פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

מישהו בעיריית תל אביב חשב כנראה שיהיה מגניב לשים כמה פרוג'קטורים ענקיים על גג העירייה (וכשאני אומר כמה אני מתכוון למשהו כמו עשרים). אני מניח שזה לרגל איזה מיצג אורקולי מרהיב שמתוכנן לחגיגות השישים למדינה. אבל מישהו גם לא היה סבלני והחליט להפעיל את הזרקורים האלו כמעט כל ערב בימים האחרונים. כנראה שלגיל טייכמן יש יד קלה על ההדק. כל זה טוב ויפה. יפה מאוד אפילו. מדובר בזרקורים מאוד, אבל מאוד חזקים שכשהם מאירים למעלה אני חושש שהם עלולים לסנוור ישירות טייסים בשמי ארצנו. והזרקורים שמסודרים בשורה על גג העירייה יכולים לזוז וכך הם יוצרים צורות יפות של אור לבן ובהיר, החל מאלומה ממוקדת וכלה במניפות ססגוניות. וזה עוד לפני שהם מתחילים להחליף צבעים ולעשות כל מיני צורות בכחול, סגול, אדום או ירוק, באמת מרהיב. יפה מאוד ומרהיב. הייתי שמח לראות את זה בפעולה בערב יום העצמאות יחד עם הזיקוקים.

אבל מה לזה ולכותרת הפוסט? ומה פתאום אני כזה מפרגן לעיריה? אז זהו, שאני לא. כי אתמול בערב ובלילה קרה דבר מוזר. בסביבות תשע שוב התחילו לפעול הזרקורים ולעשות את השטיקים שלהם בשמיים. בהתחלה חשבתי שמישהו מנסה לקרוא לבאטמן, אבל זה פשוט לא נגמר. זה המקום לציין שהחדר שלי ממוקם על גג הבניין שבו אני גר ויש לי קו אווירי ישיר אל העירייה. אז ישבנו בחדרי, חברתי ואני, והסתכלנו על האורות היפים. וזה היה נחמד בהתחלה.

אבל זה לא נגמר.

לא נגמר.

השעון הראה כבר אחת עשרה והייתי בטוח שהנה זה נגמר כי כמו שאסור להרעיש אחרי אחת עשרה בטח גם אסור להאיר בהגזמה בכל מקום, לא?
אז זהו, שזה נמשך.

בשלב מסוים זה נהיה מוגזם לחלוטין כי הפנסים לא האירו יותר לשמיים אלא התחילו להסתובב בגובה העיר ולהאיר את העיר עצמה. במשך רבע שעה ארוכה הם היו ממוקדים במגדל-על שבדיזנגוף סנטר (המזל הוא שזה בניין משרדים כך שרוב האנשים לא היו בו) ואז הם התחילו פשוט לשייט על פני העיר, כמו זרקור של בית שמירה בבית הכלא שמחפש נמלטים פוטנציאלים. האם מישהו לא דיווח לעירייה שמייקל סקופילד כבר לא בארץ???
וזה כבר היה לא נעים, במיוחד כי בין הסיבובים על פני העיר הזרקורים האלו חדרו לחדר שלי עצמי וסינוורו את האמ-אמא שלי ושל זוגתי האהובה.
ובמה היה חטאנו? רק רצינו קצת לישון ולקבל פרטיות. אז הרמנו טלפון למוקד העירוני להתלונן והתברר שאנחנו לא היחידים והמוקדנים כבר התחילו לעשות רשימה של כל הכתובות ש"נפגעו" מאלומות האור המוגזמות האלו. לטענת המוקד, יש תקלה והם פשוט לא מצליחים לכבות את זה. שזה מאוד משונה בעיני כי מה יותר פשוט מלהוריד את השאלטר? זה היה נורא קל להוריד את השאלטר לכבוד "שעת כדור הארץ". רק חבל שכל האנרגיה שנחסכה אז הלכה בריבוע על המשחק הזה של אתמול בלילה.

זהו, אני לא יודע איך זה נגמר ומתי הם הצליחו לכבות את זה כי בינינו לבין עצמנו פשוט סגרנו את הוילונות וניסינו להתעלם מההבהובים על הקיר בכל פעם שעינו של האחולדאי הגדול הופנתה ישירות אלינו. מעניין מה יהיה היום בלילה.

