מכירים את זה שאתם נחשפים לעבודה של אמן מסוים, לגמרי במקרה, ומגלים בה משהו כל כך טוב, כל כך יפה, כל כך נכון, עד שאתם נאלצים לשאול את עצמכם איפה זה היה עד עכשיו ומה לקח לכם כל כך הרבה זמן עד שמצאתם אותו? אז זה קרה לי לפני כמעט שנה עם איתמר ציגלר. קיבלתי את אלבומו השני, Memories of Now, להשמעה מוקדמת כשהיה עוד בשלבי עבודה ונשבתי מאוד מהר בקסמיו. שמעתי עליו עוד לפני כן, אבל מעולם לא ממש שמעתי אותו.

מאז הספיק לצאת האלבום וציגלר אפילו התארח בבלוג הבישול שלנו והכין מנת דגים נפלאה ואני המשכתי להתוודע לציגלר מזוויות נוספות. למשל, דרך הסרט "בשבילי הם יותר טובים מהביטלס" שהפיק אחיו יוני על להקת סיידאפקט (ניתן לצפות בסרט כאן) וגם התברר לי (באיחור מה) שהוא מנגן בס בבלקן ביט בוקס.

ועכשיו במקום חדש.

אתמול יצא אלבום הבכורה של להקת Shotnez שבה ארבעה חברים: אורי קפלן ותמיר מוסקט מהבלקן ביט בוקס, איתמר ציגלר שפתח את הפוסט הזה וסטיבן אולריץ' (פאן פאקט: הוא הלחין את הפסקול לסדרה Bored to Death). יחד הם יוצרים מוזיקה שהם מכנים כ-Mediterranean surf noir או אם תרצו "פאנק-רוק מינימליסטי פוגש את המורכבויות של המזרח התיכון", אם לצטט איזה פוסט שכנראה ציטט איזה קומוניקט.

באוזניי זו מוזיקה קולנועית, מבחינה זו שכל קטע ממלא את החלל שבין האוזניים במוזיקה שללא מילים מעודדת איזו הסתפרות של סיפור. לפעמים אני יכול כמעט לשמוע את תקתוקי המקרנה ברקע. (בטח אפשר לומר את זה על כל אלבום אינסטרומנטלי, אבל זו האסוציאציה שעלתה לי כאן)

זה אלבום אינסטרומנטלי שנפתח בקצב מהיר ומדבק עם השיר Stolen Goods שתוכלו לשמוע ממש עכשיו (ומי שרוצה להוריד, הנה)

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

אתם ודאי שומעים את הניחוח של המקומות מהם מגיעה המוזיקה של הבלקן ביט בוקס אבל האלבום ממשיך מכאןלמקומות אחרים. שקטים ומהורהרים יותר, כמו הקטע המהפנט Golden Apple. או קחו למשל את New Country שנשמע כאילו היה אפשר להכניס אותו לאלבום של איתמר ציגלר עצמו והוא ישתלב שם בטבעיות.

אבל אני לא רוצה לכתוב יותר מדי על האלבום, כי הוא רק יצא ועוד לא הספקתי להקשיב לו יותר מפעם וחצי. אתם לא צריכים אותי בשביל לדעת איך זה נשמע, אתם יכולים פשוט לשמוע פה את כל האלבום ולהחליט בעצמכם.

התמונה מכאן

זה קורה פעמים מעטות יחסית בחיים (ויש שיאמרו שזה לא קורה לעולם). מסיבה זו או אחרת אתה פוגש מישהו או משהו ומשום מה היחסים ביניכם מתמשכים מעבר לשלום-שלום הראשוני. בהתחלה זה עוד כלום, כי אין לך מושג שהמישהו או המשהו הזה ילוו אותך מעבר להכרות שטחית כזו של פגישה או שתיים. אבל עם הזמן זה קורה. אתם מדברים יותר ויותר, או סתם נפגשים ומקשיבים יחד בדממה לקולם של המים המתופפים על צדפות שנשטפו אל החוף. אתה שומע סיפורים חדשים-ישנים ונחשף לעולם חדש שעד אותו רגע לא ידעת אפילו שהוא קיים. ואתה שמח על כך.

ובינתיים, החיים ממשיכים לזרום בקצב הזה שלהם, ואתה פוגש עוד מישהו או משהו שמשום מה היחסים ביניכם מתמשכים מעבר לשלום-שלום הראשוני. ואתה עובר תהליך דומה. לא במקום מה שקרה בפעם הקודמת עם המישהו או המשהו האחר, אלא בנוסף. לפעמים המישהו החדש מכיר את המשהו החדש, או סתם מזכיר לך אותו. ולפעמים, זה עניין חדש לגמרי. ואתה שמח על כך.

