פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!
מישהו בעיריית תל אביב חשב כנראה שיהיה מגניב לשים כמה פרוג'קטורים ענקיים על גג העירייה (וכשאני אומר כמה אני מתכוון למשהו כמו עשרים). אני מניח שזה לרגל איזה מיצג אורקולי מרהיב שמתוכנן לחגיגות השישים למדינה. אבל מישהו גם לא היה סבלני והחליט להפעיל את הזרקורים האלו כמעט כל ערב בימים האחרונים. כנראה שלגיל טייכמן יש יד קלה על ההדק. כל זה טוב ויפה. יפה מאוד אפילו. מדובר בזרקורים מאוד, אבל מאוד חזקים שכשהם מאירים למעלה אני חושש שהם עלולים לסנוור ישירות טייסים בשמי ארצנו. והזרקורים שמסודרים בשורה על גג העירייה יכולים לזוז וכך הם יוצרים צורות יפות של אור לבן ובהיר, החל מאלומה ממוקדת וכלה במניפות ססגוניות. וזה עוד לפני שהם מתחילים להחליף צבעים ולעשות כל מיני צורות בכחול, סגול, אדום או ירוק, באמת מרהיב. יפה מאוד ומרהיב. הייתי שמח לראות את זה בפעולה בערב יום העצמאות יחד עם הזיקוקים.
אבל מה לזה ולכותרת הפוסט? ומה פתאום אני כזה מפרגן לעיריה? אז זהו, שאני לא. כי אתמול בערב ובלילה קרה דבר מוזר. בסביבות תשע שוב התחילו לפעול הזרקורים ולעשות את השטיקים שלהם בשמיים. בהתחלה חשבתי שמישהו מנסה לקרוא לבאטמן, אבל זה פשוט לא נגמר. זה המקום לציין שהחדר שלי ממוקם על גג הבניין שבו אני גר ויש לי קו אווירי ישיר אל העירייה. אז ישבנו בחדרי, חברתי ואני, והסתכלנו על האורות היפים. וזה היה נחמד בהתחלה.
אבל זה לא נגמר.
לא נגמר.
השעון הראה כבר אחת עשרה והייתי בטוח שהנה זה נגמר כי כמו שאסור להרעיש אחרי אחת עשרה בטח גם אסור להאיר בהגזמה בכל מקום, לא?
אז זהו, שזה נמשך.
בשלב מסוים זה נהיה מוגזם לחלוטין כי הפנסים לא האירו יותר לשמיים אלא התחילו להסתובב בגובה העיר ולהאיר את העיר עצמה. במשך רבע שעה ארוכה הם היו ממוקדים במגדל-על שבדיזנגוף סנטר (המזל הוא שזה בניין משרדים כך שרוב האנשים לא היו בו) ואז הם התחילו פשוט לשייט על פני העיר, כמו זרקור של בית שמירה בבית הכלא שמחפש נמלטים פוטנציאלים. האם מישהו לא דיווח לעירייה שמייקל סקופילד כבר לא בארץ???
וזה כבר היה לא נעים, במיוחד כי בין הסיבובים על פני העיר הזרקורים האלו חדרו לחדר שלי עצמי וסינוורו את האמ-אמא שלי ושל זוגתי האהובה.
ובמה היה חטאנו? רק רצינו קצת לישון ולקבל פרטיות. אז הרמנו טלפון למוקד העירוני להתלונן והתברר שאנחנו לא היחידים והמוקדנים כבר התחילו לעשות רשימה של כל הכתובות ש"נפגעו" מאלומות האור המוגזמות האלו. לטענת המוקד, יש תקלה והם פשוט לא מצליחים לכבות את זה. שזה מאוד משונה בעיני כי מה יותר פשוט מלהוריד את השאלטר? זה היה נורא קל להוריד את השאלטר לכבוד "שעת כדור הארץ". רק חבל שכל האנרגיה שנחסכה אז הלכה בריבוע על המשחק הזה של אתמול בלילה.
זהו, אני לא יודע איך זה נגמר ומתי הם הצליחו לכבות את זה כי בינינו לבין עצמנו פשוט סגרנו את הוילונות וניסינו להתעלם מההבהובים על הקיר בכל פעם שעינו של האחולדאי הגדול הופנתה ישירות אלינו. מעניין מה יהיה היום בלילה.
