אני אוהב אדם, אך שונא אנשים – צ'כוב

שלום חברים. אני ידוע שכולכם מורטים שערות בדאגה, למה לא הגיעה לטאה בשבוע שעבר? (לא שיש לי אשליות לגביכם, רק צדיקה אחת תהתה לאן נעלמה הלטאה). ועכשיו רשמית נכנסה השבת וטרם קיבלתם מפרי עטי. ובכן, אודה ואתוודה שהמבחנים הכריעו אותי בשבוע שעבר (אבל הציון היה שווה את זה), ושהרדמה כללית דחתה את כתיבתי ורוקנה את מעייני השבוע. אבל, למען שלא תשתעממו לחלוטין, ביצעתי עבודתי (מקווה שנאמנה) והפעם הלטאה מגישה לכם לא טור פלספני על ענייני היום, אלא סיפור קצר לשבת.

שבת שלום.

תאנים
השמש שוב חדרה דרך התריסים. שוב הוא קיטר בלב שהוא לא סגר אותם עד הסוף אמש. הוא פקח את עיניו ובהה בקיר שמולו. אותו קיר שלא השתנה כבר שבע עשרה שנה. רגליו נמתחו ואחריהן הגוף כולו התעוות בהתמתחות בוקר וצליל משונה בקע מגרונו. הוא לא ידע מה. או למה. הוא פיהק והתרומם לישיבה. לידו הייתה עסוקה אשתו באותו טקס בדיוק. בחדר האמבטיה הוא צחצח שיניו ולאחר שסיים הרים את שפתו העליונה, לבדוק כמה לבנות הן. צהובות, כמו אתמול. למרות שהבטיחו לו אחרת. הוא ניקה את אוזניו, ותוך כך חשב שבסך הכל הוא מפנה מקום לעוד לכלוך.

במטבח ישב ליד השולחן ואכל ארוחת בוקר. שתי פרוסות לחם קלוי, ביצה אחת וחצי עגבניה. ומיץ תפוזים סחוט. הוא השתוקק לנקניק. העיתון נפרש מולו והוא הסתכל בו מבלי לקרוא. האוויר עמד והוא שאף ונשף. אשתו התיישבה לידו והוא נישק אותה. מבט חטוף לעבר השעון לימד אותו שהוא על סף איחור. הוא התרומם מהר, לא הספיק לומר שלום לילדים ובדרכו החוצה חטף את שקית הזבל שהמתינה ליד הכניסה. צעדיו מהירים בדרך למכונית. "מה אני כל כך ממהר? למה?" הוא שכח לתדלק אתמול ועכשיו אין לו זמן, מקווה שיגיע.

הוא הגיע. התיישב במשרד והזיז ניירות לשם בחזרה. הרדיו התקלקל. טיק טוק. זה מה ששמע כל היום. מדי פעם טלפון, או דפיקה על הדלת. לא משהו חשוב. כשהשעון הראה חמש הוא קם והלך. שכח לסגור את האור בדרך החוצה. אבל מה זה משנה?
הפעם זכר לתדלק. יש תחנת דלק ליד המשרד. הוא עצר וחיכה למתדלק. הגיעה מתדלקת. 95, מלא. בלי שמן מים. בחורה יפה, המתדלקת. אולי בת 20. גם הוא היה בן עשרים פעם, אבל עכשיו יש לו שני ילדים שסכום גיליהם עובר את העשרים. הוא לא יכל להמנע מלעקוב אחריה במבטו דרך המראה. התבונן בגוף הארוז בסרבל הצהוב-שחור הלא מחמיא שהדיף ריח בנזין. תהה איך היא נראית מתחתיו. היא חייכה אליו כשהגישה לו את החשבונית. לצד עיניה התחבאו קמטים קטנים כשחייכה. היא נראתה עייפה. קשה הא? שאל. היא נאנחה והנהנה. עוד ארבעה חודשים ואני עפה מפה.
הוא חייך ונסע משם, מתבונן בדמותה המתרחקת במראה וכמעט דורס רוכב אופניים. בדרך עצר לקנות כמה דברים בסופר, שיהיה. אז מה אם כבר יש?

הוא נכנס הביתה ונישק את אשתו שרכנה מעל אחד הסירים. איך היה? יופי, גם לי. משהו מריח טוב. הילדים בחדר? יופי. אני בטלוויזיה. הוא התיישב על הכורסה, זו שקיבל כשקנו את הדירה. הריפוד במשענת מתבלה. אישה עם שיער צבוע דיברה מהמרקע על פטנט חדש לכביסה ריחנית. כשהיא חזרה מהפרסומות לטובת ראיון עם מישהו שהמציא מכונה לפיזור קרם גילוח על הפנים, אשתו קראה לו ולילדים לארוחת הערב. הם ישבו מסביב לשולחן. הבכורה התווכחה עם הוריה. על מה אנחנו מתווכחים? חשב. על כלום. עוף שלם הקריב את עצמו על מנת שנתכנס כולנו ונוכל להתווכח. לפחות מגיזרת הקטן החדשות טובות, קיבל 100 בחשבון. ההורים חייכו אליו ואמא הבטיחה לקנות לו מתנה. כשלא ראו הוא חרץ לשון לאחותו הגדולה. הארוחה נגמרה. תור הבת להוריד מהשולחן.

