פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!
איך הזמן טס כשנהנים. בפעם האחרונה שהיה פרק של סינסתזיה היה פה קיץ, והנה – שוב קיץ מגיע. כן, הרבה זמן לא ערכתי מיקסטייפ חדש ואני מרגיש את החלודה המציפה את איברי העריכה שלי. אבל אסור להכנע לחלודה, יש לנסות לנער אותה ככל האפשר ולחזור לתלם.
כרגיל, אפשר להאזין להאזין לסינסתזיה כאן בעמוד, או להוריד אותה ולקחת אותה אתכם למסע בערבות ספרד.
רשימת השירים
Carolina Chocolate Drops – Snowdens Jig
Crosby, Stills, Nash and Young – Helplessly Hoping
מכירים את זה שאתם נחשפים לעבודה של אמן מסוים, לגמרי במקרה, ומגלים בה משהו כל כך טוב, כל כך יפה, כל כך נכון, עד שאתם נאלצים לשאול את עצמכם איפה זה היה עד עכשיו ומה לקח לכם כל כך הרבה זמן עד שמצאתם אותו? אז זה קרה לי לפני כמעט שנה עם איתמר ציגלר. קיבלתי את אלבומו השני, Memories of Now, להשמעה מוקדמת כשהיה עוד בשלבי עבודה ונשבתי מאוד מהר בקסמיו. שמעתי עליו עוד לפני כן, אבל מעולם לא ממש שמעתי אותו.
מאז הספיק לצאת האלבום וציגלר אפילו התארח בבלוג הבישול שלנו והכין מנת דגים נפלאה ואני המשכתי להתוודע לציגלר מזוויות נוספות. למשל, דרך הסרט "בשבילי הם יותר טובים מהביטלס" שהפיק אחיו יוני על להקת סיידאפקט (ניתן לצפות בסרט כאן) וגם התברר לי (באיחור מה) שהוא מנגן בס בבלקן ביט בוקס.
ועכשיו במקום חדש.
אתמול יצא אלבום הבכורה של להקת Shotnez שבה ארבעה חברים: אורי קפלן ותמיר מוסקט מהבלקן ביט בוקס, איתמר ציגלר שפתח את הפוסט הזה וסטיבן אולריץ' (פאן פאקט: הוא הלחין את הפסקול לסדרה Bored to Death). יחד הם יוצרים מוזיקה שהם מכנים כ-Mediterranean surf noir או אם תרצו "פאנק-רוק מינימליסטי פוגש את המורכבויות של המזרח התיכון", אם לצטט איזה פוסט שכנראה ציטט איזה קומוניקט.
באוזניי זו מוזיקה קולנועית, מבחינה זו שכל קטע ממלא את החלל שבין האוזניים במוזיקה שללא מילים מעודדת איזו הסתפרות של סיפור. לפעמים אני יכול כמעט לשמוע את תקתוקי המקרנה ברקע. (בטח אפשר לומר את זה על כל אלבום אינסטרומנטלי, אבל זו האסוציאציה שעלתה לי כאן)
זה אלבום אינסטרומנטלי שנפתח בקצב מהיר ומדבק עם השיר Stolen Goods שתוכלו לשמוע ממש עכשיו (ומי שרוצה להוריד, הנה)
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
אתם ודאי שומעים את הניחוח של המקומות מהם מגיעה המוזיקה של הבלקן ביט בוקס אבל האלבום ממשיך מכאןלמקומות אחרים. שקטים ומהורהרים יותר, כמו הקטע המהפנט Golden Apple. או קחו למשל את New Country שנשמע כאילו היה אפשר להכניס אותו לאלבום של איתמר ציגלר עצמו והוא ישתלב שם בטבעיות.
אבל אני לא רוצה לכתוב יותר מדי על האלבום, כי הוא רק יצא ועוד לא הספקתי להקשיב לו יותר מפעם וחצי. אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת איך זה נשמע, אתם יכולים פשוט לשמוע פה את כל האלבום ולהחליט בעצמכם.