אגב, ניסיתי לצלם את זה אבל זה יצא ממש לא יפה אז תאלצו לדמיין את המראות ולהסתפק בתמונה הזו:

להרבה אנשים יש הרבה השגות על אם לגור בתל אביב זה טוב או רע. הרבה אנשים מגיעים לתל אביב בשביל לחיות איזה חלום. הרבה אנשים מגיעים לתל אביב כדי לסמן וי ולהסתלק מפה אחרי כמה שנים. הרבה אנשים שונאים את תל אביב שנאה עזה. אני מאלו שנולדו פה ועדיין גרים פה ומתקשים מאוד לדמיין מגורים במקום אחר. ניסיתי לחשוב למה אני כל כך אוהב לגור דווקא בעיר הזו, והגעתי לרשימה (החלקית) הזו של תשעה דברים טובים במגורים בתל אביב:

1. לחזור הביתה באחת עשרה בלילה מהעבודה, לצאת למרפסת ולשמוע הרכב ג'אז מנגן חי בבית הקפה למטה, כאילו שהם אצלי בסלון.
2. לדעת שתמיד תמיד, ביום או בלילה, בסגריר או בשרב, אפשר ללכת לקנות חלב או ירקות. ולדעת שלעולם לא אשתמש באופציה הזאת.
3. תחושת האושר כשאתה מוצא חניה כשרה וטובה באמצע הלילה. את תחושת המזל הנלווית לזה אפשר להשיג, לדעתי, רק אם לפרקון ידידותי מפזר עליך קצת מהקסמים שלו.
4. לדעת שאתה לעולם לא לבד, ועם זאת אתה תמיד אנונימי.
5. שכשיש לך שעה פנויה אתה יכול לקפוץ עם ספר לים ולהיות שם תוך כמה דקות מבלי שזו תהיה הפקה מורכבת.
6. שאם כבר ללכת לקניון - אז יש לך את הקניון הכי עירוני וחכם בארץ ממש מתחת לאף (דיזנגוף סנטר, אנשים).
7. כי בניגוד לשמועות, בהחלט אפשר לגדל פה ילדים. והם אפילו לא בהכרח יוצאים דפוקים.
8. כי יום כיפור בתל אביב זה קסם אחד גדול.
9. כי בסופו של יום, העיר הזו שכל כך אוהבים לרטון שהיא "בועה" - היא בעצם בועה של שפיות נחוצה כל כך בתוך ביצת הכאוס הארצישראלית.

יש שתי צרות הידועות לכל מי שאי פעם שלח נפשו בנהיגה במרכז תל אביב. הראשונה היא החוסר המשווע בחניה (שכבר כתבתי עליו בעבר). השניה היא כל עניין חד-הכיווניות של הרחובות. רוב הרחובות פה צרים מלהכיל שני נתיבים שילכו דו-סטרית ולכן הם חד-סטריים. בתור תושב לב העיר ובעל רכב אני מודע היטב לקטע המעצבן שבו אתה צריך לנסוע הרבה קדימה רק בשביל לפנות איפשהו שמאלה ושמאלה כדי לחזור אחרי שפספסת איזו פניה. אחת הדוגמאות המפורסמות, כמדומני, היא של שדרות רוטשילד. אמנם מדובר ברחוב שהוא למעשה דו-סטרי, אך השדרה מפרידה בין שני הכיוונים ומעטים המקומות שבהם אפשר לעשות פנית פרסה אם יש בכך מן הצורך. במיוחד כשנוסעים צפונה, לעתים אין ברירה ומגיעים לקצה השדרה ויש להכנס לשדרות בן-ציון, לחתוך למלצ'ט, לחזור איכשהו לרוטשילד וחוזר חלילה (ראו את המסלול האדום במפה).

לפני מספר חודשים, קצת אחרי שהתחילו את השיפוצים הגדולים של הבימה/היכל התרבות, פתאום נפרץ קטע מהשדרה שמאפשר לעשות פרסה בקצה שלה במקום את כל הסיבוב. אותו קטע גם מאפשר לבאים מרחוב מרמורק לפנות שמאלה לתוך השדרה (המסלול הירוק) ולא לעשות את אותו סיבוב דרך מלצ'ט. עכשיו, אני יודע שזה דבילי ואולי אף אינפנטילי להתלהב מדברים כאלו אבל כתושב המקום שבזבז דקות ארוכות בפקק שתמיד נוצר בשעות העומס בצומת שבין שדרות רוטשילד לשדרות בן-ציון זה היה מאוד מרגש לגלות שסוף סוף עשו משהו קצת חכם בשביל התושבים.
אבל בארץ כמו בארץ, אתה לא יכול להשאר מרוצה לאורך זמן - ושבוע אחרי שנפרצה הפניה הזו, הונח לידה שלט שמבהיר שהפניה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד, לאורך כל שעות היממה. וזה כבר ממש מבאס. זה נכון אמנם שיכולתי פשוט להתנהג כמו נהגים רבים אחרים ולהתעלם מהשלט ולהמשיך להשתמש בדרך המלך המופלאה הזו אבל הצומת שם קלאסי למצב שבו מיד אחרי פניית הפרסה אתה מגלה שוטר שלא ראית לפני כן ורק ארב לתחמנים כמוך כדי לתת להם דין וחשבון… חוץ מזה, אם אתחיל להתנהג כמו נהגים רבים אחרים בארץ הזו לא אגיע רחוק.
אז חזרתי להשתמש בדרך העוקפת הרגילה והמעצבנת וכבר התרגלתי בחזרה למצב הזה.

