העשרים וארבע ליוני, אלפיים ועשר, הבוקר. התעוררתי עם השיר הזה בראש. ולא סתם.

האיסלנדים האלו בסדר, ממש בסדר. אחרי יחסי הציבור הלא-ממש-טובים שקיבלו עם ענן האפר הוולקני, מגיע קליפ יפהפה שמראה את הצדדים היפים באמת של המדינה הצפונית הזו. נופים יפים, אנשים יפים. לא רע בכלל. כבר הרבה זמן שיש לי חשק סמוי לבקר באיסלנד, נורווגיה ושות'.

ככל הנראה לא הייתי מביא את הקליפ הזה לכאן ומסתפק בלהפיץ אותו בטוויטר שלי (שם נתקלתי בו מלכתחילה) אלמלא הפסקול שלו – באדיבות החצי-איסלנדית האהובה עלי בתבל: אמיליאנה טוריני.

(אה כן, יש גם ערומים)

Inspired by Iceland Video from Inspired By Iceland on Vimeo.

ותרשו לי הערה קטנה ולא בהכרח קשורה. אחרי הפוסט המתלבט ההוא אני עדיין תוהה איך להמשיך עם הלטאה. היא לא תהפוך לבלוג של לינקים וקליפים שמוצאים חן בעיני. זה יוצא דופן. 

איזה חמודים אתם. לא, ברצינות. אתם חמודים. התגובות שקיבלתי אחרי הפוסט המהורהר האחרון היו, איך קוראים לזה? מרגשות. אם רציתם להחזיר לי את החשק לכתוב, ובכן, עשיתם מלאכה טובה.

אם כי השאלה הנשאלת היא, כמובן, על מה לכתוב. לא קל לי למצוא משהו לכתוב, משהו לומר. יכול להיות שאני עסוק מדי בכתיבה למטרות פרנסה. יכול להיות שכל האירועים שהתרגשו עלינו מסביב בשבוע האחרון היו מעייפים מדי בשביל לכתוב עליהם. לא שהם נגמרים אי פעם. תמיד קורה פה משהו רע שעושה חשק להשתבללות.

אז מזל שאפשר פשוט לעצום עיניים ולהקשיב קצת למשהו אחר. מוזיקה, למשל. אם נתעלם לרגע מביטולי ההופעות שמגיעים מכל עבר, ונסתכל למה שקורה ממש כאן בסביבה הקרובה, נוכל לראות שיש שטף מוזיקלי נפלא. בתקופה האחרונה יצאו (או שעומדים לצאת) כמה אלבומים שזורחים עבורי בשמי הלילה. יש בהם את השילוב שאינו תמיד מובן מאליו בין כתיבת מילים רגישה וייחודית לבין רעננות מוזיקלית שפשוט גורמת לך לחזור ולשמוע שוב את מה שכבר שמעת. איזון שלא נמאס.
בימים כאלו, לופ של רעננות ורגישות הוא בדיוק מה שאני זקוק לו. השתבללות, כבר אמרתי?

לא צריך להכביר מילים. צריך ללחוץ על המשולש הקטן¹

איתמר ציגלר
על ציגלר שמעתי לראשונה מעידית כשהיא שלפה את אלבום הבכורה שלו, "The Birds, The Sky, The Trees…All That Shit", מאחד המדפים ואמרה לי שהיא חושבת שאני אוהב את זה. זה היה כשרק התחלנו לצאת, כמדומני, אך היא הוכיחה כבר אז שהיא יודעת על מה היא מדברת. אלבום מיוחד, בעיקר מכיוון שהוא מגוון מאוד ולא נותן לך להתרגל לאיזו תמה של סאונד. ציגלר יודע איך לשמור אותך ערני, דרוך וקשוב. תקראו מה שיאיר יונה כתב עליו בשעתו – הוא עושה זאת טוב ממני. ובכלל, אני עוסק עכשיו בחדש.

"אודה לטבע". לא, באנגלית זה נראה יותר טוב. "Ode to Nature".
זה השיר הראשון שיוצא מתוך האלבום השני של ציגלר, שאמור לצאת בעוד כך וכך שבועות בלייבל אנובה. הזמן והמקום לדבר עליו יהיה כשהוא ייצא, אם כי אני ארמוז לכם שמדובר באחד האלבומים הטובים והמיוחדים שייצאו פה השנה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לשמחתכם, אנובה מסדרת לכם הורדה של השיר. פשוט כאן.

