גלקסיה שלמה של צלילים

לפני קצת יותר משבוע, פרסם יאיר יונה פוסט מצוין על שירותי סטרימינג המאפשרים לכם לשמוע המון מוזיקה בקלות דרך האינטרנט, בין אם זה במחשב או בסמארטפון. אני רוצה להוסיף לקלחת שירות נוסף שהתוודעתי אליו השבוע דרך אורי זר אביב.

ותיקי הורדות המוזיקה זוכרים ודאי את השם Audiogalaxy. אי שם בסוף שנות התשעים, אולי תחילת המילניום, בערך מתי ששירותי הורדות כמו נאפסטר ו-kazaa (זוכרים אותם?) החלו להתפוגג מהעולם, אודיוגלקסי היה אתר שאפשר היה לחפש בו המון שירים ולהוריד אותם. לפחות עבורי הוא היווה מקור בלתי נדלה למוזיקה (לא, לא ממש הכרתי את סולסיק בתקופת הזוהר שלו). מפה לשם שכחתי מהאתר הזה. הרי הוא בטח הלך בדרך כל אתר מהסוג הזה, התפוגג לתהום נשייה כלשהי כשהפך לפחות ופחות רלוונטי.

עכשיו האתר צף מחדש, עדיין עם אותו לוגו, והוא מציע משהו אחר לגמרי. הוא מציע להשמיע לכם מוזיקה בסטרימינג, אבל בניגוד לשירותים כמו ספוטיפיי או פנדורה, אודיוגלקסי משמיע לכם את המוזיקה שלכם, דהיינו – מה שיש לכם על המחשב. אני יודע שזה נשמע הרבה פחות מרגש, כי המוזיקה שלי כבר על המחשב, למה אני צריך אתר שישמיע לי אותה? היתרון הוא שאתם יכולים לשמוע אותה מכל מקום בו יש לכם גישה לאינטרנט.

איך זה עובד?
לאחר הרשמה קצרה לאתר (בחינם), אתם מורידים יישום קטן למחשב ואומרים לו איפה שמורה המוזיקה שלכם (הוא יסרוק את כל המחשב וימצא את כל קבצי השמע, אבל אתם יכולים להגדיר לו לנטר רק תיקיות מסוימות). מאותו רגע יש אינדקס של כל השירים שלכם באתר, בחלוקה לאמנים, אלבומים, ז'אנרים וכו'. אפשר גם ליצור רשימות השמעה ומה לא. עכשיו, נניח שאתם בעבודה וממש ממש בא לכם לשמוע את האלבום הנפלא הזה של אנדרו בירד שיש לכם על המחשב, אתם נכנסים לאתר ובוחרים אותו מרשימת השירים שלכם. זה נראה ככה:

וזהו, המוזיקה תוזרם מהמחשב שלכם, דרך החלל והכל, ישירות למחשב שעליו אתם עובדים. כמה פשוט, ככה כיף. יש עוד כמה פיצ'רים נחמדים, כמו מצב Genie שבו אתם מתחילים לשמוע משהו שנחמד לכם והמערכת יוצרת רשימת השמעה של שירים דומים. הקאץ' הוא שהכל מבוסס על השירים שיש לכם כבר במחשב, לא על כל השירים בעולם שקוטלגו על ידי המערכת, כמו בפנדורה למשל.

ומה כשאני ברחוב?
כאמור, אפשר לשמוע את המוזיקה שלכם בכל מקום שבו יש לכם גישה לאינטרנט, ועם חבילות הגלישה הכמעט-בלתי-מוגבלות-אך-זולות שיש היום, יש לכם גישה לאינטרנט בכל מקום שבו יש לכם קליטה סלולרית. אודיוגלקסי יצרו אפליקציה לאנדרואיד או לאייפון ומנסיוני, האפליקציה לאנדרואיד גם נראית טוב וגם עובדת מצוין.

למה להשתמש בזה ולא, נניח, בספוטיפיי או גוגל מיוזיק?
אין סיבה להעדיף את אודיוגלקסי על השירותים האחרים, מלבד העובדה שהשימוש באודיוגלקסי לא יעלה לכם כסף והוא פתוח לשימוש בארץ בלי להתעסק עם הגדרות פרוקסי וכל מיני דברים כאלה. עוד יתרון שלה הוא שאתם לא צריכים להעלות את כל המוזיקה שלכם לשירות ענן כזה או אחר. מרגע שהתקנתם את היישום אצלכם על המחשב המוזיקה שלכם תתחיל להופיע באתר או באפליקציה והיא תתעדכן ככל שתוסיפו לה דברים). אה, יש גם תמיכה בתגיות בעברית, למי שזה משנה לו ותמיכה במגוון פורמטים, כולל FLAC.

