לטאת האמבט: Fisherman's Woman / Emiliana Torrini

If you're killed, you've lost a very important part of your life – Brooke Shields

ערב טוב ושבת שלום.
כפי ששמתם לב הלטאה מתמהמהת לאחרונה, כפי שטרחה לציין קוראת ותיקה אחת. ובכן, אין מה לעשות, ימים קשים עוברים על מערכת הלטאה, ישנן תקופות שפל ותקופות גאות, ישנן תקופות צהלה ותקופות לאות. ובין לבין החיים זורמים להם, ועוד שבוע נגמר, והלטאה מזדחלת, אך אל דאגה, כי יש חדש מחר.

ובכן, הנה אנחנו חוזרים, ובעצם רק אני, כי היום אין מוצא מפיו של רביב, אבל לא נורא, הוא ישוב ובגדול.
אז מבלי להכביר במלים, אנחנו מתחילים.

לו הייתי דייג

אמיליאנה טוריני, היפה מכל הנשים (זאת אומרת, מכל הנשים שהן חצי איטלקיות וחצי איסלנדיות), היא זמרת מוכשרת להחריד. היא נולדה וגדלה באיסלנד, והיא כאמור חצי איטלקייה. עכשיו היא בכלל חיה בבריטניה ועושה מוזיקה משובחת. אלבום הבכורה שלה יצא לפני חמש שנים, והוא נקרא Love in the time of Science. יכול להיות שכבר כתבתי עליו כאן בעבר, אינני זוכר (ואני אף מתעצל לפשפש בארכיונים), ובכל מקרה אפשר לקרוא מה שכתבתי עליו בעבר בלחיצה כאן. אבל לא על האלבום ההוא אני רוצה לכתוב, אלא על האלבום החדש שיצא השנה. האלבום נקרא Fisherman's Woman והוא מציג קו מאוד שונה מזה שהציג האלבום הקודם שלה.

ערב אחד, בעודי מאזין לפלא ×”×–×” בחדר חשוך באמצע הלילה, זרם מבין אצבעותיי מכתב לאותה אמיליאנה, והרי הוא לפניכם…. (הערה: יש לינקים בגוף הטקסט שמובילים לקליפים של שניים מהשירים. מאוד מאוד מומלץ לראות).

torrinifish.jpg

הו אמיליאנה אמיליאנה, מה יהיה איתך? לפני חמש שנים הופעת בחיי והממת אותי עם הקול הענוג הזה, הכאילו ילדותי הזה. על גבי צלילים אלקטרונים רכים וקשים, על גבי גיטרות, על גבי אוקיינוס ועננים הגעת ושרת שירים שאהבתי לשמוע בצהריים, כשהשמש קופחת על עיניי. אבל זה היה מזמן והנה עברו להן חמש שנים ממך לא שמעתי כמעט דבר. נכון, הבלחת להופעה בלתי נשכחת בסרט השני בסדרת "שר הטבעות" ונתת שם את השיר היפה ביותר מכל השלושה, אבל בינינו, אמיליאנה, זה לא זה.
את באת מארץ רחוקה, איסלנד. את בכלל חצי איטלקיה. עד כמה שידוע לי, את חיה בבריטניה. אז איפה את בעצם?
הנה את כאן, שוב, וגם הפעם גיליתי את זה לגמרי במקרה. אז הוצאת דיסק חדש,Fisherman's Woman שמו. אני מחזיק אותו בידי, מתבונן בעטיפה. עטיפה פשוטה, בצבע שכאילו נלקח מקטלוג הבז' של טמבור, ועליה תמונתך, מביטה לאי-שם. השתנית קצת בחמש השנים האלו. על עטיפת הדיסק הקודם הופעת בקלוז-אפ רציני, והשארת הרבה מקום לדמיון. אולי בגלל זה, או שאולי בגלל שלא ממש ידעתי מי את בכלל, היית עבורי איזו זמרת מסתורית מארץ רחוקה ואולי אגדית. עכשיו את הרבה יותר אמיתית. עכשיו אני הרבה יותר יודע איך את נראית. נראה שקצת התבגרת, שקצת עברו עלייך דברים. אבל זה לא רק זה, שהרי את לא בעסקי הצילום, נכון? את בעסקי המוזיקה. אני לא מקשיב לך עכשיו בצהריים שטופי שמש. להפך, אני מקשיב לך עכשיו בחדרי, והוא חשוך לגמרי. אני מכניס את הדיסק למערכת ומפעיל אותה, והדבר הראשון שאני שומע הוא עירום. מיתר בס כלשהוא פורט תו שחוזר על עצמו, ואיתו רק מיתר נוסף. עירום. אני מודה שציפיתי למשהו קצת אחר. לא לרעשים וצלצולים, עוד לא – אני רגיל שאת מכניסה אותי לזה לאט – אלא לצליל קצת יותר עשיר, יותר מעובד, יותר מסונתז. אבל הפעם קיבלתי צליל חי, פועם בשקט, כמו שאמרתי – עירום. ואחרי ששני המיתרים האלו מצטרפים זה לחברו את מבליחה בקולך ההו כה רך, הו כה מתוק ואהוב. קולך נשמע כלחישה רמה, כהמשך ישיר של נשימתך, כאשר המיתר שמאחור מכתיב את קצב הלב. "Nothing brings me down", את שרה, וכשאת שרה את זה אני חושב שבאמת שום דבר לא יכול לדכא אותי.
הפתעת אותי הפעם, אמיליאנה. באמת שלא ציפיתי לפתיחה כזו, לדיסק כזה. אני כנראה לא היחיד, כי כשהלכתי לחנות לקנות את הדיסק המוכר הסתכל עליי ואמר "אתה יודע שזה ממש לא כמו הדיסק הקודם נכון?"