ישי קיצ'לס
אלבום שדווקא הספיק כבר לצאת (במהדורה דיגיטלית עד כה, אני אישית מחכה לדבר המוחשי) הוא "מוזיקה למזמוזים" של ישי קיצ'לס. עד כה לא באמת הכרתי את הפעילות המוזיקלית של קיצ'לס, כמו למשל ב"יאפים עם ג'יפים" ועכשיו אני חושש לחור בהשכלה המוזיקלית שלי יותר שאאלץ למלא. האלבום, שניתן להאזנה מלאה באתר של הלייבל היס רקורדס, הוא אחד הדברים הכי טובים שיצא לי לשמוע פה. והי, אני הקשבתי היום לניצן הורוביץ מדבר בועדת הכנסת על החשיבות של חופש הביטוי.

שוב, תרשו לי לא להכביר במילים, לא לנתח את ההשפעות המלודיות על קיצ'לס או את סגנון הכתיבה שלו. אפשר בקצרה לומר שהאלבום הזה הוא לא בהכרח נעים. הוא לא עוסק בנופת צופים ובחדוות האהבה. הוא אלבום בודד, מחוספס, כזה שגורם לך לגרד מתחת לסנטר באופן בלתי נשלט. והוא כובש אותך. אחרי הכל, איך אפשר להתווכח עם שיר שבו השורה "האוויר לא נשים והנשים לא יפות"?

או השיר שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, "איך אמרת שקוראים לך?" שעל אף הניכור והייאוש שבו הוא נצמד ללב, לאוזן, לעמוד השדרה ולא מרפה. הפזמון שלו הוא earworm בעלת פוטנציאל הרסני.

אגב, זה לא סוד שאני קורא לשני האנשים שמנהלים את הלייבל היס רקורדס חברים. גילוי נאות.

צח דרורי
וזה הזמן לשקוע.

אחרי הרכות המחוספסת של קיצ'לס אני שוקע לתוך הרכות האוורירית של צח דרורי. אם אי פעם יעשו סרט תעודי על העולם המיקרוסקופי שבתוך סופלה שוקולד שזה עתה עומד לצאת מהתנור, צח דרורי צריך להלחין את הפסקול.
דרורי כבר עשה דבר או שניים בעולם המוזיקה המקומי (בעיקר מצטטים את עבודתו עם אביתר בנאי) אך כאן הוא יוצא בעצמו, עם אלבום בכורה כפול. 15 שירים שמחולקים לשני אלבומים, אם כי בבנדקמפ תוכלו לשמוע אותם ברצף. דרורי עושה את הדבר הנכון ולא משתלט. המוזיקה שלו רכה, מלטפת, אך לא נעימה מדי. והוא יודע מתי לפנות את המקום ולתת למישהו אחר לשיר. או יותר נכון, למישהי אחרת. באלבומים משתתפות זמרות נפלאות כדניאלה ספקטור, רות דולורס וייס, יעל קראוס ועוד.

אצטט את קוטנר (יו"ד): "יש כח בשקט, יש עוצמה בצניעות, וגם בקטעים שהוא פורץ מתוכם אל קצת יותר כסאח וכמעט בומבסטיות בליווי, בשירה שלו הוא נשאר קרוב קרוב לאוזן. קרוב ללב… הדרך הנכונה לחוות את היופי במוסיקה של צח דרורי היא בהאזנה רצופה ליצירה השלמה. 15 שירים ב70 ומשהו דקות. לא "להיטים" (אם כי יש כאן כמה שהיו יכולים להיות…) אלא מסע מוסיקלי – רוחני שלם של פסנתרן, מלחין, מתכנת שגם שר. קחו את הדיסק לאוטו וצאו לשיר-טיול, רצוי למדבר ותבינו שלא עושים דברים כאלה בימינו …"

הנה רות דולורס וייס.

והנה צח דרורי עצמו, עם שיר שאין לי דרך לומר כמה הוא יפה ומדמיע.

השלישייה ציגלר-קיצ'לס-דרורי, איש איש בדרכו ובזמנו, מציפה לי את האוזן בשבועות האחרונים. מה מציף את שלכם?

1. that's what she said [↩]

1
לעתים נדמה שהחיים האלו עוברים, בסך הכל, מהר למדי.