לפני כמה חודשים נסעתי עם עידית לירח דבש. בשלב התכנונים, כשניסינו להבין לאן בכלל אנחנו רוצים לנסוע, החלטנו לסטות מהדרך הבנאלית אולי של נופש בתאילנד או באיזה אי אקזוטי ולנסוע לטיול עצמאי בדרום ארצות הברית. היו שתי סיבות שהובילו אותנו לשם. האוכל והמוזיקה. מצד אחד רצינו לחוות את האוכל האמריקאי השורשי, לא הגרסה החיוורת שלו המוגשת במזללות הארץ, אלא משהו ארצי יותר, אמריקאי יותר. מצד שני, רצינו למצוא את המוזיקה האמריקאית הראשונית, האמריקנה שהולידה מתוכה את הבלוז, את הקאנטרי, את הרוקנרול ועוד.
במידה מסוימת, לא מצאנו לא את זה ולא את זה. את חוויות האוכל סיכמנו בבלוג הבישול שלנו. ובעניין המוזיקה… זה לא היה בדיוק מה שחשבנו. עלינו על המטוס בציפיה למצוא נגני רחוב שחורים וזקנים שיפליאו בנגינת כינור או בנג'ו בקרנות הרחוב, ולהקות צעירות שמנגנות את המוזיקה של דור הסבים שלהן. זה לא בדיוק היה כך, אבל הי – עשינו חיים.
את המוזיקה שלא מצאנו שם גיליתי עכשיו, אצל טיפות השוקולד של קרולינה, או בשמם הלועזי Carolina Chocolate Drops. לפני כמעט שנה גיאחה הזכיר אותם בעונג שבת ומפה לשם התגלגלתי כדי להוריד את האלבום האחרון שלהם – Genuine Negro Jig. האלבום שכב אצלי בדיסק הקשיח של העבודה הרבה זמן, לא מקבל שום התייחסות, עד שפרח מזכרוני.
בחודש וחצי האחרונים הייתי בבית, מחלים מניתוח. השבוע חזרתי לעבודה ותוך כדי התארגנות מחודשת (מחיקת מיילים שהצטברו, נסיון להבין מה זה כל הנהלים החדשים שנוצרו) התחלתי לשמוע דברים מתיקית המוזיקה שנשכחה ממני, וביניהם האלבום הזה. כמו ברוב המקרים שבהם אני מאזין למוזיקה תוך כדי עבודה, אני מקשיב רק בחצי אוזן. המוזיקה נכנסת ויוצאת ובעיקר שומרת על הראש שלי לא מרוקן מצלילים. אך תוך כדי שהאלבום הזה התנגן שמתי לב לכאב חם שהולך ומתגבר ברגלי השמאלית. די מהר הבנתי שהגורם לכאב הוא הקפיצה הקצבית של רגלי השמאלית עם המוזיקה ואז קלטתי שאני ממש נהנה ממה שאני שומע והתחלתי להקשיב. וכשהאלבום נגמר עשיתי משהו שמזמן לא עשיתי: האזנתי לו מהתחלה, הפעם עם אחוזי קשב גבוהים יותר.
וממש, אבל ממש אהבתי מה ששמעתי. זה מה שחיפשתי בעיירות של דרום ארצות הברית. זה מה שציפיתי למצוא בבקתת עץ בקרחת יער באמצע ה-Crooked Music Road. מוזיקה שאי אפשר להתעלם ממנה, כי השרירים שלכם לא יתנו לכם. מוזיקה מלאה בכל טוב מעולם הכינור, הבנג'ו והקאזו. מוזיקה שנשמעה כאילו נולדה לפני 100 שנה בעיירת כורים באפלאצ'יה אבל מנוגנת על ידי שלישית שחורים צעירים.
הקשיבו, למשל, לשיר הבא – Cornbread and Butterbeans. ביצוע שלהם לשיר ישן. אי אפשר שלא לאהוב את הבנג'ו הזה, את הביטבוקסינג בבקבוק(!), את הכינור השמח והמילים העליזות.
מה שיפה בלהקה הוא החיבור הטבעי לעבר שלוקח אותו לעתיד. כל החיבור ביניהם נוצר סביב מוזיקאי בשם ג'ו תומפסון – כנר שחור שנמצא אי שם בין גיל 80 ל-90 וגר בצפון קרולינה. בצעירותו נהג לשבת במרפסת עם חברים, אחרי יום עבודה בשדה, ולנגן שיר אחרי שיר. שלושת חברי הלהקה – דום פלמונס, ריאהנון גידנס וג'סטין רובינסון – נהגו להפגש עם תומפסון פעם בשבוע ולעשות ג'אם. הם עוד לא ממש היו להקה אז, אלא פשוט שלושה חברים עם תשוקה למוזיקה – ומפה הרי נולדים הדברים הטובים ביותר.
