פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!
אי שם לפני שבע בבוקר ירדתי עם הכלבה לטיול הבוקר שלה. זה היה עוד לפני שפתחתי את הטוויטר וראיתי את ציוציהם של משכימי הקום בעניין הערפל, כך שלא הייתי מוכן למראה המיסטי (תרתי משמע) שנגלה לעיני.
ניסיתי לתפוס אותו במצלמה של הטלפון, אבל זה קשה.
היה משהו מענג בהליכת הבוקר הזו בתוך הענן הערפילי שנח על הרחוב. מלבד השקט האינסופי של הרחוב שבקושי הספיק להתעורר, הערפל שכיסה את קצוות האופק נתן לי להרגיש כאילו אני במקום שאין לו התחלה ואין לו סוף ובכל זאת הוא בשומקום.
וגם התחושה הנפלאה הזו של טיפות מים זערוריות שמתפצפצות על העור.
וכמו כל ערפל טוב, הוא לא יכול שלא להיות מלווה במוזיקה ובמקרה הזה הערפל זלג לי דרך תעלת האוזן לתוך איזה תא אפור והתחיל לנגן את השיר שסוגר את אלבומו החדש של איתמר ציגלר שנקרא So it Goes (השיר, לא האלבום). את ציגלר הזכרתי כבר בעבר כאן בבלוג והוא גם התארח בבלוג הבישול של עידית ושלי. כדאי לכם להקשיב לאלבום הזה, הוא אחד הדברים היפים ששמעתי בחודשים האחרונים (וכשאפשר להאזין לו בחופשיות, למה לא?)
ובכן, מי היה מאמין ששיער הפנים שלי יהיה כל כך פופולארי??
נכון לכתיבת שורות אלו יש 38 תגובות (!!!) לפוסט שבו ביקשתי את דעתכם בנוגע לזקן שטיפחתי. 38 תגובות שרובן תמכו בקו שהובילה אמא שלי ביד קשה ובזרוע נטויה – קו שאומר הקץ לזקן. אני באופן אישי חושב שהייתם יותר מדי מושפעים מהחמודיות של הכלבה שהחזקתי ביד בתמונה המגולחת, מה ששיבש את דעתכם אבל הי, זבש"י.
אז כדי לסגור את הנושא (לפחות להפעם, אמא) – אני מגיש את פוסט התמונות, זה שאמא שלי כן תאהב:
