ביבר על כוהול: מועדון ארוחת הבוקר (1)

כתבה שלישית, אפילו שתיים ברצף. עכשיו כשאני צובר פז"מ במערכת ובתחתית המסך שלכם, נראה לי הוגן להשאיר את האימייל שלי, בשביל תגובות ומכתבי נאצה. אני אשמח לקבל את שניהם, בעיקר מכל אלה מכם שלא יוצא לכם לפגוש אותי פנים מול פנים ולקלל אותי להנאתכם. שלכם, ההוא מלמטה (raviv@bathlizard.com)

מועדון ארוחת הבוקר (1) – סיפור על יחסי ציבור
פתיחת מקום בילוי חדש במתחם רוטשילד-נחלת בנימין-לילנבלום, היא אירוע שמתרחש בממוצע אחת לחודשיים. לראיה, רק בשנה האחרונה נפתח באחד העם ה-"Blend", על חורבות המסעדה "וילה פולק", ה"סקוט" בנחלת בנימין החליף (שוב) בעלים, נפתח בית קפה-בר חדש במעלה לילנבלום, מסעדת המאנציז' "Famous Bagel", נפתחה בפינה של נחלת בנימין ורוטשילד, ועוד ועוד. ברוב מהמקומות, תוך כמה חודשים מהפתיחה המקום "תופס", נעשה רועש ומצליח לכמה חודשים נוספים (ובתקווה שנים, כפי שקורה ל-Golden"" מדי ערב) ואח"כ דועך, מתקבע על קהל מקומי יותר, מותח פנים, משנה תפריטים, ונעשה לעוד אפשרות מתוך המגוון הרב שבמתחם (זה פשוט נפלא להחנות את האוטו במקום אחד, או להתחלק מראש במונית, ואז לבקר בכמה ברים שהכבד רק מאפשר לנו).

מדי פעם, קורה שמקום מסויים שובר את התיאוריה. לפני כחודש נפתח ברוטשילד בת"א מועדון-בר חדש, שנקרא, על השם סרט הנעורים המיתולוגי, "The Breakfast Club". תוך שבועיים מיום הפתיחה, המועדון הצעיר כיכב בכל תכנית, בכל עיתון ובכל מדור ברים שרק מחשיב את עצמו– מתיאורים מוגזמים (אחד הכתבים ציין שתאי השירותים היו ×›"×› גדולים, עד שתחושת בדידות הציפה אותו כשהוא נכנס לבד…), ועד לפירוט כל המי ומי שכבר הספיקו לפקוד את המקום (והרשימה הזו מסכמת, פחות או יותר, את לוח המשדרים בשעת השיא).

בעקבות השמועות, גם אני הספקתי לבקר שם. הסלקטור המפחיד שבכניסה נתן לי להכנס אחרי שדחה שתי קבוצות שהגיעו בדיוק לפני, ולא הסכים לגלות לי למה (כנראה זה שוב המראה של החנון). מדובר במרתף אפלולי המחולק לבר ורחבת ריקודים המוקפת ספות ושולחנות גבוהים. בר ארוך, בחלקו מול קיר לבנים ובחלקו פנים אל פנים עם היושבים האחרים, מחירים ומבחר סבירים אם לא קצת מוגזמים, מוסיקה רועשת כיאה למועדון (וכל כך לא מתאימה לאוירת הברים שמסביב), וכמובן, תאי שירותים עצומים בלי שום סיבה.

הייחוד של המקום, הוא הפולחן לסרט הנעורים האגדי, שרובנו ראינו אי שם בגיל ההתבגרות, אהבנו, ומאז לא ראינו את הסרט או אף אחד מן השחקנים ששיחקו שם, למעט ההוא מ"החצי האפל" (עוד הוכחה שהחנונים הם אלה שהכי מרחיקים לכת). מעל הבר מוקמו כעשרה מסכי טלוויזיה קטנים, שמציגים את הסרט (ולפעמים גם סרטים אחרים), ונותנים לנו להגניב מבט נוסטלגי, לזהות את הסצינה, ולהמשיך לבהות בסביבה ובכוסית המשקה.

כמו הקריירה של מולי רינגוולד, השם המפורסם שבשנות השמונים כולם צפו לה עתיד מבטיח ובשנות התשעים התחלנו לתהות מי זו בכלל, התדרדרה הקריירה הקצרה של המועדון. ביום חמישי שעבר, בתחילתו של ליל הבילויים התל אביבי, נתלה דף נייר על דלת הכניסה למועדון, ובו ההודעה התמוהה "יצאנו לחופשת קיץ קצרה". ביום ראשון, כבר הוחלף השלט ל"המקום סגור", ומאותו הרגע, הטלפון במקום הפך למנותק. כמו אוהדים כפויי טובה שיודעים לעודד רק כשהקבוצה מנצחת, נעלמו הכתבים כמו גם הברנז'×” – אף אחד לא כתב מה עלה בגורלו של המקום (להיפך, מקצת מן העיתונים עוד המשיכו לכתוב על הדלת הסגורה בלשון הווה, כאילו שהמקום עוד מתפקד), מתי הפתיחה המחודשת, ואיך קרה שמקום ×›"×› מתוקשר נעלם בין רגע מחיי הלילה התל אביביים, ושלח מאות קוראים מאוכזבים אל דלת ריקה… רק סיסמאת המקום המנצחת "Rehab is for Quitters", גורמת לי לתהות – מי כאן הם ×” – Quitters האמיתיים.