לטאת האמבט: גלידה

Ice cream is exquisite. What a pity it isn't illegal – Voltaire

×”×™×” חם השבוע בתל אביב. וגם בשבוע שעבר. ואני לא צריך את ליאור שליין ממשחק מכור שיגיד לי כמה חם ×”×™×” – למרות שבעונתה החדשה, משחק מכור – תוכנית ההומור והסאטירה של ערוץ 2 שהיא לא "ארץ נהדרת" – מוכיחה כמה שהיא מרעננת בקיץ ×”×–×”, הרבה בזכות ההומור הקר כקרח ונטול ההבעה של עינב גלילי.

לא רק שהיה חם בתל אביב, זה מילא, היה גם לח. אני באופן אישי לא יצאתי מהבית ללא שנורקל ומשקפי צלילה. "כל העולם במה וכולנו שחקנים", אמר שייקספיר. ובכן, השבוע הייתה כל תל אביב סיר מים רותחין וכולנו סרטנים.

כך מצאתי את עצמי אתמול בערב לח, עם בחירת לבי, שרוע באפיסת כוחות מול המאוורר בסלון וצופה בקומדיה רומנטית מתקתקה. היה חם ובערך באמצע הסרט הבטתי אל בח"ל וראיתי שפניה מרוטות כשלי ולשונה משתרבבת החוצה, מבקשת גם היא קצת אוויר נקי. "רוצה משהו?" שאלתיה, "אולי כוס תה קר?". היא רק הנידה בראשה. "מים? מיץ? שנשבור קיר? משהו?" אבל אין תגובה. ואז הבליח בי רעיון. "מה דעתך שנלך לקנות גלידה?". בינינו, אמרתי את זה בצחוק. אבל אורו עיניה, התרחבו אישוניה, וחיש מהר מצאנו את עצמנו הכי ספונטנים שהיינו בתקופה האחרונה, יוצאים במיטב המחלצות הראויות לשוטטות גלידה ברחובות – שרוואל, חולצה דהויה וכפכפים.
"לאן נלך?" הייתה השאלה על הפרק. בהתחלה חשבתי ללכת לאחת הגלידריות שאני הכי אוהב בעולם, "הגלידה של סבתא" בנווה-צדק, שאהובה עלי בגלל מיקומה הציורי, בין רחוב שלוש מספר שלושים לרחבת סוזן דלל. וכמובן בגלל גלידת ה"שוקולד מאיה" ההו-כה טעימה שלהם. אבל, אני רגיל לראות את הסבתא הזאת בימי שבת אחר הצהריים, עת רחבת סוזן דלל מלאה בזאטוטים וילדיהם. אבל עכשיו היה לילה, באמצע השבוע, ולא ידעתי אם יהיה פתוח, ולא רציתי ללכת עד לשם רק בשביל לגלות שהגלידה שלנו סגורה. למזלי נזכרתי שבאבן גבירול, ממש ליד הצומת עם רחוב דיזנגוף, פתחו גלידריה חדשה ושמה בישראל הוא "אמורטו" (למי שמכיר, היא נבנתה ממש על יד חורבותיה של גלידריה שהייתה למיתוס, הלא היא "מנוליטוס"). החלטנו לגשת ולחנוך את המקום. כן, אמורטו היא אותה גלידריה שצצה לה במחוזותינו הרבה לאחרונה. גלידה עם שם איטלקי שמניבה ניחוח של איכות, טריות ומצוינות (לא סתם, במקרה הזה יש דיפלומה על הקיר מארגון הג'לטריים האיטלקי, או משהו כזה).

אני לא הולך לכתוב פה ביקורת על המקום. זה לא התפקיד שלי בלטאה. אבל בעודי יושב שם ברחוב עם בח"ל ומלקלק גלידה, הסתכלתי על האנשים סביבי וראיתי זוג נשים בגיל החמישים, זוג צעיר בגיל השלושים ואבא אחד שבא עם ילד, וחשבתי על זה, איפה עוד אפשר לראות אנשים מכל הגילאים ככה באים לאכול. ולא רק זה, כולם שם נראו לרגע כאילו הילד שבהם התעורר. גם אם הייתה זו אישה בת חמישים, לבושה בחליפה אלגנטית, או בחור צעיר וממושקף עם שיער ארוך וזקן. מכולם ניבט איזה ילד שמחייך כשלשונו פוגשת את המרקם הנימוח והקר. לרגע, כולנו היינו ילדים עם כתמים של שוקו-וניל על הלחיים.