אגב, ניסיתי לצלם את זה אבל זה יצא ממש לא יפה אז תאלצו לדמיין את המראות ולהסתפק בתמונה הזו:
לא לא, זה לא פוסט על יום השואה. לא בדיוק. פשוט עכשיו קיבלתי מייל מאגודת הסטודנטים שמדווח על קיומו של טקס יום השואה מחר בקמפוס. הקליקו על התמונה על מנת לראות אותה כמו שצריך. כמו שניתן לראות, כבכל שנה, יגיע ניצול שואה שיספר חוויות מהתקופה. כמו שניתן לראות, השיר המצוטט בכותרת הפוסט הזה לא ממש מעניין אף אחד.
(האמת? מזל שרק השמיטו את שמו של הניצול האלמוני ולא, נגיד, כתבו את המספר שלו במקום)
לפני מספר ימים, לורה בארטון מהגארדיאן פרסמה פוסט קצר על כך שניסתה לכתוב שיר יחד עם קולין מלוי, הסולן והיוצר העיקרי של יקירי הלטאה, The Decemberists. הם החלו לכתוב שיר שנקרא The Ghost in the Walls ומשום מה לא הספיקו להשלים יותר מבית אחד (כולל לחן ראשוני). בצר לה, פנתה בארטון לקוראיה וביקשה עזרה בכתיבת ההמשך. כדי לגרות את בלוטות היצירה של המרימים את הכפפה, הפוסט הקצר שפרסמה מכיל כמה טיפים בנוגע לדרך הכתיבה של מלוי.
באורח פלא, לפני יום-יומיים ישבתי בביתה הקסום של חברתי והאזנו יחד לאלבומם של הדצמבריסטס, Picaresque ועוד בטרם ידענו על קיומו של הפוסט הנ"ל, התגלגלנו לשיחה בנוגע לאיך כותבים שיר של הדצמבריסטס.
הכללים שניסחנו מובאים כאן לנוחיות הקוראים:
השיר צריך להיות בעל עלילה שיכולה להוות בסיס לרומן היסטורי אפי, ואם לא אז לפחות לנובלה קצרה. משהו כמו "משבי הרוח המשחקים בעלים באביב" לא יכול להוות בסיס לשיר אבל בהחלט יכול להוות שורה המסמלת את נצחיות האהבה.
הדמות הראשית צריכה להיות בעלת אחד המאפיינים הבאים: בעל מלאכה (רצוי מסוג ישן), חייל בצבא אזוטרי כלשהו, בחורה אומללה שהחיים התאכזרו לה.
הדמות הראשית צריכה לסבול מאחד הגורמים הבאים: אהבה נכזבת, בדידות נוראה, מגורים באשפתות, מוות טראגי. אפשר וכדאי לשלב בין הגורמים.
במהלך כתיבת המילים יש לבחור באופן רנדומלי כמה מילים שכבר כתבתם ולגשת לתזאורוס (לנוחיותכם, ישנו אחד בתוכנה הפופולרית Word). עליכם למצוא מילים נרדפות במשלב גבוה במיוחד, רצוי שאינן בשימוש רווח, ולהכניסן במקום המילים שבחרתם.
לא משנה כמה עגומה עלילה השיר שכתבתם, השתדלו שהלחן יהיה קצבי ומהנה. שירי בלוז אפלוליים ושקטים שייכים לספרה אחרת.
זהו, בהצלחה לכל הכותבים!
עם קצת השקעה ומזל - תוכלו למלא את המשבצת החסרה בדצמברסיטס!
כשאני נתקל בסרטון משעשע אני נוהג לפרסם אותו בטאמבלר שלי, אבל הפעם אני חורג ממנהגי לכבוד פסח. קבלו את הטריילר הזה לקומדית הנעורים המגניבה: עשרה דברים שאני שונא בדברות
החתיכים שתבמונה למעלה הם אבא ואמא שלי. ברור מאיפה שאבתי את יופיי המהמם (ואת צניעותי המשוועת). ומה הם קשורים לעניין? אההה - בשביל זה צריך להקשיב למהדורה הזו של סינסתזיה שהיא חגיגית גם כי זה פורים וגם כי זו מהדורה מספר 10!!
להאזנה שמחה לחצו על כפתור ה-Play
Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.
סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס לצלילי Ambulance Blues של ניל יאנג. מה אומר ומה אגיד? החיים, אם לא הספרות שנכתבת בתוכם, או שבעצם הספרות שנכתבת עליהם, זה יפה ומפחיד ומרתק. ועצוב. ונורא שמח.
מה הספר הבא?
מריץ FireStats