בקיצור, הולך ופוחת הצורך להעמיס קבצי אמפישלוש על הטלפון, וזה מבורך. וסחטיין על אודיוגלקסי שהחזירו את עצמם לרלוונטיות, ככה מתקדמים עם הטכנולוגיה.
תהנו.

חדש באוזניים: אולריך-ציגלר

זה לא סוד שאני אוהב את איתמר ציגלר, אבל ממש. מלבד היותו אדם נחמד להפליא, שגם מבשל מצוין, הוא בעיקר מוזיקאי מוכשר מאוד. אז כשאני מגלה שיש לו פרויקט חדש, אני שמח.

הפעם, חבר ציגלר למוזיקאי סטיבן אולריך, ג'אזיסט שעוסק בעיקר בהלחנה לסרטים וסדרות טלוויזיה (הוא הלחין את פס הקול של Bored to Death המצוינת). השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בהרכב Shotnez שהיתה שילוב של הבלקן ביט בוקס עם ציגלר ואולריך (וסיפרתי עליהם כאן), אבל הפעם ציגלר ואולריץ' מובילים את הפרויקט האינסטרומנטלי הזה. עד כה שוחררו מספר קטעים מהאלבום שייצא בעוד שבועיים, ואם אתם במקרה בניו יורק החודש, יש כמה הופעות שאתם יכולים לתפוס.

אני לא אציע לכם תיאורים של המוזיקה, ז'אנרים ותתי-ז'אנרים, כי אני באמת שלא יודע לעשות את זה. קחו, תקשיבו, תעבירו הלאה. זה טוב.

אלפרד היצ'קוק מציג: שליטה פסיכוטית

זה לא סוד שאלפרד היצ'קוק הוא במאי הקולנוע האהוב עלי בכל הזמנים.
זה גם לא סוד שסרטו "פסיכו" היה הסרט האהוב עלי ביותר של הגאון הזה (עד שבסוף "ורטיגו" ניצח במלחמה על לבי).

מה שמעניין במיוחד בפסיכו הוא שזו דוגמה מצוינת לתפיסה של היצ'קוק את עצמו על הציר בין אמן-קולנועי לבין איש-בידור. היצ'קוק תמיד ראה את עצמו כמי שעוסק בבידור. אמנם הוא לא ניגש לסרטיו בקלות ראש וניסה לעשות משהו בינוני שקולע לקהל הרחב ביותר, אבל הוא הבין היטב שיש מחיר מסוים בלעשות אמנות שרק אתה מבין, והוא ידע יפה מאוד לרקוד על שתי העוגות האלו. בפסיכו אפשר לראות את המיומנות הזו בכמה מקומות, כמו האופן שבו הסרט שוחרר לקהל.

הסרט יצא בשנת 1960, וכנראה שבאותו זמן היה מקובל לאחר לקולנוע ולהכנס אחרי שהסרט התחיל. היצ'קוק החליט שבסרט הזה הוא פשוט לא מקבל את ההתנהגות הזו. הוא הבין, ודי בצדק, שמי שייכנס באיחור לסרט עשוי לפספס את ההכרות עם דמותה של מריון (בגילומה של כוכבת הסרט ג'נט לי) ולחוש מרומה כש<<**ספוילר, למרות שאם אתם לא יודעים מה קורה לה אז איפה חייתם בחמישים ושתיים השנה האחרונות**>>היא נרצחת בעודה מתקלחת.
לכן, החליט היצ'קוק לחייב את בעלי האולמות להפגין שליטה שלא נראתה עד אז באולמות האמריקאיים ולא לאפשר לצופים להכנס לאחר תחילת הסרט. אבל היצ'קוק הוא לא סתם עקשן, אלא גם בריטי עם חוש הומור, אז כל העניין הזה נעשה עם חיוך, כפי שאפשר לראות בסרטון הבא שמציג את התהליך (ואת ההצלחה השיווקית שלו, כפי שיעידו התורים הארוכים לפני כל הקרנה):

המוזיקה של אור הירח

בשבוע שעבר הלכנו לראות את הסרט "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון ויצאנו פעורי פה ומחוממי לב. זהו סרט קסום ומקסים על אהבת נעורים אי שם באי קטן העונה לשם New Penzance ושוכן לחופיה ניו אינגלנד. גם למי שלא מכיר את יצירותיו של ווס אנדרסון (כמו רוב הנוכחים שהיו איתנו באולם) צפונה הנאה גדולה לדעתי. בין סרטיו של אנדרסון שראיתי, בהחלט ייתכן שהוא הטוב ביותר עד כה.

