זה קורה פעמים מעטות יחסית בחיים (ויש שיאמרו שזה לא קורה לעולם). מסיבה זו או אחרת אתה פוגש מישהו או משהו ומשום מה היחסים ביניכם מתמשכים מעבר לשלום-שלום הראשוני. בהתחלה זה עוד כלום, כי אין לך מושג שהמישהו או המשהו הזה ילוו אותך מעבר להכרות שטחית כזו של פגישה או שתיים. אבל עם הזמן זה קורה. אתם מדברים יותר ויותר, או סתם נפגשים ומקשיבים יחד בדממה לקולם של המים המתופפים על צדפות שנשטפו אל החוף. אתה שומע סיפורים חדשים-ישנים ונחשף לעולם חדש שעד אותו רגע לא ידעת אפילו שהוא קיים. ואתה שמח על כך.

ובינתיים, החיים ממשיכים לזרום בקצב הזה שלהם, ואתה פוגש עוד מישהו או משהו שמשום מה היחסים ביניכם מתמשכים מעבר לשלום-שלום הראשוני. ואתה עובר תהליך דומה. לא במקום מה שקרה בפעם הקודמת עם המישהו או המשהו האחר, אלא בנוסף. לפעמים המישהו החדש מכיר את המשהו החדש, או סתם מזכיר לך אותו. ולפעמים, זה עניין חדש לגמרי. ואתה שמח על כך.

ומטבע הדברים, לכל מישהו או משהו יש עוד דברים לעשות בחיים ועוד אנשים לפגוש ועוד מקומות לבקר בהם. אין להם את כל הזמן שבעולם לשבת איתך בדממה ולהקשיב לרחשי הכובסות בנהר. יש עוד אנשים שצריך להקשיב להם. עוד אנשים שצריך לדבר אליהם. וזה בסדר, אתה הרי יודע שאותו מישהו או משהו יהיה שם כשתצעד שוב אל החורשה הירוקה ותחפש את צליליהן של הציפורים הבונות לעצמן בית. ואתה שמח על כך.

ובינתיים יש שקט…

.

.

.

.

… וכמו חבר קרוב, או אולי אפילו אח שחוזר ממסע מעבר לים, אתה רואה ביום גשום אחד את המישהו או המשהו צועד לכיוונך. הוא עדיין רחוק, דמותו מעורפלת באור האפרפר ששולט בחוץ, אבל אתה שומע את צעדיו המועכים עלים רטובים ויודע שעוד מעט הוא יגיע ויביא איתו את הסיפורים שאהבת, את העולמות שהתגעגעת אליהם, וחשוב מהכל - הוא יביא איתו את העולם החדש ממנו הוא חוזר ויקח אותך איתו לטיול הבא.

ואתה שמח על כך.

.
.
.

מקור תמונה

אני חושב שאין נרגש ממני כרגע לשמע הבשורה המשמחת שאחד ההרכבים האהובים עלי ביותר עומד להוציא אלבום חדש - ואני מדבר על Tunng.
טאננג, למי שלא מכיר, הוא הרכב בריטי שעושה מוזיקה שאנשים נוטים להגדיר כפולקטרוניקה אבל אני ממש לא אחד שמבין בשיום סוגות מוזיקליות. אין לי דרך טובה להגדיר את המוזיקה שלהם מלבד זאת שהיא מתאימה במיוחד ליערות עבותים שמספר נחלים חוצים אותם.
ההרכב הוציא עד כה שלושה אלבומים שאני מאוד מאוד אוהב והיום שמחתי לגלות שבחודש מרץ הקרוב, מעט אחרי יום ההולדת שלי, יצא אלבומם הרביעי במספר שייקרא
"And Then We Saw Land…" - ומתוכו אפשר כבר לשמוע, במה שאני רוצה לחשוב שזו השמעת בכורה ארצית, את השיר Don’t Look Down Or Back.