מי שמבוגר ממני ולו ביום אחד ודאי יגחך לאמירה זו. אך היא נכונה (ולראיה יבוא הנהון ההסכמה שלאחר הגיחוך). הנה רק לפני כמה ימים סיימתי את כיתה א' ועוד מעט אהיה בן שלושים. רק לפני שבועות מספר הייתי משחק בגן הילדים שברחוב המלך ג'ורג', הצמוד לגן מאיר, כשסבי וסבתי באים לבקר מבחוץ, מגניבים לי בייגלה חם וטרי דרך הגדר – ובעוד פחות חודש ימים אהיה גבר נשוי (והם אוכלים בייגלה בשמיים).

ובאשקלון נקברו לפני מאות או אלפי שנים כמה אנשים. עשרה אנשים, עשרים אנשים, זה לא באמת משנה. הם חיו שם לפני שמתו. היו להם מחשבות. הם התקשו לקום בבוקר או חוו כאבי בטן לאחר ארוחה לא מוצלחת. הם אהבו מישהו ושנאו מישהו אחר. החיים שלהם נראו בעיניהם חשובים כל כך. וכך גם בעיני מי שקברו אותם והמשיכו לחיות.

האנשים האלו נמחקו מאז. החיים שלהם הפכו לחשובים פחות מגרגרי האבק שנשמתי אתמול והביאו אותי להתעטש. לא הייתי שומע עליהם אפילו, לא כל שכן מחיה אותם על הניר, אלמלא חדר מיון אחד.

2
הזכרון הוא מוזר. הזכרון הוא בררן. הזכרון הוא למעשה לא חלק מאתנו במובן המלא של המילה. הוא עושה מה בראש שלו (בזמן שהוא בראש שלנו). אני מנסה להזכר בפנים של הילדים שהיו איתי בגן וזה כמעט בלתי אפשרי. והרי פעם הם היו כמעט כל העולם שלי. היתה להם איזו חשיבות. היום הם אפילו לא פנים אלמוניות.

אני פנים אלמוניות. מדי יום אני נתקל באלפי אנשים שעבורם אני פנים אלמוניות.

וגם זה במקרה הטוב שבו הם מסתכלים לעברי.

3
אני מנסה לחשוב מתי התחלתי לשים לב לחשיבותה של ההנצחה. משום מה זכור לי רגע שבו שכבתי על המיטה בחדר, קורא על מסע לבטן האדמה כאשר כאב חד פילח את בטני. במהירות שבה הופיע הוא כבר נעלם, אבל הרגע הזה נצרב בי. נכנסה לי מחשבה לראש שזה היה רגע אחד שלעולם לא יחזור, אולי שווה לזכור אותו. למרות שאין בו שום ייחוד (או בזכות?)

זה השלב שבו הייתי רוצה לכתוב על איך כבר מגיל צעיר התחלתי לתעד ולרשום את הקורה מסביב, אבל זה יהיה שקר (או זכרון מעוות). נכון יותר יהיה לומר שמגיל צעיר התחלתי לקרוא את מה שאחרים תיעדו. למדתי לקרוא מוקדם מדי וכנראה שלא הפסקתי מאז. רוב הדברים שקראתי כבר נשתכחו ממני. והאמת היא שרובם לא היו תיעוד של ממש, אלא יצירות בדיוניות. או שאולי נאמר שרוב הדברים שקראתי היו תיעוד של מחשבות ודמיון של סופר אחד, ברגע אחד בחייו שבו הפסיק רגע לחשוב על הכאב החד המפלח את בטנו ופשוט כתב.

מה שכן אפשר לומר הוא שמגיל צעיר למדי הוקסמתי מהקולנוע. כמעט שיא השיאים של התיעוד האנושי. הקולנוע הוא אוסף של רגעים שלא יחזרו עוד. להבדיל מהתיאטרון, שבו עולים השחקנים מדי ערב לבמה אל מול קהל חדש ועושים את אותו הדבר אך רק לכאורה – בקולנוע הצלולויד שומר הכל ומקפיא אותו לנצח. אין יותר זכרון מזה. ג'ימי סטיוארט וקים נובאק יכולים להתנשק בלהט על סלע כאשר גלי האוקיינוס השקט מתנפצים סביב רק פעם אחת ובכל פעם זה ייראה
בדיוק
אותו
הדבר.

רגע אחד קפוא שלא יימחה לעולם. מה יותר מנחם מזה?

