמובן, באופן בלתי ישיר). משמאלי ניטשת שיחה על השאלה האם להזמין מים מינרלים רגילים או מוגזים. השיחה של שתי הנשים מאחורי עוסקת בילדי הגן. מי כבר סופר יותר מעשר, מי כבר עומד על הראש, מי כבר למד שכל זה חשוב כקליפת השלג דאשתקד. שתי הנשים האלה בטח לא יזכרו את כל הפרטים עוד מעט. אבל יש להן הצורך לדבר (ואולי גם להקשיב. אבל בדגש על האולי). זה גם לא שהדברים מהותיים כל כך. אבל בעצם, גם השורות שאתם קוראים כרגע, כל האותיות האלה, אינן מהותיות. אולי לא תזכרו אותן בקרוב. אבל גם אני אינני חף מהצורך לדבר – גם אם זה על שומדבר.

שני שולחנות נתפסו ע"י אנשים בודדים. האחד עם מחשב כף יד. השנייה סתם יושבת ומסתכלת. היא נראית קצרת רוח. אולי היא מחכה למישהו. אינני יכול לחשוב על סיבה אחרת לחוסר סבלנותה המשתקף.
המנפנפת הפסיקה לנפנף. המעשנת גם. ולכמה דקות הן שותקות ובוהות מסביב. כל דבר צריך לנוח.

עוד לפני שלמדנו לדבר למדנו את הכלל הזה, שצריכים להתעניין בנו. לכן אנו מושכים את תשומת לב המטפלים שלנו עם קשקושינו ומשחקינו. תינוקות לא דורשים רק הגנה ומזון, אלא גם תשומת לב. בעיקר תשומת לב. ואני לא מחדש לכם כלום. עם כל המזון, הצעצועים והשמיכות, ללא תשומת לב, חום ואהבה, התינוק אולי יגדל, אבל לא יתפתח לשום מקום. (עדכון: התינוק במקרה הטוב יגדל מלא בעיות התפתחותיות. במקרה הרע, ימות). וטענה זו, לצערנו, מבוססת על עדויות רבות, בעיקר מבתי יתומים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו מלאים ילדים ומחוסרי מטפלות. ילדים אלו גדלו כאשר כל מטפלת יכלה להקדיש להם לא יותר מדקות ספורות ליום. קשה לומר שהתעניינו בהם. האמת היא שקשה להאשים רק את ה"עניין", כי באמת משחקים פה חום, אהבה, דאגה. אבל אלו צדדים של אותו מטבע.

ההוא עם מחשב כף היד כבר לא יושב לבד. חסרת הסבלנות עדיין כן.

בסדרת ספרי "עולם הדיסק" ברא הסופר טרי פראצ'ט עולם מרהיב. צורתו כדיסק עגול ושטוח הנישא על גבי ארבעה פילים העומדים על צב עצום מימדים שמשייט בחלל (וכמו היצורים הקטנים הפושים על גבו גם הוא מחפש, כנראה, זיווג). בעולם זה, שדומה להפליא לזה שלנו, האלים רבים מספור וכל כוחם תלוי בכמה מעניינים הם – ז"א, כמה מאמינים יש להם. עד כדי כך המערכת הזו רגישה עד שאחד האלים מאבד כ"כ הרבה מאמינים עד שנשאר לו אחד בלבד, אז הוא הופך לצב.
כך גם כאן. כוחך איננו במותניך. הוא במתענייניך. הצלחתך החברתית טמונה בכך. לשם כך אנו עוסקים בכל שאנו עוסקים. אנו קורים, רואים, חושבים, מביעים, לומדים, עובדים – כי בכל אלה אנו לא רק מספקים צרכים קיומים/השרדותיים, אלא גם אוספים חוויות לארסנל שבעזרתו נרחיב ונזין את קהל המתעניינים שלנו – ואולי זה עצמו צורך קיומי?

נדלקה עוד סיגריה חומה. מניפה לבנה חזרה להתנפנף.
יש על מה לדבר.