פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

טוב האמת היא שהקטגוריה "פרוזה" לא הכי קולעת כאן - אבל זה יותר טוב מכלום.
ראשית, אני רוצה להודות לכל מי שתרם משפטים לבקשתי - אני מבטיח שהדברים יתבהרו בהמשך. מי שעוד רוצה מוזמן לתרום משפט.

שנית, בעוד אני יושב בחדרי, מקשיב לאלבום החדש של ג'ואנה ניוסום, מתגעגע ומסתכל על מזג האוויר המאני-דפרסיבי, עיני נוחתות על הבלגן שנקרא שולחן העבודה שלי ובפרץ היפומאני כמעט אני מתחיל לסדר הכל הכל. בין השאר אני תולה דברים על לוח השעם שליד הדלת ושם אני מוצא נייר שנתלש מדפדפת לפני למעלה משנתיים ואליו העתקתי שירים קטנים (אם מותר לקרוא להם כך - אני לעולם לא מרגיש לא נוח לקרוא למה שאני כותב "שירה") שנכתבו בחרוזים. ככה זה, לפיקאסו הייתה תקופה כחולה, לי הייתה תקופת חרוזים.
להמשך…

בצעד חריג אני פונה אליכם.
אני מבקש דרך אחד קטן:
בתגובות (כאן למטה) תכתבו משפט אחד שעולה לכם לראש. כל משפט. אחד. לא יותר.

אל תשאלו למה, פשוט תכתבו. הדברים יתבהרו בהמשך.

תודה מראש

היי חברים. ישבתי וחשבתי מה לכתוב השבוע ואז לפתע נזכרתי שכבר המ-ון זמן לא פינקתי אתכם באיזה סיפור לשבת. אז הנה אני מפנק. הקוראים שמכירים אותי כבר כמה שנים (או שוטטו בעמוד שלי בבמה חדשה) מכירים את הסיפור המקורי, אך כאן מדובר בגרסה משוכתבת. מדובר באחד הסיפורים הראשונים שכתבתי והראשון שהראתי לאנשים שהם לא אני.

לפני הסיפור, אני מזכיר לכם שסוף החודש מתקרב ואיתו אוסף חדש של "הדים מין האמבט". והפעם, זה לא סתם סוף חודש אלא סוף שנה - צפו לסיכומונצ'יק.

הסיפור מוקדש באהבה בלתי נגמרת לבת דודה אחת שלי שמחר חוגגת יומולדת, והיא אחד האנשים שתמיד עודדו את הכתיבה שלי וגרמו לי להאמין שהיא בכלל שווה משהו. ולא פחות חשוב, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. אז דנה, ד'יס איז פור יו. להמשך…

אני מתנצל מראש על מצב-הרוח של הפוסט הזה.
זה מוזר לי לכתוב על מות אדם שאני ספק מכיר ספק לא מכיר. חברה טובה של הוריי נפטרה במוצאי שבת מסרטן מהיר כל כך שזה מפחיד. עוד לא הספקתי לומר יעקב אבולעפיה… וזהו.
משום מה, אני לא יכול שלא להרגיש סוג-של אובדן. אני אומר משום מה מכיוון שמצד אחד היא חברה טובה של הוריי וככזאת היא מכירה אותי אולי מגיל אפס. ובטוח שאני פגשתי אותה לא פעם. מצד שני, אני לא מרגיש כמי שמכיר אותה. קשה לי אפילו להזכר איך היא נראית.
אך כאמור, בכל זאת אני חש את האובדן. אולי אני משקף את התחושות של ההורים שלי שבטח מרגישים את זה באמת. או שאני סתם בהלם מהפתאומיות הלא כל כך פתאומית של הדברים. אני חושב שלא עברו חודשיים מאז שמעתי לראשונה על מחלתה ולפתע איננה.
להמשך…

תאוות הרצח עלתה בעמוד שדרתו כבועה המטפסת במעלה כוס משקה מוגז. הוא הרגיש כיצד דגדוג מוכר ומפחיד מרעיד את גבו. הוא שאף את אוויר הלילה השחור אל נחיריו והרגיש את הצינה מתפשטת בקנה נשמתו. הוא החזיק את האוויר בריאותיו כמעט דקה, מתענג על תחושת השקט והקיפאון של גופו ונכנס לתוך הצל שמילא כוך קטן בקיר מאחוריו. בעודו עומד שם הוא התבונן באנשים שהילכו ברחוב. חלקם בודדים. חלקם מחזיקים זה את ידה של זו. פה ושם הילכו חבורות של נערים או נערות, מהדסים על המדרכה ומנסים לחפש מתנה חדשה לעצמם.
הוא הדליק סיגריה ולקח לגימה ארוכה של עשן חמים. מהרהר ניגוד בין הצינה הלילית לבין המקל הלבן והבוער שהחזיק בין אצבעותיו. להמשך…