פתחו חלון ותנו למעט רוח קרירה וטיפות גשם לחדור פנימה, עצמו עיניים ותנו לזה להתחיל.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

בסופו של יום, אתה הרי לבד. וגם זה לא. כי אז אתה עם עצמך ובזה אין לבד של ממש. לא לא, בסופו של יום אתה יחיד. כמו מרחף לבד בחלל ועיניך מתרוצצות לכל עבר, מנסות למצוא איזו אבחה של יש.אבל רק אתה עצמך ישנו, אז העיניים חייבות להסתובב על צירן, חלוד ככל שיהיה (והוא יהיה) ולהסתכל על הדבר היחיד שישנו ולכן היחיד שיכול לתת להן מנוח. וזו כנראה הסיבה שבגללה אנשים מוצאים עצמם בסופו של יום עושים חשבון נפש. או חושבים על עצמם יתר על המידה. וחלקם קמים מהמזרון וניגשים אל השולחן ושולפים את הדף או המקלדת ולוקחים נשימה עמוקה ומגרדים באף ומסתכלים על הדף המונח מולם ולרגע קצר מתופפים באצבעותיהם על קצה השולחן ומשחררים את האוויר הכלוא בריאותיהם ונאבקים במחשבה הסוררת שאומרת להם לעזוב ולחזור למזרון ומחזיקים את העיניים המופנות כלפי פנים ובוהים עוד מעט בדף ותוהים למה הוא עדיין ריק. ואחרי כמה שניות ריקניות הנראות כנצח מצמידים ידם אל המקלדת או העט והקווים השחורים מתחילים להתאסף אלו לאלו על גבי הדף והנה האדם כותב.

וכשזה קורה הכל נהיה שקט ורועש בו זמנית. קול תקתוק האצבעות או חריקת העט על הנייר ממלא את שבלולי האוזן ברעש שחבל לנסות ולהביאו במילים. העיקר שכל כך שקט בפנים. כי השקט מאפשר לעיניים הפעורות פנימה ללכוד את המחשבות הקטנות האלו בתנועתן הבראונית ולפתע הן מסתדרות ומקבלות משמעות. וזה יפה. יפה יפה.

יפה עד הרגע שבו הרעש והשקט מסתיימים בבת אחת והעיניים קופצות חזרה למקומן בכמעט כאב. אחרי שאתה נזכר איפה אתה נמצא תבחר אולי לקרוא את הכתוב ואולי לא. זה לא משנה את העובדה שהוא ייראה לך מחר כמו קשקשת. עד שתצליח לסובב שוב את העיניים למקום ההוא, היפה. עייף תקום מהכסא ותגרד באף. וכשתכנע לשינה בתנוחתך העוברית תחשוב מחשבה אחרונה. כמה קל היה לו יכולת פשוט לסובב את העיניים של כולם על צירן, חלוד ככל שיהיה (והוא יהיה). זה היה חוסך ממך הרבה גירודים באף.

(מקור תמונה)

(cc)

שלום.
מה שלומכם?

קצב העדכונים פה בלטאה ירד פלאים בזמן הלא-אחרון. הפוסט האחרון היה קצרצר והתפרסם לפני חודשיים. יש מי שואל מה העניינים ומה קרה. אין לי תשובה אחידה לזה והאמת? זה לא כזה משנה. זהו לא פוסט מסוג "אני יודע שלא כתבתי המון זמן ואני מתנצל". לא אני ולא אתם זקוקים לכך.

כך או אחרת - אני שמח לחזור עם מיקסטייפ חדש למשפחת סינסתזיה. הארבעים ושמונה במספר! רעיונות למיקסטייפים שונים רצו לי בראש בשבועות האחרונים ונעלמו כלעומת שבאו. אבל היום חשבתי שהגיע הזמן להתיישב לעשות את זה כמו שצריך. ולא בלי מאורע.
מחר, יום שלישי, הוא היום האחרון במקום עבודה מסוים שאני עובד בו מתחילת השנה. הקרובים אלי (או העוקבים אחרי חשבון הטוויטר שלי) שמעו ממני קיטורים רבים על המקום הזה שהוא, בלשון המעטה, אחד הגרועים שיצא לי לעבוד בו. זה לא משנה כרגע מה הסיבות לכך. יום אחד, אם יהיה לי כוח, אולי אשב לכתוב על זה, לסכם את התקופה ההיא. בכל מקרה, לשמחתי, מחר אסיים את עבודתי שם וביום רביעי כבר אתחיל עבודה במקום חדש שעושה רושם הרבה יותר טוב, חיובי ומעניין בשבילי (טפו טפו טפו). לכבוד זאת, מוגש בפניכם המיקסטייפ הנוכחי, המתקרא Rest, my boy, have a cake.
אני חושב שהוא הולם את אווירת ההקלה והשחרור ההיא ששורה עלי וודאי תתחזק מחר.
כרגיל, אשמח לשמוע את התגובות שלכם.