אחד הדברים הכי כיפיים בסרטים שלו הוא השימוש במוזיקה. כמו קוונטין טרנטינו, אנדרסון משתמש במוזיקה לא מקורית (אך גם במקורית) שהיא דמות בפני עצמה וממלאת את הסרט בתוכן, קונטקסט והנאה. דווקא פסקול הסרט הזה (כאלבום בפני עצמו) פחות מוצלח מאחרים שלו לדעתי אבל לשמחתנו, עורך המוזיקה של הסרט, רנדל פוסטר, יצר מיקסטייפים שונים שאוצרים את רוח התקופה, שנת 1965. היופי בדבר הוא שכל מיקסטייפ (מלבד אחד) מוקדש לאחת הדמויות בסרט והוא מעין פס הקול של חייה באותה תקופה. ואם תשאלו אותי, אין דרך יפה ומהנה יותר לקחת דמות, להעשיר אותה ולהכיר אותה טוב יותר מאשר לחטט באוסף התקליטים שלה.

אז לכו לראות את הסרט, ואז חזרו לכאן והקשיבו למוזיקה של סאם וסוזי, של הזוג בישופ, של הצופה הראשי וורד ואפילו של הטייס ג'ד.

מוזיקה. ספרים. מי צריך יותר.

המוזיקה של סאם וסוזי

Sam & Suzy's Playlist from MoonriseKingdom on 8tracks.

המוזיקה של הצופה הראשי וורד

Scout Master Ward’s Playlist from MoonriseKingdom on 8tracks.

אחד האהובים עלי – השוטר של האי, קפטן שארפ, אוהב קאנטרי

Captain Sharp's Playlist from MoonriseKingdom on 8tracks.

המוזיקה שאוהב הקריין של הסרט

Narrator’s Playlist from MoonriseKingdom on 8tracks.

Cousin Ben – הדמות של ג'ייסון שוורצמן – אוהב פופ שמאלצי וסכריני

Cousin Ben’s Playlist from MoonriseKingdom on 8tracks.

ג'ד הטייס מאזין לג'אז

Jed the Pilot’s Playlist from MoonriseKingdom on 8tracks.

ההורים של סוזי אוהבים מוזיקה קלאסית

The Bishops’ Playlist from MoonriseKingdom on 8tracks.

על הורות מוגזמת (פוסט לא מעובד)

כתבתי בכותרת שזה פוסט לא מעובד. הוא אוסף כמה מחשבות שהיו לי בעקבות דיון שהתפתח הבוקר בטוויטר ואני כותב אותו עכשיו בעבודה. הוא נכתב ופורסם, בלי יותר מדי עריכה ועיבוד. סתם כי אין זמן.

היום בבוקר, בעודי אוכל משהו, קישרתי למאמר הזה של נרי ליבנה ב"הארץ" וכתבתי בטוויטר שיש פה כמה מילים חכמות שלה על אמהות המיניקות עצמן לדעת (הכותרת של ליבנה). הציוץ הזה עורר דיון קצר בטוויטר שגרם לי להרגיש שלא הובנתי כראוי. להסביר את עצמי ב-140 תווים יהיה קשה, אז אכתוב כאן כמה מילים.
המאמר של ליבנה מגיע בעקבות הדיון סביב כתבת השער ממגזין TIME על Attachment Parenting, כאשר על תמונת השער מופיעה תמונה של אם צעירה המניקה את בנה שכבר איננו תינוק. אני לא יודע כלום על Attachment Parenting ונראה שכל נושא ההנקה המאוחרת הוא רק חלק מהעניין. אבל ברור לי למה המגזין בחר להדגיש את זה בתמונת השער. היי, אפילו בישראל מדברים על השער הזה. רייטינג שווה כסף.

התגובות שקיבלתי בטוויטר באו בטענות לליבנה שהמאמר שלה מלא בבורות, הטעיות ודעות קדומות. היו כמה אמירות בעניין הנקה בכלל והנקה מאוחרת בפרט, האם היא מתבצעת בפרטיות הבית או שהאמא מגיעה להפסקת עשר בגן הילדים להניק, כמו שכותבת ליבנה. וכל זה לא ממש מעניין אותי, כי זה לא העיקר, בעיני. תכף אסביר את העיקר, אבל אחרי שקראתי מחדש את המאמר של ליבנה, אני מסכים שהוא בעייתי, ואם לצטט את נדב פרץ-וייסבידובסקי, "יש לה שם כמה גרעינים של טיעונים מעניינים, קבורים בהרבה בולשיט".

