ייסורי מרטין הצעיר: Coldplay / Parachutes
באיחור אופנתי של 5 שנים רכשתי את אלבום הבכורה של הלהקה ההו-כה-מדוברת, קולדפליי. האמת היא שידעתי בדיוק מה אני קונה, כי שמעתי אותו כבר כל כך הרבה פעמים בכל מיני הזדמנויות, כך שזו פשוט הייתה קניה כזו של לסגור את המעגל. מה שכן, זה נתן לי הזדמנות לעשות את מה שאני משתדל לעשות עם כל דיסק חדש – להכניס למערכת ולשבת עם חוברת המילים כדי – סוף סוף – באמת להקשיב למה שיש להם לשיר.
שלא במפתיע, לא הופתעתי. הרי כאמור ידעתי לאן אני נכנס. ידעתי שאני כבר אוהב את הדיסק הזה. כבר ידעתי איזה שיר בא אחרי איזה שיר. אבל הפעם החוויה הייתה שלמה יותר. עכשיו סוף סוף הבנתי מה כריס מרטין, הסולן, שר במבטאו האנגלי השבור הזה. [אבל לא בזכות הדיסק – שמשום מה החליטו לא לכלול בו חוברת מילים אבל סתם חוברת דלה וחפה ממשהו בעל ערך (למה? למה הם עושים את זה?). אבל בשביל זה יש אינטרנט].
אני מקשיב ומדמיין את מרטין יושב – כמעט בכל שיר – על שרפרף גבוה, בחדר קטן, ומסתכל על מישהו. או מישהי. האלבום מתחיל במסר הרגעה – Don’t Panic – צמד המילים שנשלף מהמדריך לטרמפיסט בגלקסיה של דאגלס אדאמס (מישהו אמר paranoid android?). כאילו ידעו מה צופנים השירים הבאים, רוצים חברי הלהקה להתחיל בסוכריה קטנה, להחליק את השאר בקלות. כאילו שלאורך הדרך נזכור שהיי, בכל זאת אנחנו חיים בעולם יפה, למילותיהם, אין ממה לברוח ×›×™ לכולם יש על מי להשען… האמנם?
מרטין מתחיל לשיר לנו שירים על יחסים. כמעט אף פעם לא מדובר במערכת יחסים ספציפית (למשל, אהוב-אהובה, ילד-הורה, אחים), אבל זה תמיד הוא והצד השני (מי יודע, אולי הוא בכלל שר לעצמו?). ב-Shiver, אחד השירים היותר קצביים באלבום (מה שמעיד על הרוח השקטה שלו), הוא עומד ומדבר אל אותו פרטנר שלא מסתכל עליו בחזרה. אבל הוא שם ולא מרפה, לעולם, מבקש קצת תשומת לב. ב-Sparks זה הוא מול הקהל שלו. "האם הברחתי אתכם?", הוא שואל, יודע שתכף הקהל יבקש ממנו לשיר משהו מוכר (לא בא לשמוע את השואו שלך הא?). הוא נותן לקהל את לבו, את כולו. יש בו איזו מסירות כזו, שאיננה מתפשרת. והיא מופיעה גם באחד השירים הכי מוכרים שלהם (שאם אינני טועה היה הראשון שלהם שפרץ החוצה), Yellow. כמו שאמרתי קודם, לא נרמז בשיר למי הוא ממוען (ולכן הוא תקף לכל מי שיחפוץ בו), ואצלי הוא תמיד נשמע כשיר אהבה שכאילו נשלף מייסורי ורתר הצעיר. מרטין מצביע על הכוכבים שזוהרים רק בשבילה, הוא שוחה, הוא קופץ, הוא מצייר, הכל בשבילה. והוא גם מבטיח לדמם עצמו למוות בשבילה. ובאהבה כמו באהבה, המסירות הזו יכולה לעשות ממך דביל, ואתה עושה שטויות, ואז אתה שר את Trouble – השיר אולי הכי אהוב עליי באלבום חוץ מ-Spies (זכור לי בזמנו קליפ יפהפה) – רק בשביל להתנצל.

עטיפת האלבום

בסך הכל עשרה שירים, ארבעים ואחת דקות. הם שרים גם על החיים שמחוץ ל"אני ואתה". הם שרים על החיים שלנו, על המירוץ שלנו סביב עצמנו ב-High Speed, ועל איך שאנחנו כאלה חולמים ולא משתנים. ובסופו של דבר הם מסיימים, כמו בהתחלה, עם טעם טוב.
Everything’s not lost נשמע לי תמיד שונה פתאום. מרטין פתאום נשמע קצת אחרת. המוזיקה פתאום קצת אחרת. אני מרגיש כאילו איזה צוהר נפתח איפשהו, וכשהקול של מרטין מתחזק לאט ביחד עם הפסנתר, אז אולי באמת עוד לא הכל אבוד.
משום מה, אחרי שנגמר השיר האחרון, הם החליטו למתוח את הרצועה ולהוסיף שיר "בונוס". הפעם לדעתי זה מיותר. לפחות מבחינת הליריקה. מרטין מתנצל בשיר. טוב, תודה אבל סלחתי מראש. בהתחלה זה עוד נשמע כאילו הוא יושב בפאב בשעת הסגירה ושר עם עצמו, אבל זה לפני שנכנסים שאר הכלים. זה סיום חביב, אבל לדעתי מיותר.
האלבום הזה לא חף מבעיות. הוא לא קל לעיכול בהתחלה, למרות שכמו הגלולה שהצילה את חייו של ווסלי מ"הנסיכה הקסומה", הוא מצופה בהרבה שוקולד. לא קל להתרגל לקול של מרטין, שלוקח אותו גבוה, למחוזות הגבר-הרגיש. ג'ון פרלס מה"ניו-יורק טיימס", במאמר שמסביר למה הוא לא סובל את קולדפליי, תיאר את הקול הזה כ"משהו בין יודל ושיהוק".
לא קל גם להתרגל לתנועה של האלבום, שהיא שקטה ברובה, ועלולה לסחוף את המאזין לשעמום-מעליות. אבל, פעם פעמיים של הקשבה, ברקע, מחדירה אותו למערכת הדם והופכת אותו לחבר טוב שאחרי ששוקעת השמש ויש כוכב או שניים למעלה, שווה להכניס אותו למערכת, להסתכל למעלה ולראות איך הכוכבים נוצצים רק בשבילך.

נסיים בציטוט:
Don't worry about the world coming to an end today. It's already tomorrow in Australia.” “ צ'ארלס שולץ (1922-2000)