Synesthesia 48: Rest, my boy, have a cake by erankatz

אגב, קצב העדכונים בלטאה לא צפוי לדעתי לעלות במיוחד בזמן הקרוב. אמנם יהיה לי יותר זמן פנוי על הידיים, אבל הזמן הזה יוקדש לטובת סיום עבודת התזה. וגם לטובת עבודה על בלוג חדש שמאוד מדגדג לי לפתוח כבר. כמובן שתשמעו על הכל בבוא העת. בינתיים, אתם מוזמנים לבוא לבקר בצוויצר.

רשימת השירים
Mark Ronson - God put a smile upon your face (feat. the daptone horns)
היונים - מנדלבאום (עם עדנה גורן)
Miike Snow - Song for no one
עוזי נבון ומכרים - חופש
גרי אקשטיין - בוגי איתי הלילה
MGMT - Of Moons, Birds And Monsters (Holy Ghost! Remix)
Gossip - Heavy Cross
Royksopp - This must be it (lethmojoe remix)
Andrew Bird - Nyatiti
The Do - Playground Hustle
Regina Spektor - Us
צליל מכוון - לוקח ת'זמן
מצוירים בסלון - אהבתי לקרוא
Elvis Perkins in Dearland - Doomsday

במדינה כמו שלנו, שהיא רווית תסכולים מההנהגה, מהאנשים סביב, וממה לא בעצם? במדינה כזו נעים לעתים לעצור, להתבונן לאחור ולהזכר שפעם היה פה קצת יותר גרוע. זה לא הרבה, אבל זה רגע קטן ונחמד שבו אתה אומר לעצמך "הנה, דברים היו פעם אחרת ועכשיו הם טובים יותר". ואז אפשר גם להאמין שמחר יהיה טוב יותר.

יצא לי עכשיו לחוות רגע כזה, כשצפיתי בפרק מהעונה החמישית של "החמישייה הקאמרית" ושודר אי שם בין 1996 ל-1997. תריסר שנים עברו מאז. כל כך הרבה השתנה.

היום, לפני מאה ועשר שנים, נולד בלונדון שבאנגליה תינוק שאני רק יכול להניח שהיה שמנמן. לימים יגדל התינוק וייהפך לנער שיעשה צעדים ראשונים בעולם הראינוע ויהפוך לאחד הבמאים המובחנים והמובחרים ביותר שעבדו על פני האדמה, ובין השאר אמר גם את המשפט שמשמש כותרת לפוסט הזה, אשר מוקדש לו.

—

אהה… הקולנוע. האמנות השביעית. אנשים שמכירים אותי רק בשנים האחרונות ודאי לא יודעים איזה מקום מרכזי תפסה אמנות הקולנוע בחיי עד לפני עשור. סימני המחלה ניתנו לזיהוי עוד כשהייתי בגן. אנקדוטה במשפחתי מספרת על היום שבו הלכתי עם אחת מבנות דודי לסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני ובמשך רוב זמן ההקרנה לא הייתי מסוגל להתיק את עיני מהחור בקיר האחורי שממנו בוקעת אלומת האור הקסומה ההיא שהביאה את ההתרחשות אל המסך. ולא רק זאת, אלא שבמהלך סצנת התפוח המורעל, כשעשרות ילדים באולם החלו לייבב על מר גורלה של שלגיה, אמרתי אני - ולא בקול חלוש - "למה אתם בוכים? זה רק סרט".
ואם זה לא התחיל שם, זה ודאי התחיל כשהייתי בכיתה ב' ודרך חוג הדרמה של המועדונית בבית הספר לוהקתי לתפקיד הילד בסרט שנעשה על ידי הערוץ היחיד בזמנו על פי ספרו של אורי אורלב, "חיית החושך". ניסיתי מאז לגשת לעוד איזה אודישן או שניים אבל דבר לא קרה מאז. כך או כך, בשלב מסוים של בית הספר היסודי התחלתי להתעניין בצילום ומשם בצילום וידאו והתחלתי ללמוד בחוגים שונים הקשורים לוידאו ועריכה וכך התחיל להתפתח הג'וק הקולנועי אצלי בראש שהתחיל להפוך לרציני בחטיבת הביניים, כשרכשתי בכספי בר המצווה שלי מצלמת וידאו של פנסוניק. היה זה הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על צילום דיגיטלי, בטח שלא בוידאו. אני זוכר איך התלהבנו, אני וחבריי, מכך שהעינית הקטנה שדרכה רואים את המצולם (זה היה לפני שבכל מצלמת וידאו היה מסך נשלף קטן) הציגה תמונה צבעונית ולא בגווני תכלת. וכמו ילדים טובים עם ג'וק, הקדשנו את עצמנו באופן כמעט מיידי להפקת הסרט הראשון מתוצרתנו, אותו כתבתי עם אחד מחבריי. סרט המשלב אימה ומסתורין ואשר את צילומיו לא השלמנו מעולם.