הגרעין של הטיעון המעניין, אם תשאלו אותי, הוא ההורות המוגזמת, או המתאמצת מדי. גילוי נאות, אני עדיין לא הורה, אז יכול להיות שאין לי מושג על מה אני מדבר. אבל אני כן פסיכולוג שעובד עם ילדים ולא פחות חשוב מכך, עם הורים, ויצא לי להכיר אי אילו הורים במהלך הקריירה שלי (הקצרה מאוד, יש לציין – אני רק בשנת ההתמחות הראשונה).
כשאני מדבר על הורות מוגזמת או מתאמצת מדי, אני מדבר על הורות (ושימו לב, בבקשה, שאני לא מדבר על אמהוּת או אבהוּת, אני מדבר על הורות. it can go both ways) שלא יודעת לשחרר. נראה כאילו היום יש להורים מין צורך להצמד לילד כל הזמן ומכל כיוון. זה יכול להתבטא בהנקה עד גיל מאוחר (ובאמת שאין לי דעה מוצקה בנושא, בעיקר כי אין לי מידע בנושא) וזה יכול להתבטא בהורים שלא מאפשרים לילד לעשות שיעורי בית לבד כי הוא עשוי לטעות במשהו קטן ואוי ואבוי אם זה יקרה. זה יכול להתבטא בעוד המון דברים, כמובן. מי לא מכיר הורים שמרגישים שהם חייבים לשעשע את הילד בכל רגע נתון, רושמים אותו ליותר חוגים מימים בשבוע ומצפים ממנו להיות הכי מוצלח בהכל כי אחרת אלוהים יודע מה ייצא ממנו. או ההורים ההם שלא יכולים לשאת את המחשבה שיקרה לילד שלהם הדבר הרע הכי קטן, אז הם מכרכרים סביבו כל הזמן ונרגשים מכל ציוץ של מצוקה, שעמום או כאב, עושים הכל כדי לרפד, לתקן ולהרגיע. וכשהם לא מצליחים לעמוד בציפיות המוגזמות של עצמם, מתעוררות רגשות האשמה והכעס.

אז לא, אני לא אומר שהנקה מאוחרת היא כזו. אני לא אומר שהיא טובה או רעה, כי אני באמת שלא יודע. אני אפילו לא אומר שהנקה "רגילה" היא טובה או רעה. אני האחרון שיידע לשפוט בנושא. אני חושב שהנקה צריכה להימדד לפי היעילות התזונתית שלה והתרומה שלה להתפתחות הנפשית של הילד והקשר בינו לבין האם. ובאמת שאני לא מכיר מחקרי אורך בנושא. אולי כי לא חיפשתי (אם יש לכם מחקרים טובים בנושא, קשרו אליהם בתגובות, אשמח לקרוא).

כי כאמור, זו לא ההנקה שמעניינת אותי, אלא ההורות הדורשת-יותר-מדי-מעצמה. ההורות שצריכה לרגש את הילד בכל רגע נתון עד שהוא הופך קהה חושים לכל מה שאינו צבעוני, מרצד ועוצמתי. ריקי כהן כתבה לא מזמן על איך הילדים הופכים לנרקומנים של ריגושים ושווה לחשוב על זה.

אני בתחילת דרכי כפסיכולוג ואני לא מזהה את עצמי כפרוידיאני, קלייניאני או משהו כזה. אבל אם יש פסיכואנליטיקאי שאני מעריך את חשיבתו וכתיבתו באמת, הוא דונלד וויניקוט. אחד המושגים המוכרים ביותר שלו, והחשובים ביותר לדעתי, הוא של האם הטובה-דיה (Good-enough mother)[1]. לדבריו, יש איזה רצון להיות האמא הכי טובה, וזה בא על חשבון הילד שצריך בסך הכל אם שהיא מספיק-טובה. לא רעה. לא מושלמת. איזה מין ילד יכול להתפתח כראוי עם הורים שלא חיים בנוח עם הטעויות שלהם?
אנחנו לא יכולים להיות מושלמים לילדים שלנו, והרדיפה אחרי המושלמות הזו מיותרת ועשויה להזיק. ולכן הכותרת של הכתבה ב-TIME (שעוד לא קראתי, ואני רוצה לקרוא) היא דפוקה: Are you Mom Enough?
התחרות הזו, בין הורים להורים אחרים ובין הורים לבין עצמם, מיותרת.

ואני אשאיר אתכם עם שני דברים אחרונים. הראשון הוא פוסט נפלא של שירי פרציגר-כהן, שמדברת יפה על ההורות שלה שלא מוכנה להכנע לשעמום הזה של הילדים, וזה לחלוטין לטובתן.

השני הוא הקטע הבא מתוך המופע Word של לואי סי.קיי., אחד הקומיקאים הכי מוצלחים היום שמדברים על הורות, לטוב ולרע. פה הוא מדבר על ההורים של היום שצריכים לעשות הכל עם הילד, לעומת ההורים של פעם, שאנחנו – אם תשאלו אותי – צריכים ללמוד מהם דבר או שניים.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(טוב, הוא מדבר פה על שטויות שהוא עשה בתור ילד, אבל הוא קומיקאי וזה לואי סי.קיי)

  1. הוא מדבר על אמהות כי בתקופתו כך היה נהוג. האבות נדחקו הצידה. היום צריך לומר הורה טוב-דיו [â�©]