עד לפני שבוע, כששוב מישהו במחלקת התחבורה החליט לשחק לי ברגשות והחליף את השלט ועכשיו הפניה מותרת לכל כלי הרכב. שזה מאוד משמח. אבל עם השמחה ישנו חשש גדול שבעוד שבוע, שבועיים, אולי יותר. אולי שנה, לא יודע מתי… השלט עם החץ הצהוב יחזור ושוב אאלץ להפרד מפיסה קטנה של שמחה תל אביבית שאין לקחת כמובנת מאליה…

שלומות לכולכם
כן, אני יודע שעבר זמן מאז שממש כתבתי כאן משהו. הרגלתי אתכם בשבועות האחרונים שאני הרבה פחות כותב והרבה יותר מדבר או משמיע אבל זה לא אומר שאיבדתי את חדוות ורצון הכתיבה. זה רק אומר שבתקופה הזו אני משקיע את כל מרץ הכתיבה שיש בי לטובת כתיבתם של כל מיני דו"חות אבחוניים, סיכומי טיפול ודברים מהסוג הזה. חלק מחייו של פסיכולוג לעתיד…

בינתיים, לפני עוד פרק של סינסתזיה, רציתי להאיר את עיניכם לסיפור קטן ומוזר, משעשע מצד אחד ומעציב מצד שני. זהו סיפורו של זיו מזרחי, שהוא בן השאר צלם חובב, שלפני כשבועיים ומשהו הסתובב בתל אביב וצילם. בין השאר הוא צילם את מגדל האופרה וחיש מהר יצא מאבטח מן הבניין והורה לו להפסיק את הצילום בטענה שאסור לצלם את הבניין. תמוה בהחלט. משיחה של אותו זיו עם הנהלת מגדל האופרה נמסר לו שצילום של הבניין (מן הרחוב!) מפר את חוק זכויות היוצרים. זה מסוג הדברים שניתן לכנות "קשקוש בלבוש" ובפוסט הזה מסביר מזרחי היטב מדוע זה קשקוש בלבוש ואף מאפשר להאזין להקטלת השיחה עם ההנהלה. כדאי לקרוא ולהתפעל מרמת הדביליות והחלמאות במדינה. שוב, כמו שבכותרת, זה לא חדש - אבל זה לא ייאמן.
מה שיפה זה שהקהילה האינטרנטית המקומית התגייסה לעניין וארגנה מין מפגן מחאה קטנטן ביום שישי הקרוב. בשעה 12:00 מוזמן כל מי שרוצה להגיע למגדל האופרה, חמוש במצלמה כלשהיא, ולצלם את הבניין עד לזרא. פרטים פה. אני אישית לא אוכל להיות שם, אבל זו מטרה ראויה. נכון שיש צרות גדולות יותר לכאורה ומטרות חברתיות חשובות יותר - אבל גם הפקעת המרחב הציבורי חשובה.

עוד פוסט במסגרת ההתאהבות המחודשת שלי בתל אביב

יום שישי בתל אביב, או יותר נכון במרכז תל אביב¹ הוא יום מלא קסם. הוא נפתח בבוקר רגוע כאשר הרבה אנשים דווקא לא ממהרים לעבודה וממלאים את בתי הקפה והרחובות. הנערים שיוצאים מוקדם מבית הספר מסתובבים בעיר, הים מושך אליו תושבים שהולכים אליו לרגיעה לכבוד פתיחת סוף השבוע ואפשר ממש להרגיש איך העיר הגדולה הזו לוקחת נשימה ארוכה ואיטית לקראת סוף השבוע.
אחלוק אתכם כאן חווית יום שישי אחת כזו שלי, זו של היום, שהייתה מיוחדת במיוחד בשל שלל האירועים שרק העיר שלי יודעת לזמן.