44
(אולי עוגת שוקולד של אמא)

5
גם אני תועדתי כך. גם אני קפאתי על הצלולויד המטאפורי כשהייתי בן שבע או שמונה. שיחקתי את בנו של דן תורג'מן שהלך למלחמה ולא חזר (האב, לא הבן – איזה ילד בן שבע או שמונה הולך למלחמה?) – צולמתי שוב ושוב. מחייך, כועס, רץ, מדבר לעצמי. זה יותר חי מכל זכרון שיש לי מגיל שבע או שמונה. יום אחד אוכל לשבת עם הילדים שלי ולהגיד להם, זוכרים שהייתי בן שבע? והם יהנהנו בראשם ויצחקו.

6
אבל אני לא יכול להסתמך על הקולנוע ככלי תיעודי. יש גבול ליכולת. זה גם לוקח יותר מדי זמן.

מצד שני, כל סיפור קולנועי מתחיל על הנייר. אז התחלתי לכתוב תסריטים. או לפחות ניסיתי. בלי הרבה הצלחה. בשביל לכתוב תסריט צריך לספר סיפור ולא היה לי סיפור לספר. היו לי מחשבות לשמור.

7
התחלתי לכתוב עוד לפני שלמדתי לדבר.

הרבה לפני שידעתי לומר מה אני מרגיש ולמה (ואני עדיין נכשל בזה לעתים), ידעתי לכתוב את זה. הדברים הראשונים שכתבתי נכתבו משעמום (שיעור אזרחות, כיתה י' או י"א. המורה איריס בעלת השיער הקצר הבהיר והמבט המצמית. היא לא אהבה את העבודה שלה). היו אלה סיפורים קצרים. מאוד קצרים, עמוד פוליו אחד לכל היותר. ודאי היו בוסריים אך בזמנו נדהמתי שהם יצאו לי מהעט.

לא שהראתי אותם לאיש. הם נשמרו במגירה (אמיתית) ובינתיים הצטרפו אליהם נוספים. ביום אחד משום החלטתי להראות אותם לבת דודתי שהייתה ועודנה אשת ספר. בזכות התגובה שלה המשכתי לכתוב והפעם גם העזתי לתת לאנשים אחרים לקרוא. חלקם זרים. חלקם מוכרים.

במוקדם או במאוחר למדתי שלמילים שאני מטיח בדף יש כוח לייצר רגש. זו היתה תגלית משונה ומדהימה. אולי מפחידה. הנה עוד רגע שנצרב בזכרון החמקמק ועכשיו יתקבע לנייר (האלקטרוני). אמי יושבת בסלון הישן וקוראת שני סיפורים שכתבתי. אני עוסק בדברים אחרים לגמרי בחדרי שנמצא בסך הכל מאחורי הקיר שאליו היא מפנה את גבה. עד שהיא באה לחדר ודמעות בעיניה, להחזיר לי את הסיפורים שחלקם עסק במוות מיותר.

אני חושש שבתקופה זו הפחדתי את אמי (שלא לצורך).

8
אחד הצלילים השנויים יותר במחלוקת עבורי הוא מקשי המקלדת המיתקתקים במרץ. אני אוהב את השצף קצף הזה של המילים הנוצרות ונוצקות לתוך הלבן. אבל זה מחניק, מאוד מחניק. לפעמים התקתוק עולה על גדותיו עד שאני רוצה להקיא. לפעמים הוא מהיר כל כך, מנסה נואשות להדביק את מהירות העברת המסרים במוח עד שהעיניים מזדגגות ואני כבר לא רואה כלום מבפנים ומבחוץ.

לכן כשאני רוצה לכתוב באמת (?) אני משתמש בעט ונייר.

9
חמש שנים. כמעט. זה לא מעט זמן, גם כשמדברים על החיים האנושיים האלו. הלטאה הזו חיה חמש שנים. לטאות בית בדרך כלל חיות פחות. זה נראה כמו זמן טוב להרהר בקיומה.

אני לא חושב שיש לי הכוח או היכולת לנסות לאפיין את הלטאה בשורה אחת. זה לא "בלוג על…" כמו בלוגים אחרים שלי. ואולי זו בדיוק הבעיה שלה. או שלא. היא נולדה בכלל מדחייה. טקסט שכתבתי לא התקבל לאתר מסוים על ידי מי שלימים הפך לחבר חייכן. במקום לשכתב וללטש עשיתי את המעשה העצלן יותר ושלחתי אותו כמו שהוא לכמה חברים ובני משפחה. ואז עוד אחד ועוד אחד. ומשום מה ענו לי בחזרה. ועוד אנשים ביקשו לקבל באופן קבוע את המילים שלי שהיה בהן הכל מלבד מיקוד. כך שמבלי לדעת יצרתי לעצמי בלוג ללא פלטפורמה.

