במוצאי שבת אפרת ואני הלכנו לראות את ההצגה "מותו של סוכן" שמועלית זה זמן מה בתאטרון הקאמרי בבימויו של מיכה לבינסון ובכיכובם של עודד תאומי ותיקי דיין. נכנסנו במצב רוח משועשע לאולם (אחרי כחצי שעה שבה המתנו מחוץ לאולם, בוהים במי ומי המגיעים להצגה וצוחקים עליהם בשקט) ויצאנו ממנו כמי שעברו טלטלה נפשית בזעיר אנפין.
החוויה המטלטלת הזו השתלבה מאוחר יותר במוזיקה ששמעתי והשעטנז המופלא הזה הוליד את הפוסט הנוכחי.
להמשך…

איזה כיף שלאמא שלי יש חברה טובה שהחליטה להיות ידידה של תאטרון בית ליסין ולקבל הזמנות לבכורות, אבל מכיוון שהיא גרה בתפוח הגדול, ההזמנות מגיעות לאמא שלי. ככה מצאתי את עצמי ביום שישי בשתים עשרה בצהריים נכנס לעולם אחר, באולם של בית ציוני אמריקה – להצגה "סיבת המוות" שכתבה יעל נביא.
שעתיים אחר כך יצאתי מטולטל רגשית אל השמש המבורכת, וחצי שעה לאחר מכן התיישבתי לכתוב.
להמשך…

בשנת 1939 מתכנסים נופשים רבים, כולם יהודים, בעיירת הנופש "באדנהיים" ומתארגנים לקראת פסטיבל אמנותי-מוזיקלי שנתי בהפקתו של האמרגן ד"ר פפנהיים. במהלך הימים שלפני הפסטיבל, כמו גם במהלך הפסטיבל עצמו, מתרחשים אירועים שונים שאנחנו בידיעתנו את ההסטוריה יודעים לפרש היטב אך אותם נופשים, באופטימיות מרגיזה, לא מבינים את המתרחש מול עיניהם ולהם עצמם – גם לא כאשר מסתיים הפסטיבל ולתחנת הרכבת מגיעים קרונות למשא בהמות ולא בני אדם. גם אז מתעקש הד"ר פפנהיים לומר ש"אם הקרונות כל כך מלוכלכים, הדרך בוודאי אינה ארוכה". להמשך…