העירום ממשיך.
גם השיר הבא מתחיל בצורה מאוד דומה, פריטה נעימה לאוזן על גיטרה שתופסת קצב נעים וגלי שעליו את נושאת את קולך ומילותייך. העירום ממשיך לא רק במוזיקה, גם בתוכן. יש משהו הרבה יותר אישי באלבום הזה, בניגוד לקודמו (ולשירים אחרים שלא מהאלבום הקודם ששוחררו פה ושם). אני חושב שהפעם הרשית לעצמך יותר להפתח. לא שזה אי פעם היה חסר לך, אבל הפעם התוכן, צורת ההגשה, העיבוד. הכל מתחבר יחד לאלבום שנשמע אישי הרבה יותר, עד שאני יכול לעצום עיניים ולקוות שכאשר אפתח אותן את באמת תשבי על המיטה עם גיטרה ותשירי. מי שלא מבין על מה אני מדבר צריך לנסות להקשיב לשיר "Lifesaver" בחושך, בעיניים עצומות, בווליום גבוה מספיק, אבל לא יותר מדי. ועם חלון הפתוח לכיוון הים, אם אפשר.

אני חושב, אמיליאנה, שאת מחפשת. לדעתי את מחפשת את הקול שלך, אז את מנסה. הגיוני לא? לפני חמש שנים היית במחוזות שנעו בין פופ לאלקטרוניקה. את גם כתבת להיט לקיילי מינו, וגם כאמור הוצאת שיר לסרט שובר קופות. אז את שם, בחוץ, ומחפשת. אז באלבום הזה את כנראה מנסה עוד משהו. את מנסה את האמיליאנה השקטה יותר, וגם בתוכה את מחפשת בין מקומות שונים. למשל, בשיר "Next Time Around" את מנסה את האמיליאנה שנשמעת כמו סוזן וגה. ובשיר שאחריו, "Heartstopper", את מזכירה לי לרגע את עצמך מהאלבום הקודם, כאילו את בעצמך נזכרת בשירים ההם. לזכותך ייאמר גם שהקליפ שיצא לשיר הזה הוא מקסים כמו השיר (וזה המקום גם להזכיר את הקליפ לשיר "Sunnyroad", גם הוא מהאלבום הזה). ובסוף האלבום, בשיר ""Serenade, את כבר לא שרה לבד, אלא מצטרפת לעצמך בקול נוסף שמוסיף על החלומיות של השירה שלך, ולרגע קטן קטן, כשממש התחלת לשיר המילים הראשונות, הזכרת לי את סיימון וגרפונקל.
אין ספק שהשיר האהוב עליי ביותר באלבום הוא זה הנושא את שם האלבום, "Fisherman's Woman". שיר בלוזי קטן על אישה שבעלה יוצא להפלגות דייג ארוכות, והיא מנסה להיות אשת הדייג הטובה, שמחכה, מתגעגעת וחושבת על בעלה, מחכה לו ליד החלון עם שפתון בוהק. בדיוק כמו אנה, הגלדיאטורית של כל נשות הדייגים.

בשקט בשקט, אמיליאנה, יצרת פה אלבום מקסים. אחד כזה שלוקח למקומות אחרים מהקודם, מצד אחד, ומצד שני נשאר במחוזות המוכרים והאהובים. למרות שזה נשמע שונה, למרות שחסרות לי הגיטרות של Dead Things"" מהאלבום הקודם, עדיין אני מרוצה. ואולי לא למרות, אלא בגלל. אולי אני מרוצה שחשפת לי עוד צד שלך. אולי את מחפשת את הקול שלך עדיין. מי יודע איך יישמע האלבום הבא שלך? את יודעת מה? משום מה אני לא מוטרד. אני בטוח שגם אחריו אני אבוא אלייך בחלומותיי ואומר לך באיסלנדית משובשת " הו אמיליאנה, התנשאי לי?"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.