לטאת האמבט: הרגעים שאחרי ההתנתקות

The difference between 'involvement' and 'commitment' is like an eggs-and-ham breakfast: the chicken was 'involved' – the pig was 'committed'. – Anonymous

שבוע טוב לכולם. כמו שודאי שמתם לב, הלטאה מתקבעת לה על יום שישי, וטוב שכך. למה? כי יום שישי זה כיף. זה לא כיף כמו יום חמישי, אבל זה גם משהו. אני רוצה לברך את רביב טל על שסוף-סוף הוא כותב באופן קבוע (אני יודע שאתם קוראים את כל זה רק בשבילו). אינני מכביר במילים בהקדמה, כי המילים מכבירות בהמשך. רק אזכיר ואומר שאתם יותר ממוזמנים לשלוח תגובות, הצעות או להדפיס את הלטאה ולהפוך אותה למטוסי נייר משובבי נפש. סוף שבוע נעים לכולם.

הסיפור השבועי לילד
מרץ, 1933. הרברט היידר יוצא מסניף הבנק המשמש לו מקום עבודה. השעה כמעט שש בערב והוא ממהר לחגיגת יום-ההולדת החמישי של פרנץ, בנו הבכור. הוא טורק את דלת הסניף מאחוריו וחורק בשיניו. שוב פעם הוא מתעצבן בגלל גוטמן, המנהל. הוא מסרב לתת לו העלאה במשכורת למרות שזו מגיעה לו זה זמן רב. הוא בטוח שהכסף שמגיע לו משתלשל לכיסיהם של עמיתיו, ווייס ומנדלבאום. הוא צועד במהירות, צעדיו רחבים. אוויר ברלין הקריר ממלא את ראותיו ומנפח את חזהו. הוא חולף על פני תמונה של ראש הממשלה החדש ומחייך. עוד יעשו פה סדר. הוא נרגע ושם פעמיו אל חנות הצעצועים, מקווה שלא יגיע לאחר הסגירה.
* * *
מרץ, 2004. יעל חלמיש יוצאת מגן הילדים שבו היא עובדת ועושה פעמיה אל ביתה. הדרך אל הבית עוברת אל מול חוף הים של רצועת עזה. היא עוצרת לרגע, במקום הקבוע, ומתבוננת בגלים. טעם המלח ממלא את שפתיה ונחיריה והיא שואפת עמוק. בזווית העין מצויה גדר בית-העלמין והיא נזכרת בלילה הראשון שלה כאן עם יובל, לפני שש שנים. הם עמדו בדיוק כאן והחזיקו ידיים בעודם צופים בשמש הנושקת למים וטובעת במצולותיהם באטיות. ברקע נשמע קול המואזין אך הם לא שמעו אותו. לאחר מכן פנו בדממה לעבר ביתם החדש.
עברו עשרה חודשים מאז נרצח יובל בדרכו אל הישוב. מחבלים ירו על מכוניתו ממארב ופגעו בו פגיעה ישירה. הצבא לא הצליח למצוא אותם.
היא צריכה למהר כי היום יש יום-הולדת לבר, בנה הבכור, ועוד יש הרבה מה להכין. בשקית שבידה ממתינה המתנה שקנתה לו בבאר-שבע, בשבוע שעבר.
* * *
מעל האח עומדות ארבע מסגרות. באחת תמונה של אבא ואמא בחתונתם. אבא לבוש חליפה כהה ויש לו פרח בכיס. אמא לבושה בשמלה לבנה ושיערה הבהיר ארוך יותר משהוא היום. בתמונה השנייה פרנץ מזהה את עצמו, כפי שנראה לפני שנה, בן ארבע, ילד פעוט עם עיניים גדולות וחיוך רחב. בתמונה השלישית זהו סבא יוזף, פניו כעוסות אך פיו מנסה לחייך. התמונה האחרונה היא חדשה, אבא שם אותה לפני שבועיים. מופיע בה גבר שפרנץ לא הכיר. גם הפנים שלו כועסות ופרנץ חושב שאולי זו תמונה של סבא יוזף כשהיה צעיר. אבל בתמונה הזו הפה שמתחת לשפם הצר איננו מנסה לחייך.
כולם באו היום לחגוג לפרנץ יום-הולדת חמש. סבא יוזף הגיע, ואחות של אבא גם. אפילו אח של אמא הגיע. על זרועו יש סרט אדום שבו עיגול לבן ובתוכו עכביש מוזר, עם ארבע רגליים. פרנץ לא יודע למה יש לו רק ארבע רגליים, אבל הוא מתבייש לשאול.