הבוקר התחיל במרפסת ביתי כאשר לפתע את רחשי הבוקר הרגילים חדרו קולות שירה. בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה אירוע בשבט הצופים שבמורד הרחוב, אך זה היה קרוב מדי. הצצתי מעבר למעקה וראיתי שברחוב מתחת לביתי התמקמו מספר נערות ונערים עם גיטרות ופסנתר חשמלי ושרו שירים. בעוונותי לא זיהיתי את השירים אך האסימון שלנו נפל כשנזכרנו שיש היום בבוקר טקס להסרת הלוט מעל השלט שהציבו על ביתו של שאול טשרניחובסקי, שמה לעשות ונמצא ממש מול ביתי.
אז ירדתי למטה והבנתי שהם בעצם עושים חזרות. היה ממש ממש נחמד לראות חבורת תיכוניסטים עומדים באמצע הרחוב, מולם מתחיל להצטבר קהל קטן, המכוניות עוברות והנהגים לא מבינים מה קורה, והם מנגנים ושרים טשרניחובסקי. ואחרי שסיימו את החזרות והמתינו להגעתו של ראש העירייה ותחילת הטקס, שני הגיטריסטים והפסנתרנית אלתרו קצת סביב Money של פינק פלויד ועוד קטע ג'אזי אחר נחמד. בעודי עומד ונהנה מהמוזיקה שנפלה עלי במפתיע חשבתי כמה כיף זה להסתובב ברחוב בעיר ולפתע לזכות ברגע כזה. מי ידע באותו רגע שזה יזדמן לי שוב כמה שעות לאחר מכן?

מאוחר יותר יצאתי את ביתי ועשיתי את דרכי ברגל אל עבר מרכז סוזן דלל אשר בנווה צדק הקסומה לרגל פסטיבל הפסנתר. רביב ואני הלכנו לראות את "קרבות ראווה" - המופע של מעיין הירשביין ועינב ג'קסון כהן שחוגג שנתיים לקיומו. למי שלא מכיר (ואני לא ממש הכרתי עד עכשיו וחבל!) מדובר בשתי יוצרות שמופיעות יחד עם חומרים מקוריים של כל אחת מהן. המופע רץ כבר שנתיים, כאמור, וזכה לביקורות מצוינות. אז מוטב מאוחר מאשר לעולם לא והנה זכיתי לראות אותו - אך לא ארחיב עליו כאן כי מגיע לו פוסט נפרד (אבל אגלה שהיה ממש, אבל ממש מצוין). בינתיים אפשר לקרוא ראיון קצר שלהן עם טל גורדון כאן.

אחרי שנפרדנו דרכנו עשיתי את פעמיי חזרה לביתי דרך שדרות רוטשילד זרועות הגלובוסים ואז נתקלתי במחזה הבא. על ספסל בשדרה עומדים שני גברים ועליהם יושבות בובות פרוותיות משהו בדמות אדם. האחד מנגן בגיטרה והשני שר. או יותר נכון הבובות מנגנות ושרות. ומסביבם קהל של כשלושים אנשים מוקסמים וכמה ילדים חמודים שניגשים לשים כמה מטבעות בתיק הפרוס לפניהם. בדיוק כשהגעתי הסולם החליף את הבובה הסגולה שלו לבובת זקן שחור והרביץ ביצוע מוצלח ל-When the Saints Come Marching In. אחרי השיר הזה הוא עבר לבובת קרמיט ששר את Alabama Song של הדלתות כמו שלא חשבתי שאשמע אותו לעולם. מדובר ב-Puppet Folk Revival שכבר שמעתי עליהם כמה פעמים (וראיתי אותם בקליפ החמוד להפליא הזה של תמר אייזנמן) אך עוד לא ראיתי אותם בלייב. לכבודכם צילמתי את שני הקטעים האלו והאיכות לא מבריקה כלל אבל חלק מהקסם, נראה לי, עובר.

When the saints go marching in

Alabama Song

היה ממש כיף לתפוס את זה ככה, במפתיע. וזה היופי - שזה בא במפתיע. לא במסגרת איזה פסטיבל או משהו כזה. פשוט שני חבר'ה עם כשרון וחזון שיצאו לרחובות תל אביב לתת הופעה ולהיות בקשר הכי ישיר שאפשר עם הקהל. זה היופי של התרבות החיה בעיר הזו. יש איזה לב פועם מאחוריה…

אגב - ברור לי שזה לא משהו שקורה רק בעיר הזו. כי התחושות האלו של הקרבה לקהל עלו בי גם כשהייתי באינדינגב. אני לא יודע מה קורה בערים אחרות בארץ מהבחינה הזאת ואני אשמח לשמוע ממי שיודע. מה שאני כן יודע הוא שבעיר שלי, תל אביב, אני מרגיש את החיים זורמים בעורקים.

1. למיטב ידיעתי - תקנו אותי אם אני טועה [↩]