—

כמה גדולים היו החלומות שלי דאז¹ וכמה גמעתי בשקיקה כל מה שקשור לקולנוע והצלחתי להניח עליו את היד. היו אלו הימים שעל סף פריצת עידן האינטרנט ובשביל למצוא מידע על משהו הייתי צריך, איך קוראים לזה היום? לפתוח ספר. ובמיוחד היתה חביבה עלי ספריית הסינמטק. קטנה, מוארת בשמש חמה ושקטה. ובתור חובב קולנוע צעיר ובעל אהבה לאוספים, לא יכלתי להוריד סרטים בטורנט אלא נאלצתי להקליט בוידאו מה ששודר בטלוויזיה, או לגשת לאוזן השלישית (במושבה המקורי ברחוב שינקין) ולקחת סרטי וידאו שאותם לעתים גם הקלטתי לעצמי. כך בניתי לעצמי ספריית סרטים שהלכה וגדלה. מי לא היה שם? פרנסואה טריפו, סרג'יו ליאונה, ויטוריו דה סיקה, אורסון וולס², אבל מעל לכולם זהר הבמאי שהערצתי יותר מכל - אלפרד היצ'קוק.

הלוואי ויכלתי לספר לכם על הרגע הראשון בו נתקלתי בסרט של היצ'קוק, אבל אני פשוט לא זוכר. מה גם ששמעתי את שמו ועליו הרבה לפני שבאמת למדתי להכיר את עולם הקולנוע. הרי מי לא שמע על סצינת המקלחת המפורסמת? אבל למדתי להעריך אותו רק כשהתחלתי לצפות בסרטיו באמת. זאת אומרת, באמת להתבונן בסרט. למעשה, אפשר לומר שהיצ'קוק לימד אותי שבקולנוע, השלם גדול מסכום חלקיו אך חלקיו חשובים לאין שיעור.

היצ'קוק הוא אמן הפרטים הקטנים. הוא מאותם במאים שמביימים קודם כל בראש ורק אחר כך מגיעים אל הסט. כשהיצ'קוק הגיע לימי הצילום הוא כבר ידע לא רק איך תיראה כל סצינה, אלא איך ייראה כל שוט ושוט, לפרטי פרטים. ומהראש הוא העביר את זה אל הנייר (למשל, כאן ניתן לראות פרט מתוך הסטורי-בורד - תיאור סכמטי של איך הבמאי מתכנן את הסרט - של אחת הסצינות המפורסמות מתוך "הציפורים") ומשם הדרך אל הפילם יחסית פשוטה. הוא רק צריך היה לדאוג שכולם יעשו מה שהוא רוצה. וכמעט תמיד הוא הצליח.

למדתי לקרוא את היצ'קוק כשקראתי את ספריו של דונלד ספוטו - "האמנות של אלפרד היצ'קוק" ו"צידה האפל של הגאונות". הספר השני הוא ביוגרפיה על היצ'קוק, והראשון מנתח חלק מסרטיו, ודאי שאת הגדולים והידועים שבהם. אני זוכר את עצמי מצלם את דפי הספר במכונת צילום מקרטעת בספריית הסינמטק והולך הביתה, מתחיל לקרוא ולפתע מגלה שבכל פריים בסרט מסתתר עולם ומלואו וצריך רק לדעת למצוא אותו. אני זוכר את עצמי מכניס את הקלטת של "פסיכו" אל הוידאו, קלטת שהיום ודאי שחוקה מרוב שימוש, וקורא בספר בזמן שהסרט מתגלגל מול עיני, סצינה אחר סצינה, ואני נער נדהם אל מול הפרטים שקודם לכן לא רק שלא ייחסתי להם חשיבות, כלל לא שמתי אליהם לב. לפתע לכל פוחלץ של ציפור נוצקה משמעות, לכל תנועת מצלמה, לכל ציור על הקיר. הבנתי, לראשונה בחיי, שבקולנוע יש הרבה מעבר לראשים מדברים.