האורחים עומדים סביב הפסנתר ואחות של אבא מנגנת וכולם שרים ביחד. גם פרנץ שר, אפילו שהוא לא מבין חלק מהמילים. אחר כך אמא מוציאה עוגה עם קרם מהמטבח ומחלקת לכולם. פרנץ מקבל חתיכה גדולה. בידו הוא מחזיק טנק צעצוע עשוי עץ שאבא הביא לו במתנה. אחות של אבא הביאה לו צבעים אבל אבא אמר שזו מתנה של ילדות. אבל לפרנץ לא אכפת, הוא מאוד שמח כי כולם היום אוהבים אותו. אפילו אבא מחייך, שלא כמו בימים האחרונים.
כשאחות של אבא סיימה לנגן כולם התיישבו בחזרה ואז אבא קרא לפרנץ. הם עמדו במרכז הסלון, וכולם הסתכלו עליהם. פרנץ הידק את אחיזתו בטנק. אבא הסתכל עליו ושאל: "פרנץ, תספר לנו, מה תהיה כשתגדל?". פרנץ חייך, הוא ידע את התשובה לשאלה הזו. "כשאגדל אהיה חייל!". כל האורחים חייכו (חוץ מאחות של אבא שהשפילה עיניים). "ומה תעשה כשתהיה חייל?", שאל אח של אמא. "אני אסע בטנק", אמר הילד והניף לראווה את הטנק שבידו, "ואני יהרוג יהודים". אבא חייך ומחא כפיים, גם אח של אמא מחא כפיים ואמר "כל הכבוד פרנץ!". אמא ליטפה את ראשו של הילד. אבא הנהן ואמר "היהודים שלקחו לאבא את הכסף נכון?" ואימץ את הילד אל חיקו.
* * *
המקרר עמוס ניירות ותמונות הנאחזים במתכת בעזרת מגנטים צבעוניים. רוב הניירות מלאים בציורים של בר ושל מיכל, אחותו הקטנה. יש גם תמונות, בעיקר של בר ומיכל. באחת הם לבד, בבריכה של הישוב. בתמונה אחרת מיכל מחבקת את הדובי שלה. אבל בר הכי אוהב את התמונה שבה הוא ומיכל יושבים על הברכיים של אבא, אפילו שהיא עושה לו קצת עצוב.
כל האורחים מגיעים ליום-ההולדת ובר מאושר. הוא אוהב שכולם חוגגים איתו. ככה הוא יכול לשיר ולעשות להם הצגות והם ימחאו כפיים ויגידו שהוא ילד טוב. כל הזמן הוא מחזיק את המתנה שאמא נתנה לו, ג'יפ צעצוע שחור, עשוי פלסטיק. "זה גם ממני וגם מאבא", אמרה לו.
כשמגיע הזמן לכבות את הנרות בר קצת מתקשה, והוא מצטער שאבא לא פה כדי לעזור לו. אבל אח של אמא, דוד אלי, עוזר לו.
אחר כך שרים שירים ורוקדים ריקודים כמו "יש לנו תיש" או "אני עומדת במעגל". המבוגרים יושבים, הם נראים עייפים. במיוחד סבא יוסף, אבא של אבא. הוא נראה קצת כעוס, או עצוב, אך פיו מנסה לחייך.
דוד אלי מלטף את שיערו הארוך של בר ומודיע בקול גדול כי "זה הקטן עוד גדול יהיה!".
אחר כך אמא מתיישבת על הרצפה מול בר ושואלת אותו מה הוא יהיה כשיהיה גדול. בר מצחקק ועונה בלי היסוס "כשאהיה גדול אני אהיה חייל!". אמא מחייכת עם כל השיניים. "וכשתהיה חייל", שואל דוד אלי, "מה תעשה?". בר מניף את הג'יפ צעצוע אל-על ואומר "אני אסע בג'יפ ויהרוג ערבים!". אמא סופקת כפייה וקוראת "יופי!". היא מחייכת. בר אוהב שאמא מחייכת, כי זה אומר שהיא לא בוכה, ולא עצובה. גם דוד אלי מחייך. רק סבא יוסף מסתכל קצת למטה ומזיז את הראש ימינה ושמאלה. בר נזכר שסבא יוסף סיפר לו פעם שכשהוא היה ילד בתל-אביב היה לו חבר ערבי, ובר לא הבין איך זה יכול להיות. אבל אמא אמרה שבתל-אביב יש אנשים מוזרים, אפילו שסבא יוסף לא נראה מוזר בכלל, הוא דווקא היה איש נחמד.
אמא מלטפת את ראשו של בר ולוחשת "את הערבים שהרגו את אבא, נכון?", ומאמצת את הילד אל חיקה.