הוא חזר לכורסתו ועכשיו היה זה תורו של האיש עם השיער הצבוע למלא את המרקע ולהקריא את החדשות בטון מתנגן וחמור סבר. ביושבו על הכורסה הוא החל לתהות האם הקריין כזה חמור סבר גם בביתו. האם הוא בוחן את שיניו בבוקר ובקולו חמור הסבר מתלונן, "גם הפעם הובטחו לי שיניים לבנבנות, גם הפעם הלבן מבושש לבוא. מיד, התגובות, אך ראשית לכתבתנו המדינית בדבר הקלקול במכונית". הוא פיהק ובהה בתקרה, מאזין בחצי אוזן לחדשות. אשתו נכנסה לחדר עם צלחת פירות. הוא חייך אליה והמשיך לבהות בתקרה. אז מה היה לנו היום? חשב. כלום עם כלום לא? אה, בעצם תדלקתי היום, זה כבר משהו. זכרון ריח של בנזין עלה באפו. הוא הדליק סיגריה והשתעל. הילדה סיימה להוריד מהשולחן ואמרה לו שהיא אמרה לו שהוא ימשיך להשתעל. הוא הנהן ולא הגיב. האיש עם השיער הצבוע חייך בעקמומיות ונפרד מצופיו. מכורסת מלכותו הוא החל משלטט והערוצים רצו וקפצצו בקצב טרמפוליני. הוא לא חיפש משהו מסוים, רק דאג שהדברים ישתנו מולו, שלא יהיה משעמם. שדברים יזוזו מול העיניים. לרגע התעכב על תוכנית טבע שעסקה ברביית צרעות בתוך תאנים. הוא הקשיב לקריין בריטי שסיפר איך הזכרים שנולדים בפנים מזדווגים הם הנקבות שטרם בקעו, ואז הנקבות מוכנות לעוף החוצה מהפרי, אוספות איתן אבקה מהפרח ועפות לאבק פרחים אחרים, בכך מאפשרות לעצמן להטיל ביציהן בפרי ולמות בידיעה שיצרו דור נוסף. אבל מהר הוא העביר הלאה. הוא לא היה מוכן שמשהו ישרוד על המסך יותר מחמש דקות, שמא זה יתקע שם לנצח. ומי צריך עוד אחד כזה? השמיים בחוץ כבר החשיכו לגמרי ופיסת ירח ניבטה מהחלון. הקטן נתן נשיקת לילה טוב לאביו, שהרגיש לפתע כמו דוב גדול וזקן. הילדה הפצירה שיפסיק להעביר את התוכנית שהיא רוצה לראות אך הוא בשלו, והיא לבסוף התרוממה בקול רב, פולטת אוויר בהפגנתיות ועולה לחדר השינה של הוריה, שם תוכל לצפות בשקט במה שתרצה.

האישה הלכה למטבח וחזרה עם כוס מנהטן בידה. היא נשענה לאחור על הספה. רגליה על רגלי אישהּ. הוא הביט ברגל המוכרת והחל לעסותה. נזכר איך היה עושה זאת כשרק הכירו. נזכר איך אביו היה עושה זאת לרגלי אמו. לעזאזל, הוא נזכר איך סבו היה עושה זאת לרגלי סבתו. ידו הפנויה נשלחה לצלחת הפירות ובחרה לה תאנה גדולה. הוא בחן אותה בעיניו. היא הזכירה לו דברים טובים שחלקם נשכחו מלבו. לילות חרוכים מתשוקה. מיצים מתוקים בחשכה. טיול קיץ לדרום צרפת. שיניו הצהובות ננעצו בבשר הפרי ועסיס החל זולג עדינות על סנטרו. עיניו נעצמו ומוחו התמלא בזכרון ילדות ישן. אביו לקח אותו לפרדס לראשונה בחייו. "שהילד העירוני הזה ידע מה זה חקלאות". הוא נגס אז בתפוז, היישר מן העץ, והעסיס זלג לתוך פצע על סנטרו. זה שרף נורא ודמעות מילאו את עיניו. הוא נהנה מכל רגע. כמה הצטער עכשיו שסנטרו לא פצוע. שירגיש קצת חי. מזמן לא נחתך בזמן הגילוח. הוא השתפר, כנראה בזכות הטיפים של האישה עם השיער הצבוע מהטלוויזיה.