אינני זוכר מתי הוקם הבית הנוכחי של הלטאה. אך אני עדיין זוכר את ההתרגשות שברישום הדומיין הראשון שלי. לטאתאמבט.קום – דומיין שלי שלי, רק שלי (פרשס). היתה התרגשות בלבנות את הבית. להניח בלוק וירטואלי על בלוק וירטואלי. ויותר מהכל, הבית הזה פתח את הדלת. לעולם חדש של תקשורת. לעולם חדש מלא באנשים שרגעים ספורים קודם לכן היו פנים אלמוניות. לחלקם עוד אין פנים אך אלמונים הם כבר לא.

הרבה מים עברו באמבט מאז ואין לי הרצון לנסות ולסכם דבר. היתה המון מוזיקה. אולי יותר מדי. היו מעט סיפורים. היו מחשבות. איזו תמונה אחת או שתיים. ובעיקר היה זה לוח חלק ולא קוהרנטי.

10
אני לא יודע אם לדבר על הלטאה בלשון הווה, עבר או עתיד. הלטאה הזקנה איבדה את הלשון. כמות המילים שמצאו את דרכן לתוכה הזדקקה לכמעט אפס. יותר מדי יריות לכיוונים שונים או פחות מדי זמן? כך או כך, זו גורם לי לחשוב על העת הנופל ביער ואין מי ש…

(להסתכל על גרף הכניסות לאורך השנים ולחשוב על גב של לטאה קמלה)

11
ולא אמרתי דבר על דיון.

10
אם יש משהו שתמיד אהבתי בכתיבה זה איך שלפעמים המוזיקה יודעת לבחור את עצמה במדויק. כי הרי בשלב זה המילים מסתיימות לי. אני יושב והלטאה מתבוננת בי. אני מסתכל לתוך עיניה. מה את רוצה? הייתי שואל אם הייתי יכול. זריקת אדרנלין או אשלגן? או סתם קצת לישון?

לפחות המוזיקה יודעת לדבר.

סדרת סינסתזיה חצתה את קו החמישים. היא מרשה לעצמה לקחת את הזמן קצת יותר, למתוח את השרירים הרדומים. להזריק קצת אוויר חדש למערכת.
במיקסטייפ החמישים ואחת תמצאו לא מעט שירים חדשים וטובים. חלק לא קטן מהם שירי ביכורים של יוצרים חדשים – כראוי לחג השבועות המתקרב. בין השאר תמצאו את האמן החדש של הלייבל היס רקורדס, ישי קיצ'לס, את עינב ג'קסון כהן שעובדת על האלבום הראשון, את צח דרורי שהוציא לאחרונה אלבום כפול ומעניין ואת יהוא ירון שהוכתר השבוע על ידי מגזין טיים אאוט בתור הדבר הטוב הבא של עולם המוזיקה…

להאזנה לחצו על הנגן המצורף. אם תרצו להוריד ולקחת אתכם את המיקסטייפ לחג השבועות – לחצו כאן.

רשימת השירים
Yo La Tengo – Dr. Crash
צח דרורי – הצייד
The Books featuring José González – Cello Song
עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער
Radiohead – Jigsaw Falling Into Place
Mugison – I Want You
Muse – Muscle Museum
נדב אזולאי – חלום
מורפלקסיס – As We Fall
יהוא ירון – קיים ונעלם
מעיין הירשביין – עוד מעט
גילה אדרי – הנשיקה הראשונה
חווה אלברשטיין – Love Me or Leave Me
ישי קיצ'לס – איך אמרת שקוראים לך?
Tunng – Jenny Again
איתמר ציגלר – תוכי יוסי
אריק איינשטיין – ילדים של החיים
Jónsi – Time To Pretend (MGMT Cover)
אסף ארליך- נשבר
Emiliana Torrini – Gollum's Song
Fleet Foxes – Tiger Mountain Peasant Song
אביתר בנאי – יש לנו את כל הזמן
Lior – This Old Love