חמי ראם היקר
חמי ראם היקר, בעשרים ורביעי לחודש זה פרסמת באתר Ynet מכתב לחבריך חובשי הכיפות הסרוגות ובו אתה שואל מדוע מקיאה אתכם הארץ. אינך נותן על כך תשובה, אך מציע שהדרך צריכה להשתנות, ותרשה לי לצטטך: "לא עוד היסגרות שבטית בדומה לשכננו הערבים, לא עוד זלזול באחר ובשונה, לא עוד שימת דגש רק על מצוות הדת, לא עוד מדדי דתיות. דרושה פתיחות כללית, מושלמת. מעתה, אנו לא עוד גשר – אלא ראש גשר". בינינו, קנית אותי בפסקה הזו. הרצון לפתיחות כללית, מושלמת, הוא בגדר ברכה. אבל המילה פתיחות תופסת משמעות אחרת בהמשך המכתב, שפותח בפני הקורא את שלל התוכניות להשתלטות על הנעשה במדינה. מעכשיו, לדבריך, אתם צריכים לקחת את העניינים לידיים.

"לא ניתן עוד שביום בו זורקים יהודים מביתם, הבורסה תעלה", אתה אומר. ובכן, לא ידעתי שהבורסה נשלטת בידיכם. אינני כלכלן ולתומי במשך השנים חשבתי שהבורסה היא מין יצור חמקמק שעושה ומתנווט כראות עיניו ומשקיעיו ברחבי תבל. לא יתכן, אתה אומר, שאין אפילו ערוץ תקשורת אחד המגיע לכלל תושבי ישראל שמציג את עמדותינו. צדק בדבריך, אם לא סופרים את כל הפעמים שבהן נשמעו עמדותכם הלוך ושמוע בחודשים האחרונים מעל גלי האתר, מקלטי הטלוויזיה ודפי העיתון. וזה מבורך כי זו המטרה של ערוצי התקשורת, ואני באמת לא חושב שאם תקימו ערוצי תקשורת משלכם, אז הם באמת יגיעו לכל תושבי ישראל. מה גם שאינני בטוח שבזמן שאתם השמעתם עמדותיכם ניסיתם לשמוע את העמדה שכנגד.