לימים כתבתי וביימתי את סרט הגמר למבחן הבגרות בקולנוע. סרטון שניתן לתאר פחות או יותר כדרמת פשע קלילה. כנאמן למושא ההערצה שלי, ישבתי ושרטטתי סטורי-בורד בכישורי הרישום הבאמת עלובים שלי וניסיתי, באמת שניסיתי, להכניס סמלים רוויי משמעויות, לעתים בכוח, אל תוך הפריים. במבט לאחור, אני חושב שלפחות מחצית מהחלטות הבימוי שלי נעשו כמחווה, מודעת או לא מודעת, להיצ'קוק.

—

היצ'קוק היה במאי ייחודי. בריטי שעבר לארצות הברית שם קיבל את הכסף הגדול שהיה דרוש לו להגשמת עולמו הפנימי אך נתפס כלא יותר מאשר בדרן, אך קיבל את ההכרה הראויה לו כאמן דווקא מהצד השני של הים, היבשת הישנה, שם עוד עשו (ועדיין עושים) סרטים שמרשים לעצמם להתנועע לאט יותר, לאפשר לעין להשתהות על התמונה ולסקור אותה, ולנסות לראות ולו רק מעט מעבר לדיאלוג ולמרכז הפריים. היצ'קוק החל לקבל את ההכרה האמיתית לאחר שבמאי הגל החדש הצרפתי, וטריפו בראשם, החלו לדון בו ואיתו כמי שעושה אמנות ולא רק סרטים (ויש להזכיר כאן כמובן את הספר המצוין שמתעד את שיחותיו של פרנסואה טריפו עם היצ'קוק, שיצא גם בעברית כמדומני). אבל אני בטוח שהיצ'קוק עצמו יהיה הראשון שיאמר שלא צריך לשכוח שמהסרטים צריך גם להנות. במידה. שכן שהמטרה העיקרית שלו - והכשרון הגדול שלו - היתה לשחק ברגשות של הקהל שלו. לפחות בכל הנוגע לקשת הרגשות הנוירוטיים - דאגה, חרדה, מתח, פחד. היצ'קוק ידע טוב מאוד מה עובד על האדם מהבחינה הזו, מה מחזיק אותו על קצת הכסא. לא לחינם הוא אסר על בתי הקולנוע שהקרינו את "פסיכו" להכניס אנשים לאחר תחילת ההקרנה (באותה תקופה אנשים היו נוהגים להכנס לסרטים באיחור בלי להניד עפעף) - הוא פשוט ידע שהסרט יהיה פחות אפקטיבי.

היצ'קוק, אשר התחיל את הקריירה בימי הראינוע כמעצב כתוביות, הכיר היטב את גבולות ומגבלות המדיום שבחר לעסוק בו. לכן הוא לא היסס לשחק ולנסות אותם. כך הוא היה הבמאי אשר עשה את הסרט המדבר הראשון באנגליה (הנה היצ'קוק והשחקנית שלו, אנני אונדרה, מבצעים בדיקת סאונד); כך הוא לא חשש לעשות סרט שלם ללא פס-קול; כך הוא החליט שהוא מצלם סרט שלם בשוט אחד, אך מכיוון שכל סרט צילום באותה תקופה הספיק לכעשר דקות של צילום, הוא פירק את הסרט לעשרה שוטים ארוכים כך שיתבצע חיבור מדויק בין תחילת שוט לסיומו והסרט ייראה כאילו צולם בשוט בודד; וכך הוא המציא את טכניקת הצילום שבה מתקבל אפקט הורטיגו בסרט הנושא שם זה (גלגלו ל-4:10). אני יכול להמשיך ולהמשיך ולתאר תמונות מדויקות ורגעים מסוימים אבל אני לא רוצה לשעמם. או להרצות, שכן הרבה יותר כיף לגלות את זה לבד.

—

עברו הרבה ימים מאז אותה תקופה ואני אינני עכברון הסינמטקים שהייתי אז. חלום הקולנוע נגוז מראשי כבר לפני עשור וספריית הוידאו שלי ארוזה באיזה ארגז, מיותרת/מיותמת כל כך. אבל היום, יום חמישי ה-13 לאוגוסט, ארשה לעצמי להכניס למכשיר הדיוידי לפחות אחד מסרטיו ואזכר לרגע בנער החולם שהייתי לפני חמש עשרה שנה.

1. בגיל 13 נדרתי שעד גיל 25 אזכה באוסקר הראשון שלי. יוק [↩]
2. למעשה, כל אלו כן היו שם, סתם התחשק לי לעשות קצת ניימדרופינג [↩]