התאנה מתוקה מאוד ופרחיה הקטנים מתפצפצים בין שיניו הטוחנות. אשתו נרדמה כבר, הכוס הריקה בידה. הוא עצמו חש עייפות. הוא נגס שוב בתאנה וליקק את שפתיו. אוזניו קלטו רחש מוזר, מעין זמזום חלש. הוא חיפש סביב אך לא ראה שום חרק. עיניו התמקדו בתאנה והוא חשב שהוא רואה חרקים קטנטנים בתוכה. הוא קירב את התאנה לעינו עד שהיא מילאה את כל שדה ראייתו. מעולם לא ראה תאנה כל כך מקרוב. מי השקיע כל כך הרבה בעיצוב שלה? חשב. ולמה? הוא התקרב עוד ועוד לתאנה, מחפש את החרקים הקטנים. התאנה הלכה וגדלה. או שהוא הלך וקטן. הוא הסיט את ראשו לצדדים, החדר באמת נראה גדול יותר. התאנה כבר לא אחוזה בידיו, היא נפלה והיא מונחת כרגע, חלקה הפנימי פונה אליו, על הספה בין רגליה של אשתו. הוא התקרב לשם, הוא לא יודע איך, או למה, אבל ידע שזה מה שהוא עושה. וככל שהתאנה גדלה יותר ויותר הוא הרגיש שהוא קטן יותר ויותר ונכנס לתוך ג'ונגל לח ודביק של אדום וירוק. רגליו על בשר הפרי, ממש על הקליפה. הוא משום מה לא החליק. הוא הזדחל פנימה, דוחק עצמו בין הפרחים הקטנים שרק לפני רגע התפצפצו בין שיניו, ועכשיו הם נראים גדולים ממנו. הוא נעצר מול אחד מהם והצליח לראות את בבואתו בטיפת עסיס. הוא נראה רגיל לחלוטין, מלבד גופו שהיה שחור ועשוי פרקים-פרקים, ולהם שלוש זוגות רגליים. הוא שוב שמע זמזום. הוא הסתכל לאחור ולא ראה כנפיים. משהו משך אותו פנימה, אל בין הפרחים הדביקים. הוא לא ידע מה. או למה. הוא שוטט בסבך האדום-ירקרק הזה, בקושי מצליח לדחוק עצמו פנימה. ריח העסיס שיכר אותו והוא טייל בפנים בעליצות, לעתים מקפץ ומשתובב. מדי פעם הוא ראה גושים לבנים-שקופים, ובתוכם משהו שחור. הוא חשב שהוא ידע מה אלו, אך לא ניגש לברר. הוא ליקק מהפרחים את העסיס, וניסה לנגוס בהם, אך נכשל. לאחר זמן מה החליט שהמשחק נגמר והוא רוצה לחזור, הוא הסתובב לאחור והתחיל לפלס דרכו החוצה אך הוא לא מצא את האור. הג'ונגל רק כיסה עליו מכל עבר, והחשיך עם כל צעד.

הזמזומים באו והלכו. הלוואי והיו לי כנפיים גם, חשב לעצמו והתיישב ליד פרח אחד, מזעיף את פניו בין רגליו הקדמיות. בעודו עושה זאת, נח מבטו על גוש לבן-שקוף נוסף, שבתוכו משהו שחור, אך גם צהוב. הוא ניגש אליו ונקש, אך לא הייתה תגובה. הוא נקש עוד מספר פעמים, אך לא הייתה תגובה. לבסוף – מבלי לדעת מדוע – הוא נעץ את לסתותיו החדות בגוש הלבן. הטעם ערב לחיכו והוא המשיך לכרסם, חושף לאט את הגוש הצהוב-שחור שהזכיר לו את הסרבל שעטף את המתדלקת הצעירה כמה שעות קודם לכן. כשסיים לכרסם את הכיסוי הלבן הוא ראה שזו אכן היא, והיא יפה כל כך, ישנה בנעימות. הוא התבונן בה ארוכות. ריח נעים עלה ממנה ומילא אותו. הוא השיל את סרבלה, חושף את גופה הלבן שהצטמרר לרגע והתרכבל לכדור. על גבה היו שתי גבנוניות קטנות. הוא ליטף את לחייה והגיש טיפת עסיס קטנה לשפתותיה. היא חייכה והתמתחה קלות. הוא ידע מה עליו לעשות. בעודה ישנה הוא הזדווג עמה, מנסה לא להפריע את שנתה. כשסיים, נשכב לאחור ואסף את נשימתו.

היא פקחה עיניה והביטה סביב. היא התרוממה על רגליה וראתה את הסרבל המופשל על קרסולייה. גבנוניותיה החלו לרטוט והיא חשה דגדוג בגבה, ולפתע כנפיים דקיקות ושקופות פרצו מבין הגבנוניות והחלו לרטוט במהירות. זמזום מתוק מילא את האוויר. היא התרוממה והשליכה את הסרבל הרחק משם. תלויה באוויר, היא ניגשה אליו, ליטפה את לחיו ונשקה לו. אבק זוהר נשר מבין כנפיה. תודה, סימנה בשפתיה. בזכותך, אמרה. בחיוך אחרון היא התרוממה אל על ונדחקה מבין צמרות הפרחים הקטנים, חושפת פיסת אור קטנטנה שמיד נסגרה אחריה כשיצאה מן התאנה אל העולם הגדול. הוא התבונן באור ההולך ונעלה, נשען לאחור, ראשו מונח בין רגליו הקדמיות, רגליו האמצעיות על בטנו ורגליו הקדמיות משוכלות בנחת. הוא חייך לעצמו ועצם את עיניו. הוא ידע ששינה משהו. הוא ידע מה יקרה עכשיו. והוא היה מאושר.