לטאת האמבט: מרים רות ז"ל

סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר – ארנסט המינגוויי

זה סופו של
בשלושה עשר לנובמבר (שזה לפני חמישה ימים) הלכה לעולמה מרים רות, והיא בת תשעים וחמש. גיליתי את זה רק עכשיו, ולגמרי במקרה. גם לקח לי זמן להבין מי זו מרים רות. מסתבר שהיא הייתה אשת חינוך וחוקרת ספרות ילדים. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה (וו-הו!!) ותואר שני בחינוך. זוכת פרס ביאליק לספרות, פרס "אות החיוך" של יוניצ"ף וגם פרס זאב על מפעל חיים. לא עוזר לכם הרבה בזיהוי הא? טוב אז אני אגלה לכם שבעיקר היא התפרסמה בתור זו שכתבה "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל", "תירס חם" ועוד הרבה ספרים אחרים לילדים.
אני לא יודע מה אתכם, אבל אם יש ספרים שאני זוכר מהילדות אז "מעשה בחמישה בלונים" ו"תירס חם" הם ודאי חלק מהם, לצד כמובן "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" של לאה גולדברג.
היא החלה לכתוב בגיל מאוחר, אחרי שכבר הכירה את התחום וכתבה עליו לא מעט. את ספרה הראשון ("מעשה בחמישה בלונים") פרסמה בגיל 64. מה שאומר שעוד יש עתיד לסופר שבתוכי.
הייתי כותב לכם עכשיו קטע על הספרים האלו, אבל אני כבר לא ממש זוכר אותם (ומצטער עכשיו שאין לי אותם בבית). אבל האמת שכבר עשו את זה בשבילי. אז במקום לכתוב לבד, אני לוקח טיפה חופש השבוע ומביא לכם (חלקים) ממדורה של נרי ליבנה "אורחות החיים", מוסף הארץ, 18.11.2005:

כששמעתי על מותה של מרים רות, הסופרת שכתבה שניים מהספרים ×”×›×™ פופולריים שנכתבו כאן לגיל הרך – "מעשה בחמישה בלונים" שראה אור לראשונה ב-1974 והודפס מאז ב-55 הדפסות, האחרונה בשנת 2005 (ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים) ו"תירס חם" שיצא לאור ב-1978 והודפס ב-51 הדפסות – ניסיתי להיזכר בעזרת חברים בני גילי פחות או יותר, בספרי הילדות המוקדמת שלנו. והמסקנה שלי היא שכמעט ולא היו לנו כאלה. כמובן, לכיתות הראשונות של בית הספר היסודי היו לנו כבר ספרים לרוב: מתורגמים כספרי אריך קסטנר, "אי הילדים", "במשפחה" ו"באין משפחה", "האסופית", "נשים קטנות", "החמישייה", "השביעייה", "השמינייה" ורבים אחרים; או ספרי מקור כגון קופיקו וצ'יפופו, חסמבה ודפי תמר. אבל אני מתקשה לזכור את הספרים שליוו את מה שנקרא כיום "הגיל הרך"…

… פעם טיילתי עם פעוט כבן שנתיים בטיילת שבגני בובולי בפירנצה. הפעוט בעגלה אחז בידו חוט שבקצהו בלון צבעוני ממולא בהליום. לפתע נשמעטה אחיזתו והבלון המריט מעלה מעלה אל שמי התכלת. שפתיו של הפעוט נשמטו כלפי מטה, סנטרו התחיל לרעוד ונחיריו התרחבו בכוננות בכי כשמאחוריו נשמעה פתאום הקריאה 'אל תצטער רוני רון, זהו סופו של כל בלון', שנצעקה דווקא בקול בס. 'לא קוראים לו רון', נהמה אמא אווזה. 'מתברר שאנחנו לא הישראלים היחידים כאן', ציין אביו של הילד, שהחליף את תוכנית הבכי שלו בנפנוף קצבי של ×›×£ ידו אל עבר השמים כשהוא פועה 'שלום, שלום, בלון אדום', ממש כמו בציור היפה כל כך של אורה איל בספר 'מעשה בחמישה בלונים'.
לא חלף אלא עשור מאז נכתב ו'מעשה בחמישה בלונים' כבר הפך למין נכס צאן ברזל של ספרות הפעוטות, חלק מעולם האסוציאציות הקולקטיווי של כל מי שהיה הורה לפעוט או פעוט בעצמו החל משנות ×”-70 של המאה הקודמת, מעין יהודה עמיחי לפעוטות או ×”'צייר לי כבשה' של ילדי ישראל…

מאד כידוע לפרש את ×”'נסיך הקטן' ואת 'עליסה בארץ הפלאות' כמשל פילוסופי ואת 'פו הדב' ו'הרוח בערבי הנחל' כמשל על חברת הילדים. אבל גם אם נתאמץ מאד, לא נוכל להתייחס לספריה של רות כאל משהו זולת ספרים לפעוטות…

…מצד שלישי, די בהאזנה לכמעט כל תוכנית שתבחרו במקרה בערוצי ×”'בייבי' בטלוויזיה או כל קלטת פעוטות שהיא שתיבחר במקרה כדי להבין מדוע ראויים ספריה של רות לכל כבוד שהוא בכל הקשור לבחירת השפה, הסיפור, החרוזים וגם האיורים.
אם מתעקשים מאד אפשר, כמבוגרים, להבחין ש'הבית של יעל' מדבר על מאבקה של ילדה קיבוצניקית קטנה למצוא לה גם במקום השיתופי כל כך פינה של פרטיות, 'מעשה בחמישה בלונים' מדבר על אובדן ואולי אפילו על מוות. 'זה סופו של כל בלון' היתה הכותרת של לא מעט מתגובות הקוראים שהגיבו באתרי האינטרנט השונים בדברי עצב על מותה של רות.
יש בספר חמישה אופנים של אובדן: הבלון הירוק נדקר בשיח ורדים (כמו היפהפייה הנרדמת?), הבלון הצהוב מתפוצץ מרוב ניפוח (מחמת המגלומניה?), מיצי התחולה שורטת את הבלון הסגול ואילו רותי שמחבקת את הבלון הכחול חזק חזק כדי שלא יאבד לה הורגת אותו מרוב אהבה, ורק הבלון האדום של אלון נחטף על ידי הרוח אל השמים, אולי אל החופש.
'תירס חם' מתחיל בילד שהולך ומזמר לעצמו ברחוב 'בים-בם-בם! תירס חם! בים-בם-בם! תירס חם!' ואילו הילדים האחרים שאינם מבינים שהוא סתם מזמר לעצמו מצטרפים אליו לתהלוכה מזמרת ובסופו של דבר מתנפלים עליו משום שהם משוכנעים שהבטיח להם תירס חם ואילו הוא בסך הכל אוהב לשיר. מי שרוצה להתאמץ יוכל בקלות למצוא כאן מטאפורה על תופעת העדר ועל מנהיגות ואפילו על פשרה פוליטית ('אמרה שרף: די להצטער! נחפש תירס במקום אחר! בואו נסתובב! יש לי רעיון! לסבא שלי יש תירס חם המון!').
אבל למה לנו לקלקל? הצורך למצוא נמשל לכל דבר הוא מסממני הזקנה. הכיף שבלהיות ילד הוא בכך שלפחות אצל ילדים בלון הוא אולי המון, אבל עדיין הוא רק בלון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.