לטאת האמבט: שירי ילדים

The report of my death was an exaggeration – Mark Twain (New York Journal, June 1897)

שירי ילדים
37,585 קטינים היו מעורבים בתיקים פליליים ותיקי אי-תביעה בשנת 2002, כמחציתם היו עבירות אלימות וסדר ציבורי (בעיקר עבירות רכוש וסמים). באותה שנה נפתחו 2,858 תיקים פליליים ותיקי אי-תביעה במשטרת ישראל בשל עבירות אלימות במוסדות חינוך. רוב העבירות היו מסוג תקיפה וחבלה (הנתונים באדיבות המועצה לשלום הילד). ברור שמשהו מסריח פה (ואני לא מדבר על שוק הכרמל ביום שישי לוהט בארבע אחר הצהריים). משום מה, יותר ויותר ילדים מעורבים במעשי קונדסות אלימים, במעשים שאין בתחילתם מחשבה ויש בסופם הרבה דמעות. רבים וגדולים ממני שאלו ושואלים מדוע הדברים הם כאלו. ורבים מצקצקים בלשונם, מפטירים משהו על "הנוער של היום…" ועל הדרדרות הערכים והמוסר, על אובדן הדרך, על החינוך הפגום. השבוע אני רוצה להעלות לנגד עיניכם עוד גורם אחד (מני רבים) שלדעתי יש לו יד בדבר. והפעם ×–×” משהו שהוא בידיים שלנו. לא עוד נאמר "החינוך התדרדר" ונתלה את האשמה בקופצת-הפודיומים לבנת (טוב נעשה גם את ×–×”), אלא נקום ונאמר שהשינוי מתחיל בנו, ×›×™ מי אם לא אנו מחנכים את ילדינו?

יקיריי, במשך שנים על גבי שנים ילדינו מתחנכים על ברכיהם של שירי ילדים שונים ומגוונים. החל מ"האוטו שלנו" וכלה ב"מי אוהב אותך יותר ממני", ילדים יודעים לשיר הרבה לפני שהם יודעים לנסח משפט תקין תחבירית. גם אני, כמוכם, גדלתי על "לכובע שלי שלוש פינות". והיום עוד יותר מתמיד, שוק קלטות הוידאו ותקליטורי ה-DVD עם שירי הילדים משגשג כמו שוק ספרי הסודוקו. אבל האם עצרתם פעם לבחון את השירים שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לשיר ולרקוד לצליליהם?

קחו לדוגמא את השיר "אבא שלי" (מילים: תלמה אליגון רוז, לחן: נמרוד טנא). אתם ודאי מכירים את השיר. הוא יוצא מפיה של ילדה שמעריצה את אביה. "לאבא שלי יש סולם/מגיע כמעט עד שמיים… ואבא שלי הוא הטוב מכולם/ואבא שלי הוא ×”×›×™ בעולם", אני לא מחדש לכם כלום. במשך שלושה בתים היא מספרת כמה שאבא'לה הוא מגניב וחכם ועשיר ומשחק איתה ואוהב אותה המון, ואז מה קורה בסוף? "אז למה פתאום כששרתי לו שיר שאהב / נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?". זאת אומרת, עד עכשיו היא מדברת עליו ועליו ועליו, ואז כשהיא סוף סוף עוברת לדבר על עצמה, הוא הולך ונרדם. אני לא רוצה להטיל דופי באותו אבא שעושה רושם של בחור מוכשר ואוהב, אבל תחשבו רגע על הילדה המפנימה את המסר שאחרי כל המתנות החומריות, כשהיא רוצה לבטא את עצמה, אז אבא הולך ונרדם.

אני מתאר לעצמי שאתם מנענעים בראשכם וחושבים "זהו, ערן השתגע סופית, לימודי הפסיכולוגיה דפקו אותו לגמרי". יכול להיות שאתם לא רחוקים מהמציאות, אבל קחו בחשבון שזו הייתה דוגמא מינורית ותו לא. אני אמשיך עם תמת האבות ואציג את השיר הבא: "פילפילון" (מילים ולחן: מרדכי זעירא). רובכם ודאי מכירים רק את הבית הראשון:

פיל פילון אפו ארוך
לא יידע כיצד לדרוך,
רק אתמול נולד הפיל
וללכת לא רגיל

בהמשך השיר הפילפילון עדיין לא מסתדר עם ההליכה, ואמא שלו מנסה לעזור לו ("פיל פילון קוראת לו אמא / בוא אלי צעד קדימה"). אבל עדיין, הגור לא לומד, הוא מתקשה. אין בזה פסול כמובן, זה חלק מהחיים, צריך ללמוד איך לעשות דברים, בוודאי דברים מורכבים כמו הליכה. ובכן, איך לדעתכם לבסוף לומד הפילפילון? קראו נא את הבית האחרון:

אך הסוף היה מבהיל
בא הביתה אבא פיל
פיל פילון נבהל מאוד
ומיד התחיל לצעוד

ובכן, אם זוהי אינה תמונה מזעזעת של אב מכה וילד מבוהל, אינני יודע מה כן. לא בכדי עד היום אנו יכולים לראות משפחות שבהן הילדים סופגים חינוך בשיטת "חוסך שבטו שונא בנו", שהיא לדעתי פסולה מכל עיקר ועיקר. חבל שאותו אבא פיל מחנך את בנו בצורה כזו ולא עושה שימוש במעמדו הרם והמכובד כדמות תומכת ואוהבת. חבל שהוא לא מלמד את בנו כיצד ללכת כמו אב שמדריך ומנחה את בנו בצעדיו הראשונים בעולם.

בכלל, עניין האלימות הפיזית רווח מאוד בשירת הילדים שלנו. קחו לדוגמא את השיר "החמור הקטן" (מילים: יהודית סלע וינר, לחן: יקותיאל שור):

החמור הקטן
שהלך אל הגן
אי אה אי אה, אי אה אי אה

כי שכח כבר מזמן
טעמו של תלתן
אי אה אי אה, אי אה אי אה

ופגש בגנן
שעבד שם בגן
וטעם המקל
על גבו הקטן.
אי אה…

הנה לפנינו מקרה של חמור קטן שהלך אל הגן. למה הוא הלך אל הגן? כי שכח כבר מזמן טעמן של תלתן. ומה קרה לו שם? הגנן תפס אותו והפליא בו מכותיו. אני מודה, יש כאן נסיבות מקילות לטובת הגנן, שהרי אותו חמור הינו מסיג גבול ובא לגנוב מעט תלתן. יש שיגידו שהשיר מכיל מסר חינוכי נגד גניבות ואני מוכן להודות שיש דברים בגו, אבל נראה לי שבמארג חברתי כשלנו, שיר שכזה רק מוסיף לקלחת הרותחת של האלימות וחמימות המוח (הרי יש דרכים טובות יותר לפתור את זה). על איזה קלחת אני מדבר? שימו לב לשיר מפורסם יותר, "יש לנו תיש" (מילים: יצחק אלתרמן, לחן: עממי):

יש לנו תיש
לתיש יש זקן
ולו ארבע רגליים
וגם זנב קטן
במקל בסרגל
מה שבא ליד.

ובכן, מה המקרה שלפנינו? האם התיש הסיג גבול? האם הוא גנב? האם הוא עלב במישהו? אני חושש שלא. זהו בסך הכל תיש, עם זקן וארבע רגליים וזנב קטן. ומה עושים איתו? דופקים לו מכות עם מה שבא ליד, יהא זה מקל, סרגל, עגבניות רקובות או M-16 מקוצר. האם זה מפתיע שילדים שגדלים ורוקדים לצלילי השיר הזה מאוחר יותר תופסים ילד אחר בהפסקה וסתם דופקים לו מכות? האם זה מפתיע שהם מתבגרים ורוצחים אנשים חפים מפשע?

הרעות החולות האלו לא עוסקות רק באלימות. מסביבנו יש נערות רבות שיעשו הכל כדי להשיל עוד גרם ממשקלן, יגזזו שערות, ינתחו אפים ומה לא, ולו רק כדי להראות מושלמות כמו בטלוויזיה ובשלטי החוצות. במקרה הטוב, הן עלולות להיות מלכת הכיתה. במקרה הרע, הן עלולות להקיא אחרי כל ארוחה. ומה זה קשור לשירי ילדים אתם שואלים? ובכן התשובה טמונה בשיר "בובה ימימה" (מילים: בלהה יפה, לחן: עממי):

אני בובה ושמי ימימה-מה
פרועה אני שנה תמימה-מה
כולם אומרים לי כי אני יפה,
רק רגלי הן עקומות נורא.

וכשיצאנו לטיול יול יול
לפרדס וגם ללול לול לול
כולם אמרו: ימימה כה יפה
רק רגליה עקומות נורא.

