לטאת האמבט: בית קפה

Only Irish coffee provides in a single glass all four essential food groups: alcohol, caffeine, sugar, and fat – Alex Levine

יושבים בבית קפה
זוכר אני שבימי קדם, עוד כשהיינו מה שנקרא "ירוקים" בסולם האבולוציוני, היינו יושבים סביב המדורה וקורעים פיסות בשר מעל העצם המזדמנת. בין לבין היינו מסתכלים זה בזה ונוהמים. שפתינו נשתכחה זה מכבר אך לו היה בידינו מילון נהמית-עברית מתקופת האבן-שושן, ודאי היינו מפענחים משפטים כגון "נו, אז מה אתה אומר על ראש השבט? תמיד אמרתי לך שהוא מושחת". או "היה כיף להתקשקש איתך, אבל אני צריך להספיק למערה לפני שיתחיל 'אהבה מעבר לבינה'". עם הזמן השתכללנו, וכמצוות אלוהים חיים פרינו ורבינו, מילאנו הארץ ורדינו בדגת הים, עוף השמיים וכל חיה הרמשת על הארץ. אז כבר לא צריך מילון כדי לפענח שיחות סביב השולחן בפונדק העיר ("חי נפשי, אתה ראית אתמול את המכשפה הזו נשרפת על המוקד? לא?? יש לך מזל, הקלטתי"). אנשים מכל הכפר והעיר היו מתאספים להם לאכול ולשתות ובעיקר, לדבר. אני תוהה איך הייתה מתפתחת תעשיית הקפה לולא היינו יצורים כאלו. האם המצאנו את הקפה כדי שיהיה לנו על מה לדבר? או שמא שכללנו את יכולות השפה כדי שיהיה לנו תירוץ לאכול כל כך הרבה?

בעודי כותב שורות אלו אני עצמי ישוב בבית קפה, אך לבדי. ובחצי השעה האחרונה זיהיתי שני סוגים של אנשים בבית הקפה. יש את אלו היושבים לבד. מולם ערימה של דפים או מחשב, חלקם עם עיתון או ספר. ויש את אלו היושבים עם מישהו ומדברים. ×–×” יכול להיות זוג, שלישייה, עשירייה או אדם בודד וסלולרוהו. אך בין קבוצות אלו יש אזור דמדומים של אנשים היושבים עם אחרים אך לא מוציאים ×”×’×”. למשל, בשולחן שמולי יושבות שתי נשים שמהלכות על פני הארץ כארבעים וחמש שנה. עורן שזוף ומחשופיהן נדיבים. השמאלית מנפנפת על פניה במניפה לבנה והימנית מעשנת סיגריה חומה. לפתע אחת מהן קוראת בקול: "כוכי!" והנה מגיעה כוכי, על שלל צמידיה ועגיליה. נשיקות, חיבוקים ו"בואי שתי איתנו קפה", כאילו שהן דואגות לערנותה. מאחורי כוכי עומד גבר מהוסס. לבוש ×’'ינס קצת רחב, חולצת טי אפורה של "יעקובי מוסכים" וכמובן פלאפון על החגורה. הוא כפוף, קצת בתוך עצמו, ומחייך חיוך קטן. המנפנפת ניגשת לנשקו והוא נבוך, או נרגש. בעוד כוכי מתיישבת הוא עומד בצד. הנשים מסמנות לו להצטרף והוא מתיישב. כוכי לא יושבת שם יותר מעשר דקות (היא צריכה לעשות סופר) אך בינתיים שלוש הנשים מדברות – ולא, לא קלטתי על מה. האיש, לעומתן, יושב ובוהה. הוא נראה משועמם. אם הייתי יכול הייתי מציע לו להצטרף אליי ולדבר על כדורגל, אך מה לי ולזה? או אז חשבתי שלו הייתי אני מנהל בית קפה, הייתי שוכר אנשי שיחה. אנשים אלו – שיהיו טובי הקשקשנים בארץ – יזהו מצבים מסוג ×–×” ויגאלו את הקורבן משעמומו על ידי פיתוח שיחה נלהבת על כל נושא שרק יבחר.

×–×” לא רק שאנו פוחדים להיות לבד (גם בחברתם של אחרים). אנחנו צריכים אישור לזה שאנו מעניינים מישהו (וכמה שיותר, יותר טוב). בגלל ×–×” אנשים הולכים לכוכב נולד ושות'. בגלל ×–×” אנשים אוהבים את יום ההולדת שלהם (עד הגיל המסוים שבו עם ההתפכחות משתנים השיקולים). בגלל ×–×” אני יושב לבד וכותב כאן. מה הערך שלך אם אתה לא מעניין? ×–×” עובד ×›×›×” בעולם האקדמי, בעולם הבידור, בטח גם בעולם הבא. העניין יכול לנבוע מגורמים שונים. רוזנשטיין מעניין ×›×™ הוא מאיים. ברפאלי מעניינת ×›×™ היא יפה. ×’. יפית מעניינת ×›×™… טוב לא משנה.

