ביבר על כוהול: לימה לימה

למרות שבדרך כלל אני לא נוטה לשמוח לאידם של אנשים, המקרה הזה מחייב. העובדה שתעשיית האלכוהול בתל אביב היא לא יציבה ומחייבת תחרות מתמדת מאוד מוצאת חן בעיני. ברים פושטים רגל על ימין ועל שמאל, ובמקום שתפתח במקומם איזו חנות או מסעדה משעממת, נכנסים לעסק צעירים להוטי עשיית כסף, בוחרים שם, אוירה ותפריט מקוריים, והוקוס פוקוס, מקום חדש יוצא לדרך. כמו פצצת זמן מתקתקת, תשעים אחוז מהמקומות הלאה יחזיקו שנה-שנתיים, ואז יפנו את הדרך למקומות חדשים. אנחנו הלקוחות חובבי המגוון מרוצים, והעובדה שעוד שני בני שלושים חיסלו את החסכונות של אבא שלהם לא ממש מזיזה לנו. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
ועכשיו קצת מתמטיקה. נניח שבאיזור הברים החביב עלי, מתחם לילנבלום-נחלת בנימין-אחד העם- רוטשילד, יש כשישים ברים, ונניח שבר מחזיק באיזור בממוצע אפילו שלוש שנים (שזה המון, בהתחשב בעובדה שאפילו ה"גולדן" וה"מכה", מותיקי המתחם, שניהם בדיוק בני שלוש), זה אומר בר חדש כל שבועיים וחצי. יחי הגיוון.

השבוע יצא לי לבקר ב"לימה לימה" שנפתח בתחילת הקיץ על חורבות ה"אייס" בלילנבלום פינת נחלת בנימין. המקום משמש בעיקר כלאונג', אך כולל גם חלל עבור פיק-אפ בר קטן ומרובע, וגם במת הופעות שנעשה בה שימוש לילה או שניים בשבוע. גם מבחינת הקהל המקום רבגוני, שכן בספות לידינו ישבו שני זוגות תיירים בני שלושים פלוס, מאחורינו ישבה חבורת מבוגרים שבקלות יכלו להיות ההורים שלנו, ואילו בכניסה ישבה קבוצת נערות שגרמו לי ולשני שותפי לשולחן לא להרגיש הכי צעירים.
המקום מעוצב בדיוק כמו הסלון של סבתא שלי ז"ל, וזו בהחלט לא מחמאה. החל באהילי המנורות הישנים, בצבעים האדומים-חומים ובתמונות של זרי הפרחים על הקירות. גם אם מטרת הבעלים היתה לשדר אוירה של חמימות ושל בית מוכר, ההרגשה של להתיישב בסלון של סבתא היא מפחידה, רק חסרה צלוחית עם עוגיות על כל שולחן. בתוך הסלון הזה פזורות ספות וכורסאות, חלקן סביב שולחנות וחלקן פונות לחלל. מה שנחמד בסידור הזה, הוא שגם ממקומנו באחת הפינות יכולנו לראות מה קורה על הבר, על הבמה, ואפילו בכניסה לשירותים.
מחירי האלכוהול הם בהחלט סבירים, אף על פי שבזמן האחרון, ×”"סביר" בתל אביב כבר הפך להיות יקר. בירה מהחבית עולה 19 שקלים לשליש ו-23 לחצי, אלכוהול נקי עולה החל מ-30, ומבחר מצומצם של קוקטיילים המוצעים בתפריט עולים סביב ×”-35-40. תפריט האוכל הוא קטן, ונשען על המטבח המקסיקני – נאצ'וס ב-25 שקלים, והמנות היותר כבדות (בוריטוס, פהיטאס ושות', מה כבר יש למטבח המקסיקני להציע?), עולות 35 שקלים. המלצריות, ובכלל צוות המקום ממש נחמדים, שווה להתייעץ איתם.
כשיש הופעות (השבוע היתה הופעת התאטרוק של המהפכה, וההופעה של יסמין אבן) גובים מחיר כניסה של כמה עשרות שקלים, אבל מקבלים הופעה אינטימית וכמעט ביתית, ממש בסלון של סבתא. בינתיים המקום מלא, נראה אם הוא יחזיק יותר משנה-שנתיים.