וכנראה שזה סוד הקסם של הגלידה. כי באמת, אנחנו סופגים הרבה מאכלים בילדות. לכל אחד יש את ממרח השוקולד האהוב עליו (ואני אסתכן במכתבי נאצה ואומר שאני לא מאוהבי שוקולד השחר), את המיץ המלא-סוכר האהוב עליו ואת הבמבה ושוקלד הפרה. אבל, זה לא זה. גם אם אני אוכל היום במבה, זה לא יהיה כמו לאכול במבה בגיל שלוש. אבל גלידה, גלידה זורקת אותך אחורה הרבה יותר טוב, כי כשאתה אוכל גלידה אתה עושה הרבה יותר מסתם לשים אותה בפה ולבלוע. כשאתה אוכל גלידה, יהא זה בכפית או בלשון (הכי טוב), אתה אוכל עם כל פקעיות הטעם, עם כל עצבי החישה שבחלל הפה, עם הלחיים, עם הגרון שמרגיש את הקרירות המחליקה לאט, עם הבטן, עם הכאב הזה של הקפאון במצח.

יש הרבה סיפורים על מקורותיה של הגלידה. יש המספרים שמרקו פולו הביא אותה לאיטליה מסין. יש המספרים שהיא הומצאה ע"י שף מארמונו של צ'ארלס הראשון, שכל כך התלהב עד שהוא הציע לשף 500 פאונד לשנה כדי שישמור את המתכון בסוד. יש המספרים שהקיסר הרומי נירו היה שולח עבדים להרים מושלגים שיביאו לו שלג אותו הוא נהג לערבב עם מיצי פירות. כנראה שזה לא כזה משנה מאיפה היא הגיעה. העיקר שהיא כאן.
כשהיינו ילדים לא היו הרבה שאלות. הייתה גלידה שוקו או וניל. לפעמים היה גם פיסטוק או מסטיק. היום, לעומת זאת, הדברים השתנו. טעמי הגלידה של היום מחולקים לשתי אסכולות עיקריות, ואפשר לראות את ההפרדה ממש במקררים, כשבצד אחד מצויים כל הטעמים ה"קלאסיים" – רובם מבוססי שמנת – של שוקולד (וכל גלידריה שמכבדת את עצמה מכילה לפחות שלושה סוגי שוקולד שונים), וניל, אגוזים וקפה. בצד השני של המקרר נמצאים טעמי הפירות, ואלו לרוב גלידות קלילות יותר, בדרך כלל גלידות סורבה. כשחשבתי מה לכתוב חשבתי לכתוב על זה שהעולם מתחלק לאוהבי הצד השמנתי של המקרר ואוהבי הצד הפירותי של המקרר. אבל אני ממש לא בטוח שהאבחנה הזאת מדוייקת. אתם יודעים מה? למה שלא נהפוך את זה לרשמי? אנא, קוראים יקרים, שלחו ללטאה את דעתכם. מה אוהבת לשונכם? איזה מהצד של המקרר הוא המועדף עליכם ומאיזה צד אתם שומרים נפשכם כשמור דניאלה וייס את גושה?