הרשה לי לצטטך שוב: "עלינו לעמול למינוי שופטים חובשי כיפות, שאינם מפחדים משלטון העריצות של השמאל… באשר לצבא, על ראשיו להוכיח לנו כי בנינו רצויים בקרבו על-ידי העדפה מתקנת, של מינוי קצינים דתיים לתפקידי מפתח בכל הרמות – מאלופים ביצועיים דרך אוגדונרים וכלה במח"טים". שוב אומר ואגיד, אינני משפטן ואינני מצביא, אבל לתומי אני חשבתי ששופטים טובים נבחרים בזכות כישוריהם, נסיונים והידע שלהם ברזי המשפט, ולא בזכות אי-דתיותם או כפי שאתה רוצה שיהיה, דתיותם. גם אם טענתך היא שרוב השופטים אינם דתיים ולכן אין משפט הוגן, הפתרון שאתה מציע לוקה בכך שהוא לא פותר את הבעיה, אלא מנציח אותה, רק לטובתך. אותו דבר אמור גם לגבי הצבא. אינני יודע מה שיעור הקצינים הדתיים בצבא, אבל אני מנחש שהוא לא נמוך כפי שאתה אולי חושב. ושוב, בחירת מפקד אוגדה או אפילו מפקד פלוגה מכיוון שכיפה מתנוססת על ראשו, משולה לבחירת חולצה מכיוון שהמילה CASTRO מתנוססת על זרועה.
אתה גם מעוניין "להציע את דין התורה על-ידי הקמת בתי-דין תורה כאלטרנטיבה לבתי המשפט, וליצור אווירה כזאת שעורכי דין ירצו לדון בפניהם…". עם כל הכבוד לעורכי-הדין, אם לא יאה להם לדון מול בתי-המשפט של מדינת ישראל, עליהם להחזיר את גלימתם ללשכת עורכי-הדין ולמצוא לעצמם קריירה אחרת. יתרה מכך, איך אתה מציע לקיים שני דינים במדינה אחת? אם אגנוב שור לשכני, לפי איזה חוק אשפט? האם יהיה זה נתון לבחירתי? או שאולי בימים זוגיים יפעלו בתי המשפט ובימים אי-זוגיים בתי-דין-תורה? אני מתפלא שאתה לא מציע הקמת מדינה נפרדת (אבל בעצם אתה אדם שמפיק לקחים וכנראה למדת מהכשלון של אריה יצחקי).
עוד אתה טוען ש"על הרמטכ"ל לצאת מיידית בהכרזה כי בני הציונות הדתית רצויים בשורותיו, כולל אלה שזרקו צבע על שוטרים וחיילים", ומדוע בעצם? מדוע הצבא צריך לרצות בשורותיו את אלו אשר מבזים אותו, אינם מכירים במהותו ומרותו ואינם שומרים על כבוד האחר? זה לא רק עניין של עלבון אישי (כי לזה באמת אין מקום בצבא), אבל אם בחור כזה שמוכן לשפוך צבע וחומרים חומציים על שוטרי וחיילי מדינת ישראל, מה יהיה מוכן לעשות מול אדם חף מפשע שהוא רואה כאויב?

לסיום, מר ראם היקר, הדבר שהטריד אותי יותר מהכל במכתבך הוא שזה "הם" ו"אנחנו". אין בדבריך באמת מקום לפתיחות כללית ומושלמת. אתה לא רוצה לגשר ביננו לביניכם. עצם הדברים שאתה מציע רק מעמיקים את הפער. אפליה מתקנת לא מתקנת שום דבר, היא רק מחדדת את הפערים. ערוץ תקשורת נפרד לא מחבר, רק מבדל. אתה אומר שמעתה אתם לא עוד גשר – אלא ראש גשר. אני מודה שבזמן הקריאה לא ידעתי מה משמעות הביטוי "ראש גשר", אז נועצתי במילון אבן-שושן והרי הפירוש שמצאתי: "ראש-גשר: (בפעולות מלחמה) שטח הנמצא מעבר למכשול טבעי או מלאכותי, שהכח התוקף נאחז בו, לאחר שעבר את המכשול, והופכו לבסיס מוצק להמשך ההתקפה". אכן, ראש-גשר אתה רוצה להיות, מר ראם היקר. זהו לא מכתב התפייסות, או קריאה לאחדות, זו הכרזת מלחמה.