ומטבע הדברים, לכל מישהו או משהו יש עוד דברים לעשות בחיים ועוד אנשים לפגוש ועוד מקומות לבקר בהם. אין להם את כל הזמן שבעולם לשבת איתך בדממה ולהקשיב לרחשי הכובסות בנהר. יש עוד אנשים שצריך להקשיב להם. עוד אנשים שצריך לדבר אליהם. וזה בסדר, אתה הרי יודע שאותו מישהו או משהו יהיה שם כשתצעד שוב אל החורשה הירוקה ותחפש את צליליהן של הציפורים הבונות לעצמן בית. ואתה שמח על כך.

ובינתיים יש שקט…

.

.

.

.

… וכמו חבר קרוב, או אולי אפילו אח שחוזר ממסע מעבר לים, אתה רואה ביום גשום אחד את המישהו או המשהו צועד לכיוונך. הוא עדיין רחוק, דמותו מעורפלת באור האפרפר ששולט בחוץ, אבל אתה שומע את צעדיו המועכים עלים רטובים ויודע שעוד מעט הוא יגיע ויביא איתו את הסיפורים שאהבת, את העולמות שהתגעגעת אליהם, וחשוב מהכל – הוא יביא איתו את העולם החדש ממנו הוא חוזר ויקח אותך איתו לטיול הבא.

ואתה שמח על כך.

.
.
.

מקור תמונה

אני חושב שאין נרגש ממני כרגע לשמע הבשורה המשמחת שאחד ההרכבים האהובים עלי ביותר עומד להוציא אלבום חדש – ואני מדבר על Tunng.
טאננג, למי שלא מכיר, הוא הרכב בריטי שעושה מוזיקה שאנשים נוטים להגדיר כפולקטרוניקה אבל אני ממש לא אחד שמבין בשיום סוגות מוזיקליות. אין לי דרך טובה להגדיר את המוזיקה שלהם מלבד זאת שהיא מתאימה במיוחד ליערות עבותים שמספר נחלים חוצים אותם.
ההרכב הוציא עד כה שלושה אלבומים שאני מאוד מאוד אוהב והיום שמחתי לגלות שבחודש מרץ הקרוב, מעט אחרי יום ההולדת שלי, יצא אלבומם הרביעי במספר שייקרא
"And Then We Saw Land…" – ומתוכו אפשר כבר לשמוע, במה שאני רוצה לחשוב שזו השמעת בכורה ארצית, את השיר Don’t Look Down Or Back.

פתחו חלון ותנו למעט רוח קרירה וטיפות גשם לחדור פנימה, עצמו עיניים ותנו לזה להתחיל.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

דובי חוגג שנתיים של בלוג משובח ולכבוד המאורע הוא מביא רשימה של עשרה דברים שלא כדאי לעשות כדי שהבלוג יצליח. מכיוון שאני אוהב את הבלוג שלי ורוצה שהוא יצליח, החלטתי לקבל את עצה מספר 9 ולא להקשיב לעצה מספר 10.

אז קבלו את רשימת עשר הדרכים לדעת שאתה מוזיקופיל

1. אתה מבין בדיוק למה העורך ברדיו בחר לשים שיר מסוים אחרי שיר מסוים אחר, גם אם הוא לא מסביר.

2. הגעת לעבודה/בית/וואטאבר, אבל אתה מסרב לצאת מהאוטו עד שנגמר השיר.

3. אתה שומע שיר מסוים ברדיו אבל השדרן לא אומר מי או מה זה ואתה הופך עולמות רק כדי לגלות איזה שיר התנגן בשעה מסוימת בתדר מסוים.

4. אתה מסתובב חצי שבוע לפחות בלי לגעת בכפתור השאפל באייפוד כי הפלייליסט האקראי שהוא יצר "הוא פשוט אדיר, אני חייב לרשום לי אותו בצד".

5. יש לך לפחות שלושים בלוגים מוזיקליים בקורא הרסס.

6. חצי מהפוסטים באותם בלוגים נשמרים כבר שבועות כ"unread" כי לא הספקת להקשיב לשיר מסוים ששמו שם ואתה חייב לעשות את זה כשיהיה לך זמן.

7. אין לך מושג מה יש היום בטלוויזיה אבל אתה יודע בדיוק איזו הופעה יש בלבונטין 7.

8. מפריע לך שזה מתחת ל-192.

