I have found the best way to give advice to your children is to find out what they want and then advise them to do it – Harry S. Truman

בערוץ 2 שודרה כעת כתבתו של איתי אנגל על הפינוי במורג. כתבה זו שמה דגש על הילדים, ועל השימוש שנעשה בהם ע"י הוריהם. מרכז הכתבה הייתה משפחה אחת מני רבות, משפחת אוטרמן, שלה מספר ילדים קטנים. הורי המשפחה, שמאמינים ומרגישים בכל ליבם שהחיילים הבאים לפנותם הם בוגדים בכל רמ"ח איבריהם, לא היססו ולו לרגע אחד להציב את ילדיהם בחזית המאבק. אז נכון, המאבק שם לא היה אלים, וסכנה פיזית לא נחשפה לילדים האלו. אך מצד שני הילדים האלה נחשפים לתמונות של אביהם הנגרר על ידי חיילים מחוץ לביתו, וגרוע מזה, הם נחשפים הלוך וחשוף לתחושות העולות מהוריהם, במדובר ולא במדובר. אין זה מן הנמנע שילדים אלו יגדלו לדעת שהוריהם, ודרכם הם עצמם, הם קורבנות למעשה נפשע שנעשה ע"י אותו גורם עצמו שאמור להיות משענת-הרקע שלהם, המדינה (ודרכה גם הצבא). מכאן, הם יכולים בקלות לפתח אנטגוניזם כלפי המדינה ומוסדותיה, במיוחד מוסדות אכיפת החוק והבטחון. ואז, למה לא לפשוע? למה לא לחמוס? למה ללכת לצבא?

בחור צעיר, באזור גיל השלושים לדעתי, עמד מול אל"מ חיים מוריה שמפקד על "החטיבה הכחולה" שנכנסה לפנות את מורג, ואחז בידיו ילדה קטנה. תינוקת זו מילה מדויקת יותר. הוא ניגש אל מוריה ודחף לידיו את הילדה. "שירגיש". לעיני טופרי הצלמים לקח מוריה את הילדה ברכות והחזיקה. הילדה, אחוזה בידיים גדולות וזרות, החלה לבכות. "או! טוב מאוד, עכשיו היא בוכה", כאילו שהילדה חשה שהיא בזרועותיו של חייל בצבא הפשע הבא עליה לכלותה, ולא פשוט חשה שהיא בזרועותיו של אדם זר ולא של אביה. זה לא ציטוט מדויק אך רוח הדברים שעלו מאותו אב צעיר ואוהב שהמשיך להטיח דברים קשים באלוף-המשנה שמצדו נשאר שקט, אינני יודע אם מפקודה או מחנק.

בשנת 1988 נוסחה "הצהרת זכויות הילד" ע"י המועצה הלאומית לשלום הילד. שנה לאחר מכן היא נחתמה ע"י נשיא המדינה דאז חיים הרצוג, ראש הממשלה יצחק שמיר, חברי הממשלה וכל חברי הכנסת. בפתיחתה כתוב ש"הילד אינו רכוש, גם לא אמצעי להגשמת מטרות – הוא המטרה עצמה". סעיף 7 מציין ש"זכותו של כל ילד להיות מוגן מפני: ניצול לא הוגן במסחר, בפרסום וביחסים כלכליים. תעסוקה העלולה לפגוע בבריאותו, בחינוכו או בהתפתחותו התקינה. חשיפה פוגעת באמצעי התקשורת".

לא שאני מטיף או טוען בזכות הוצאת הילדים האלו מהבתים או מידי הוריהם (אם כבר אנחנו בענייני הצהרת זכויות הילד אז סעיף 2 מדבר על זכותו של כל ילד לגדול בבית הוריו ולקבל שם הזנה, חינוך, הגנה, אהבה והבנה, והוא לא יופרד מהוריו אלא בנסיבות מיוחדות, ואין אלה הנסיבות שעל הפרק). אני כן טוען שההורים האלה צריכים לרגע לחשוב, בדיוק מה שהם מבקשים מהחיילים שבאים לפנותם

באמצע הכתיבה של הדברים הנ"ל עשיתי הפסקה לרגע ושוטטתי באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. חשבתי להכניס פה נתונים על ילדים, עוני, חינוך, אבל ויתרתי. קצת מעייפות, קצת כי למי באמת יש כח למספרים? אז חיפשתי תמונות של ילדים עניים, יהודים ופלשתינאים. מצאתי רק תמונות של ילדים עומדים מול בתיהם ההרוסים (בשטחים) ווידאו על ילד אחד בן 6 שנורה בראשו ע"י חייל מג"ב.

הסיבה שהביאה אותי לכל המילים הנ"ל היא פשוט הכעס על ההורים ההם, והמחשבה שעלתה בי על איך זה שבקמפיין (הקטן) ששלחה המדינה ומנהלת סל"ע לתקשורת, ובו סיפרו לנו איך הכל מוכן לתמוך במפונים, כמה קראווילות וחדרי מלון יש, איך בקמפיין הזה לא הכניסו תמונות של ילדים שנזרקו מבתיהם כשהוריהם לא עמדו בתשלומי המשכנתא, או ילדים שלהורים שלהם אין כסף לקנות ספרי לימוד או תרופות. אבל הם לא שמו את זה בקמפיין. מעניין למה.