בכל מקרה, רק על עצמי לספר ידעתי. כילד הייתי חסיד של שוקולד ופיסטוק. אך בשנים האחרונות, כשהגלידריות השתכללו, פיתחתי לעצמי מנהג קבוע. ראשית כל, אין מצב שאני ארכוש כדור אחד. מה הטעם? אם כבר גלידה, אז למה להיות מוגבלים? שנית כל (וזו סוגיה רחבה שבכלל לא נכנסתי אליה), לעולם הגלידה שלי תבוא בתוך וופל. ולעניין הטעמים. ובכן, אני פלורליסט בכל הנוגע לאוכל ואוהב לשלב מכל הבא לפה (ויודעים זאת מי שטעמו את טראפל שוקולד הבזיליקום שאני מכין). אני לא מתנזר משום צד של המקרר ותמיד תמצאו בוופלי כדור אחד של שוקולד (וככל שיהיה זה שוקולדי יותר, הרי זה משובח) וכדור אחד של פרי כלשהוא. האמת היא שעיקר הגיוון הוא בפירות. ברירת המחדל היא כמובן בננה או לימון. אלו הם שני הפירות שהייתי לוקח איתי לאי בודד (תחשבו על זה, מהר מאוד אני יכול להקים מטע בננות ופרדס לימונים ואז יקיץ הקץ על צרותי. רק צריך לדאוג לאספקה שוטפת של כדורים נוגדי עצירות). דווקא אתמול מצאתי באותה גלידריה, להזכירכם שמה הוא אמורטו, גלידת ענבים. בחירה מוצלחת. לא היה זכר לטעם של סירופ/קרטיב ענבים, אך כן היה זכר לפיסות זג סגלגלות, וטעם מרווה בגדול. הסוגיה האחרונה שיש לדון בה היא כמובן הסדר. בעוד שבח"ל לקחה גם היא שילוב של פרי (תות שדה כמובן) עם שוקולד (בכוס, לא בוופל. ואל תתחילו עם הקשקוש של "הפכים נמשכים"), היא בחרה לאכול את התות קודם והשוקולד בסוף. בחירה לא מפתיעה, בהתחשב בכך שמדובר באחת מפריקיות השוקולד הגדולות שקמו מאז ז'ולייט בינוש. אני, לעומת זאת, תמיד מתחיל מהשוקולד. ואז, כשאני מרגיש ממש כמו ילד קטן, כשכל החיך שלי מרגיש דביק משוקולד, אני ניגש לסורבה הפרי, שבדרך כלל הוא הרבה פחות מתוק, יותר חמוץ, ומאוד, אבל מאוד מרווה. תקראו לי פלספן/קשקשן, אבל אני מתעקש לראות בזה סמל להתבגרות (?) שלי. אני מתחיל כילד, שכל מה שמעניין אותו זה שוקולד וסוכר, ומתקדם ומעדן את טעמי, לכיוונים יותר מתוחכמים. בכל מקרה, ב"אמורטו" פתרו את כל הדילמה כשהצליחו לשים את שני הכדורים כמעט זה לצד זה – וכך פתחו בפני עולם חדש שבו גלידת שוקולד בלגי התמזגה עם סורבה ענבים לכדי שלמות קרירה ונימוחה שראויים לה רק הילדים הטובים באמת.

2 תגובות בנושא “לטאת האמבט: גלידה

  1. אני מאוהבת בגלידת לימון – והיא ממש מדליקה אצלי את הילדות… ארטיק-קרטיב…לימון…שוקולד… קסטה… 🙂 בים…שומעים אותי צועקת???

    ובכל זאת – אני גם וגם…. מאוד מאוד אוהבת את גלידת הוופל הבלגי של הגלידריה בכיכר מילנו… עם כל מיני חתיכות קרמל ודברים שמתפצפצים בפה… ימי…שכחתי את השם – אבל סופר דופר מעולה! אז אני ממליצה לכולם… וגם הבחורה שעושה אותה מאחור נורא נחמדה 🙂

    אבל חוץ מזה – מה ×–×” פה שיקגו? מה ×–×” יש לך כל כך הרבה זמן לכתוב איזה מאה בלוגים בבת אחת… לי אין זמן לקרוא כל כך הרבה 🙂 … אבל גלידה… נו בטח…×¥

    LOVE וגם HIBUK

  2. אני מאוד אוהב גלידה ובקיץ שעבר ערכתי מחקר מקיף במיטב הגלידריות של תל אביב.
    על פי ממצאיי, הגלידריה המשובחת מכל הייתה וניליה, ולו בשל העובדה שכל לקוח נשאל ע"י המוכר/ת אם הוא רוצה את הכדורים זה ליד זה או זה לצד זה.
    בעיניי ×–×” מעיד על היחס הרציני לתחום, וכך אכילת הגלידה הופכת לחוויה פילוסופית של ממש 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.