בשולחן מולי מתיישבות ארבע בנות 17 (ניחוש שלי ולא יותר). אחת בשמלה ורודה, אחת בחולצת טי אפורה, אחת בחולצה צהובה והיפה מכל בגופיה לבנה. ורוד וצהוב כל הזמן מדברות ביניהן. האפורה דבוקה לקשית האייס-בלנד-מוקה-אולטימטיבי-דה-לקס שלה והלבנה יושבת, מסתכלת ומקשיבה לשתי הדברניות ולא אומרת כמעט דבר. עיניה קופצות מצהוב לורוד כאילו צופה בתחרות טניס. אך אל דאגה, היא לא לבד, היא מתעסקת בסלולרי שבידה, ודאי מדברת עם מישהו אחר שהייתה מעדיפה שישב פה במקום טוטי-פרוטי ויונקת הקשיות.

כעת אני מוקף מכל עבריי בשולחנות עמוסים. למעשה, אני היחיד פה בבית הקפה שיושב לבדו ולא מדבר עם אף אחד (מלבד אתכם כמובן, באופן בלתי ישיר). משמאלי ניטשת שיחה על השאלה האם להזמין מים מינרלים רגילים או מוגזים. השיחה של שתי הנשים מאחורי עוסקת בילדי הגן. מי כבר סופר יותר מעשר, מי כבר עומד על הראש, מי כבר למד שכל זה חשוב כקליפת השלג דאשתקד. שתי הנשים האלה בטח לא יזכרו את כל הפרטים עוד מעט. אבל יש להן הצורך לדבר (ואולי גם להקשיב. אבל בדגש על האולי). זה גם לא שהדברים מהותיים כל כך. אבל בעצם, גם השורות שאתם קוראים כרגע, כל האותיות האלה, אינן מהותיות. אולי לא תזכרו אותן בקרוב. אבל גם אני אינני חף מהצורך לדבר – גם אם זה על שומדבר.

שני שולחנות נתפסו ע"י אנשים בודדים. האחד עם מחשב כף יד. השנייה סתם יושבת ומסתכלת. היא נראית קצרת רוח. אולי היא מחכה למישהו. אינני יכול לחשוב על סיבה אחרת לחוסר סבלנותה המשתקף.
המנפנפת הפסיקה לנפנף. המעשנת גם. ולכמה דקות הן שותקות ובוהות מסביב. כל דבר צריך לנוח.

עוד לפני שלמדנו לדבר למדנו את הכלל הזה, שצריכים להתעניין בנו. לכן אנו מושכים את תשומת לב המטפלים שלנו עם קשקושינו ומשחקינו. תינוקות לא דורשים רק הגנה ומזון, אלא גם תשומת לב. בעיקר תשומת לב. ואני לא מחדש לכם כלום. עם כל המזון, הצעצועים והשמיכות, ללא תשומת לב, חום ואהבה, התינוק אולי יגדל, אבל לא יתפתח לשום מקום. (עדכון: התינוק במקרה הטוב יגדל מלא בעיות התפתחותיות. במקרה הרע, ימות). וטענה זו, לצערנו, מבוססת על עדויות רבות, בעיקר מבתי יתומים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו מלאים ילדים ומחוסרי מטפלות. ילדים אלו גדלו כאשר כל מטפלת יכלה להקדיש להם לא יותר מדקות ספורות ליום. קשה לומר שהתעניינו בהם. האמת היא שקשה להאשים רק את ה"עניין", כי באמת משחקים פה חום, אהבה, דאגה. אבל אלו צדדים של אותו מטבע.

ההוא עם מחשב כף היד כבר לא יושב לבד. חסרת הסבלנות עדיין כן.

בסדרת ספרי "עולם הדיסק" ברא הסופר טרי פראצ'ט עולם מרהיב. צורתו כדיסק עגול ושטוח הנישא על גבי ארבעה פילים העומדים על צב עצום מימדים שמשייט בחלל (וכמו היצורים הקטנים הפושים על גבו גם הוא מחפש, כנראה, זיווג). בעולם זה, שדומה להפליא לזה שלנו, האלים רבים מספור וכל כוחם תלוי בכמה מעניינים הם – ז"א, כמה מאמינים יש להם. עד כדי כך המערכת הזו רגישה עד שאחד האלים מאבד כ"כ הרבה מאמינים עד שנשאר לו אחד בלבד, אז הוא הופך לצב.
כך גם כאן. כוחך איננו במותניך. הוא במתענייניך. הצלחתך החברתית טמונה בכך. לשם כך אנו עוסקים בכל שאנו עוסקים. אנו קורים, רואים, חושבים, מביעים, לומדים, עובדים – כי בכל אלה אנו לא רק מספקים צרכים קיומים/השרדותיים, אלא גם אוספים חוויות לארסנל שבעזרתו נרחיב ונזין את קהל המתעניינים שלנו – ואולי זה עצמו צורך קיומי?

נדלקה עוד סיגריה חומה. מניפה לבנה חזרה להתנפנף.
יש על מה לדבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.