אופוריה
השבוע כמובן הסתיימה תקופה בתולדות המדינה, תקופת הישיבה בחבל עזה. אין לי שום כוונה לדבר על זה יותר מדי, כי את כל מה שהיה לקרוא כבר קראתם וכל מה שהיה לומר כבר שמעתם. רק דבר אחד יש לי לומר. ביום הפינוי מחומש ושא-נור, שהיה אחד הימים שיותר חששו מהם, למעשה הסתיים שלב פינוי האזרחים. הפינוי בכוח הושלם תוך שישה ימים והמספר הזה חזר על עצמו כמעט בכל דיווח חדשותי שיצא לי לשמוע באותו יום. "ששת ימי ההתנתקות", "ביצוע זריז מהצפוי תוך שישה ימים". בקיצור, כל הכבוד לצה"ל שהוכיח את עצמו (וגם למשטרה) ועשה את זה תוך שישה ימים, פחות מהזמן שחשבו שזה ייקח. אין ספק, כך אמרו הכתבים והפרשנים, שעכשיו צה"ל יצא מחוזק ובעל יותר בטחון עצמי בכל נושא הפינוי, עובדה שתלווה אותו להבא כאשר יצטרך לפנות ולו גם מאחז בלתי-חוקי אחד, משימה שעד היום הצבא בהחלט התקשה לבצע. ואני רק אומר, נזהר נא. אל לנו להתפס באשליות, לנפח כעת את החזה ולהלך גאים כתרנגול סומא. נהפוך הוא, יש לשמור על הענווה והזהירות, שמא כפי שקרה אחרי אותם שישה ימים שהכניסו אותנו לעזה מלכתחילה, בעוד שש שנים נחטוף באבי-אבינו.

תגובה אחת בנושא “לטאת האמבט: הרגעים שאחרי ההתנתקות

  1. לא נשכח ולא נסלח. נזכור את החיילים בשחור המבצעים פקודות בלתי אנושיות. נזכור את שטופי המוח, שעברו את "ההכנה המנטלית" הידועה לשמצה הלוקחים תינוק מאמו כדי להכריח אותה לצאת מביתה.

    נזכור מי פקד לגרש אזרחים מביתם החוקי. נזכור מי גירש אנשים שלא היו חלק מקולקטיב תוקפני ולא פשעו מביתם.

    נזכור ולא נשכח את יאיר לפיד, שהודה ברגע של גילוי לב נורא שהכל היה כדי ללמד את המתנחלים מי שולט.

    נזכור ונזכיר. יום אחד, כשילדי יהיו מספיק גדולים על מנת להבין את הזוועה, אספר להם, לאט לאט. כבר היום אני מספר קצת מאד לבתי בת החמש. לא אטע בה את הפחד הנורא מהמגרשים. לא אספר לה על החיילים בשחור. לא עד שתהיה גדולה מספיק על מנת להבין רוע טהור מהו.

    אין צורך להיות יהודי כדי להבין את הזוועה. במשפטי נירנברג, בסעיף מספר 4, הוכר הגירוש כפשע נגד האנושות. לא אסלח לעולם למגרשים. אלמד את ילדי לא לנקום, כי הבנייה תהיה נקמתנוץ נבנה ונקים את כל מה שנהרס, והרבה יותר. את הרוע נכסה באהבה ובטוב. את השנאה היוקדת נכסה באמונה שניתן לתקן אפילו פשעים כאלה. כי הטוב ינצח את הרע. כי הרע מכה בכוח, אך הטוב חזק ומתמיד.

    האמונה תנצח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.