לטאת האמבט: דפרון (סיפור קצרצר)

"Some scientists claim that hydrogen, because it is so plentiful, is the basic building block of the universe. I dispute that. I say there is more stupidity than hydrogen, and that is the basic building block of the universe – Frank Zappa

שלום חברים. מכיוון שהיום השני לספטמבר (וכולנו יודעים מה זה אומר) אז הלטאה החליטה לקחת לעצמה חופשת התארגנות (זה מה שנקרא אצלי "מחסום כתיבה"). לטובת העניין, החלטתי לפנק אתכם בסיפורון על מחסום שכזה. לכן דרך אגב, המספור המשונה. מה שכן, זה אומר שתוכלו יותר מהר לדפדף למטה למדור המסעדות והברים שאתם כל כך אוהבים. אתכם הסליחה, וצפו להפתעות בעתיד.
הערה נוספת, אנשים שחשים את הצורך לפרסם דבר מה בלטאה (יהא זה מאמר, שיר או תמונות ערום של הכלב המשפחתי) מוזמנים לפנות אלי. הם גם מוזמנים להיות ערוכים לקבלת סירוב מנומס, אך מצד שני מי יודע? גם רופרט מרדוק התחיל ממשהו. איך עושים את זה? שולחים לי מייל.

דפרון
קוראים לי אליסה ואני לא גרה כאן. הגעתי לפני כמה ימים, לגמרי במקרה. אולי בעוד כמה לא אהיה כאן. ומה בינתיים? בינתיים אני מנסה להפיק את המיטב מהזמן, אז אני שותה שוקו יטבתה מקופסת קרטון.
עליתי על אוטובוס מספר 25 שנוסע לצפון תל אביב. עשיתי את זה לבושה חצאית מנופנפת, שמגיעה עד הברכיים בקיפולים שחומקים בין הרגליים. גם לבשתי גופיה בצבע בהיר. זה סוף אוגוסט אז אני לבושה קייצי ומשוחרר. אם הייתה רוח באוטובוס בטח הייתה מתנפנפת החצאית, אבל לא השיער הצהוב שלי, כי הוא משוך בקפידה וקשור מאחור, חוץ משתיים-שלוש קווצות שיער שחורגות בצורה אלגנטית מהאסופה, כמו משיכות מכחול שנעשו כמעט בטעות. אני כזו, מושלמת בספונטניות.

אני יושבת בספסל האחורי ועיני הכחולות מסתכלות החוצה. קצת קר לי בגלל המיזוג אז אני מחבקת את עצמי באהבה ושותה עוד קצת מהשוקו. לידי יושב בחור גבוה וממושקף אבל הוא לא מסתכל עליי. אני לא בטוחה שהוא יכול לראות אותי בכלל, אחרת הוא בטח היה מסתכל, אפילו רק קצת. אני חושבת שבחור אחד שבמקרה, או לא, יושב בדיוק שלושה ספסלים ממולי, עם הפנים אליי, יכול לראות אותי. אבל הוא לא מסתכל עליי, אלא במחברת החומה שעל התיק שלו ובה הוא כותב. אני תוהה לאן הוא ייקח אותי. בכל פעם שהעט שלו נוגעת בדף יש לי דגדוג בבטן. לפעמים הוא מפסיק לכתוב ולועס את קצה העט, מסתכל החוצה או מגניב אליי מבט. אני עושה את עצמי לא רואה, אבל כשזה קורה אני מרגישה משהו בבטן. רעב. מזל שיש לי שוקו. ומזל שזה לא נמשך הרבה זמן.

האוטובוס נוסע ונוסע וכל הזמן קר לי, אבל למזלי השוקו לא נגמר. אני רוצה לקרוא מה כתוב שמחברת. ככה לפחות אדע לאן אני נוסעת ומי אני בכלל. עד כמה שידוע לי אני יכולה להיות זונת צמרת בפריז של המאה התשע עשרה או נימפה שעלתה ליבשה לחפש את אהובה ארוך השיער שיושב באוטובוס וכותב במחברת חומה של "דפרון". הוא מצלצל בפעמון ואני קמה לעבר הדלת. בעיכוס מדויק אני חולפת על פניו בדיוק כשהוא סוגר את המחברת וקם בעצמו. לשניה אנחנו עומדים קרוב זה מול זו, בוהים בעיניים. אני מספיקה לקלוט מבט חטוף בדפים לפני שהוא מכניס את המחברת לתיק ורואה שהם ריקים לגמרי. הוא חולף דרכי ויורד מהאוטובוס. ואינני שם עוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.