איני רוצה שילעגו גו גו
לכשאגדל כולם יאמרו רו רו
ימימה היא בובה כה יפה,
רק רגליה עקומות נורא.

לקראת סיום אני חוזר לחזור לנושא האלימות אך הפעם להסתכל לא אלימות בין-אישית אלא על משהו קצת יותר גלובלי, תרבות המלחמה. מדינתנו הצערה היא מדינה ספוגה בדם ומלחמות. לא בכדי השירים הקלאסיים שלנו הם שירי מלחמות. וגם לעולם הילדים זה מגיע. קחו למשל את השיר "במדינת הגמדים" (מילים: א. אמיתן, לחן: יצחק לוי):

במדינת הגמדים רעש מהומה
הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה
ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד,
הוא לבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה
לה לה לה לה…

אחריו הפרשים רכובים על פרעושים
ממלאים חלל אוויר בשריקות ובקול שיר
המתופף מכה בעוז על חצי קליפת אגוז
וישיר מה טוב ומה צאת יחדיו למלחמה.
לה לה לה לה…

עם חשיכה העפיפון, טס ממש כאווירון
הוא מאיר לכל ננס את הדרך בפנס.
במדינת הגמדים תם עם ערב קול שאון
הצבא פושט מדים וכולם שוכבים לישון
לה לה לה לה…

הרי לכם מארש צבאי לגיל הרך. ואם כך, מדוע לא יגדלו ילדינו לוחמניים ובלתי מתפשרים? מדוע שירצו להשכין שלום בעולמם כשהם שרים "מה טוב ומה צאת יחדיו למלחמה"?

למה זה בכלל? למה השירים שלנו מלאים בתחושות ומסרים שליליים כל כך? האם אנחנו היחידים? למען האמת, אינני יודע. אך מהסתכלות זריזה בשירי "אמא אווזה" המוכרים כל כך הצלחתי למצוא שירים אחד, אלים לא פחות. "Three Blind Mice":

Three blind mice,
See how they run!
They all ran after a farmer's wife,
Who cut off their tails with a carving knife.
Did you ever see such a sight in your life,
As three blind mice?

7 תגובות בנושא “לטאת האמבט: שירי ילדים

  1. נקודה למחשבה: אולי האלימות התוקפנות וכל השאר המאפינים שירי ילדים בארץ ובעולם בעבר הרחוק והקרוב נועדו לעזור לילדים להחצין את הרגשות האלהו לתת להם מקום כי הם קימים אצל כל אחד מאיתנו. יתכן והניסיון לעדן ולהוריד (ורוד) את המציאות להמציא "סופים" טובים ולהפוך את העולם הילדותי לדיסני מתקתק מזיק יותר. בכל מיקרה אלימות אינה יכולה להיות מוסברת באופן כה פשטני.

  2. צודקת לגמרי. תופעה כמו אלימות בשירי ילדים איננה יכולה להיות מוסברת בצורה ×›×” פשטנית כפי שהצגתיה בזמנו בפוסט ×–×” – אם ×›×™ יש לציין שרוח הדברים לא התיימרה לתת הצגה מורכבת ומעמיקה של הנושא, אלא לתת הסתכלות הומוריסטית מזווית קצת אחרת על קלאסיקות שירי ילדים.

    תודה על ההארה 🙂

  3. אני רוצה מאד חיי נצח, אז השארתי תגובה (תארגנו לי כאלה ?)
    יפה האתר. הזכרתם לי את השירים וזיכיתם את תינוקי באמא שרה (הוא לא שיפוטי לגבי הזיופים)

  4. אני די בטוח שבמקרה של התיש הפרשנות שלך לא נכונה מבחינה היסטורית, על אף שהטקסט בהחלט מאפשר לקרוא אותו כך. אם אני לא טועה, השיר הזה נכתב כלעג למורה, שזקנו מדמה אותו לתיש, והוא מכה את התלמידים באכזריות. אברר את העניין עם אנשים מהדור הרלוונטי.

  5. מחרה מחזיק אחר דבריו של אודי. בדוק את הענײן עם לורד גוגל, אפשר שב"מימה" תמצא הרחבה בנושא.

  6. מזכיר לי את שיר הילדים האנגלי "hush little baby don't say a word……" שגם בו יש כמה שורות די אכזריות. אבל תקראו אגדות ילדים, גם הן מלאות באכזריות – כנראה שאלימות היא חלק מעולמנו וגם ילדים צריכים להיות חשופים אליה אבל בדרך יותר עדינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.