אז בינתיים הם הוציאו כמה אלבומים, אחד עם ג'ו תומפסון עצמו. ולפני שנה, בפברואר הקודם, הוציאו כאמור את אלבומם האחרון – Genuine Negro Jig (שכחושבים על זה, יש לו יופי של שם). לא רק זאת, אלא שהם זכו בגראמי לאלבום הפולק המסורתי הטוב ביותר לפני כמה שבועות – שזה כבוד נחמד, אפילו שהגראמי לא באמת כזה מעניין.
ומה שכל כך טוב באלבום הזה הוא, כאמור, שהם מחברים בטבעיות בין העבר הרחוק, העבר הפחות רחוק, ההווה והעתיד. האלבום מכיל גרסאות לשירי בלוז ישנים, כמו גם כמה קטעים מקוריים אבל אחדים מהקטעים המעניינים ביותר, לדעתי, הם הקאברים לשירים "אחרים", כמו למשל ביצוע אדיר ל-Hit 'Em Up Style של Blu Cantrell שלדעתי עולה בעשרות מונים על המקור.
ויש עוד, כמו ביצוע מצוין (אך לא כמו המקור) ל-Trampled Rose של טום וייטס ועוד. תריסר קטעים באלבום שהוא אחד הדברים הכי טובים שהתדפקו על עור התוף העייף שלי לאחרונה. כדאי, ממש כדאי לכם ללכת ולהקשיב לו, זה יעשה לכם טוב. או אם לצטט את אחת המגיבות אצל גיאחה: "מי שלא שמע אותם חי חיים עקרים, באמת."
לפני חודש וקצת התבשרנו שבינואר הדצמבריסטס יוציאו אלבום חדש כשהם שחררו את השיר Down by the Water ועכשיו הם משחררים את הסינגל הרשמי הראשון, שיוצא במהדורת ויניל 7 אינץ' ונמכר מיטב החנויות שמעבר לים. הוא כולל את השיר January Hymn מהאלבום החדש ובבי-סייד קאבר לגרייטפול דד. מכיוון שללכת ולרכוש את הויניל מעבר לים זה מסובך, הבאתי את השירים לכאן, כדי שתהנו מהם.
The Decemberists – January Hymn
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
The Decemberists – Row Jimmy (Grateful Dead Cover)
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
אי שם לפני שבע בבוקר ירדתי עם הכלבה לטיול הבוקר שלה. זה היה עוד לפני שפתחתי את הטוויטר וראיתי את ציוציהם של משכימי הקום בעניין הערפל, כך שלא הייתי מוכן למראה המיסטי (תרתי משמע) שנגלה לעיני.
ניסיתי לתפוס אותו במצלמה של הטלפון, אבל זה קשה.
היה משהו מענג בהליכת הבוקר הזו בתוך הענן הערפילי שנח על הרחוב. מלבד השקט האינסופי של הרחוב שבקושי הספיק להתעורר, הערפל שכיסה את קצוות האופק נתן לי להרגיש כאילו אני במקום שאין לו התחלה ואין לו סוף ובכל זאת הוא בשומקום.
וגם התחושה הנפלאה הזו של טיפות מים זערוריות שמתפצפצות על העור.
וכמו כל ערפל טוב, הוא לא יכול שלא להיות מלווה במוזיקה ובמקרה הזה הערפל זלג לי דרך תעלת האוזן לתוך איזה תא אפור והתחיל לנגן את השיר שסוגר את אלבומו החדש של איתמר ציגלר שנקרא So it Goes (השיר, לא האלבום). את ציגלר הזכרתי כבר בעבר כאן בבלוג והוא גם התארח בבלוג הבישול של עידית ושלי. כדאי לכם להקשיב לאלבום הזה, הוא אחד הדברים היפים ששמעתי בחודשים האחרונים (וכשאפשר להאזין לו בחופשיות, למה לא?)