9. "שקט" הוא מושג שאתה לא מבין.

10. אתה אפור, גדול, יש לך חדק. ויש לך אוזניים מתנפנפות ומוזיקליות.

שכחתי משהו?

מדי שבוע (אינני זוכר באיזה יום) מוגשת בחדשות ערוץ 10 פינה הנקראת "בירוקרטיה". בפינה זו, שאותה עורך ומגיש דב גילהר^[1], מוצגים כל מיני מקרים בהם פוגעת הבירוקרטיה באזרח הקטן. סיפורים כמו סיפורם של כמה שותפים לדירה שהחלו לקבל צווי עיקול לרכוש שבדירתם פשוט כי מישהי מסתובבת בעיר ומפזרת המחאות ללא כיסוי וכתובתה במשרד הפנים היא כתובת אותם שותפים, על אף שמעולם לא התגוררה שם, או סיפורה של עובדת מעון בנעמ"ת שפוטרה לאחר שחלתה בסרטן ולא הוחזרה לעבודה על אף שנעמ"ת עצמם מסבירים שמעשה זה אינו חוקי. והכל מוגש בסגנונו הספק-שטותי ספק-מטיף של גילהר. אין ספק שהפעם דווקא יש איזשהו ערך למיני-תחקירים האלו שגם מצליחים לשנות משהו. טיפות בים, אמנם, אך גם זה משהו.

ובכן, היום נתקלתי בסיפור שיעניין את מר גילהר, ולטובה.

לפני שלושה חודשים עזבתי את העיר בה צמחתי וגדלתי, הלא היא תל אביב^[2] ועברתי לגור עם בחירת לבי בעיר השכנה, רמת גן. מתחת לבית החניה היא בכחול לבן ועל רכבי, שאיננו רשום על שמי, מתנוסס תו חניה תל אביבי. כך שבמהלך היום אני צריך לשלם ואני עושה זאת בחדווה בעזרת אחד משירותי החניה בסלולר. אולם קורה מדי פעם שאני מקבל דו"ח כי שכחתי להפעיל את התשלום בזמן או משהו בסגנון. ובאמת, אני לא אחד שמקטר ומתעצבן על הפקח או על העירייה אלא משלם ובזמן. אבל רק אם קיבלתי את הדו"ח בצדק.
אחד באחת הפעמים קיבלתי דו"ח אף על פי שאיזו דקה או שתיים לפני כן הפעלתי את שירות החניה הסלולרי שלי. אז הוצאתי את פירוט החניות מהאינטרנט, כתבתי מכתב ערעור עם הפתיחה "לכל מען דבעי" ושלחתי בפקס כמו אזרח טוב. זה היה לפני שבועיים כמעט ולא שמעתי מהם כלום. אז היום, כשבמקרה הייתי בסביבה, קפצתי למחלקת החניה של עיריית רמת גן. בתור תל אביבי הייתי מופתע מעט מהגודל והדלות של המחלקה הממוקמת בתוך מקלטון אבל משכתי בכתפיי ונכנסתי בגאון פנימה, מתכונן להמתין בתור מתמשך ולהתווכח עם פקידים חסרי סבלנות.

אך היתה נכונה לי הפתעה. את פני קיבלה תוך חצי דקה פקידה חביבה ומסבירת פנים שלא רק ביררה מה קורה עם הערעור שלי אלא גם המליצה לי והסבירה לי איך לפנות למנהל המחלקה כדי לבקש התחשבות במעמדי כסטודנט ותושב חדש של העיר וכו' וכו' על מנת לבטל גם את הדו"חות שטרם הספיקותי לשלם.

אתם ראיתם דבר כזה בעבר? מה יש לך לומר על זה דובי גילהר?

1. שלמען הגילוי הנאות אומר שאני ממש לא מעריך אותו מאז "תחקיר הפדופילים" הבזיוני שעשה באותו ערוץ [â�©]
2. in your face אדם שוב! [â�©]

השעה מאוחרת והעיניים טרוטות, אך במסגרת קריאת פוסטים שעוד לא הספקתי בכל מיני בלוגים, הגעתי איכשהו לקטע הוידאו הבא. זהו ג'ורג' קרלין שממש לאחרונה הלך לעולמו. אם לשפוט לפי הקטע הזה, אני בטוח שהוא לא הלך לפגוש את בוראו.

הקטע המבריק וההו-כה-נכון הזה מוקדש למי שעדיין לא סגור על עצמו ולמי שעוד חושב שיש ערך במערכת הדתית

יחי ג'ו פשי!