ביבר על כוהול: הביקורת השלילית הראשונה

בערך בחצות ביום שלישי האחרון הבנו שבא לנו קפה. בדיוק החניתי את האוטו סמוך לביתו של חבר שגר באחד העם (אני מניח שחלקכם שמעתם על ערן), משימה לא פשוטה לכשעצמה, כשהתובנה הבאה הגיעה: בית קפה קטן, אחד מהמאות הפזורים ברחבי ת"א, הוא בדיוק המקום לשיחה לילית של כשעה. הנדודים אחרי בית קפה כזה כללו הליכה לאורך שינקין, המלך ג'ורג', דיזנגוף סנטר, הבימה, מרמורק, ואיזור הסינמטק. ככל שהלכנו יותר, כן היינו מוכנים להתפשר מקפה לבירה, מבירה למים, ממים לכל מקום שרק יגרום לרגליים להפסיק לכאוב. כך הגענו ל"מסה" (Messa), אותו בר הצמוד למסעדה שבקצה רחוב הארבעה.

המקום הפלצני ביותר ביקום (או: הביקורת השלילית הראשונה שלי)
אני לא זוכר איפה קראתי פעם, שמבקר לא יכול להקרא כך, מבלי שיפרסם לפחות ביקורת חיובית אחת וביקורת שלילית אחת. אע"פ שזה לא נראה כך, הרבה יותר קל להעלות על הנייר (או המחשב, אם להתאים את הביטוי למאה הנוכחית) ביקורת טובה. לרכוש אויבים מבלי להיות בטוח במאה אחוז שהמקום לא מתאים לך (ולקוראיך) – ×–×” כבר סיפור אחר. אז אולי בגלל שאני לא באמת חושב שעצותיי משמשות לכם כמורה דרך, ואולי בגלל שכבר היינו עייפים, ואולי ×–×” באמת בגלל שהמקום פשוט פלצני מדי, שהחלטתי לכתוב. בכל מקרה, מספיק עם ההסתייגויות.

×”"מסה" היא מסעדת שף יוקרתית, שבצמוד אליה (ובאופן נפרד לחלוטין מהמסעדה) שוכן בר מלבני, המוקף בכמה כורסאות סביב שולחנות. כמו המסעדה, מציע גם הבר מנות שף מורכבות, שרק עבור כתיבת התפריט ×”×™×” צורך בצוות קופירייטרים. בשבילי, אין הבדל בין "אסקלופ פרגית מצופה בפרורי לחם, ומוגש עם אצבעות תפוחי אדמה רותחות ומקבץ ירקות רעננים" לשניצל, צ'יפס וסלט. כמובן, שעל מנות כאלה התמחור הוא בהתאם, כך שלמעשה אי אפשר לאכול משהו על הבר בפחות מארבעים שקלים. כך גם לגבי האלכוהול – אין בירה מהחבית, ומחיר בקבוק בירה מתחיל ב-24 שקלים. האלכוהול הנקי יקר עוד יותר, אך מכיוון שכמעט בכל מקום גובים על אלכוהול מחיר מופרז, כבר אין משמעות להפרשים.

אבל, לא די במחירים יקרים כדי להניא אותי ממקום. להיפך, דוקא במקומות בהם מחירי האוכל והשתיה יקרים, בד"×› העיצוב והאווירה מגבים על ×–×”. לא כך הוא הדבר כאן. בניגוד למסעדה המעוצבת בבהיר אלגנטי, הבר מעוצב בשחור ×›×”×”, שגורם לקוצר ראיה מעצבן, בעיקר בערבים העמוסים (אם בכלל יש להם כאלה, כשאנחנו היינו ספרנו עשרה אורחים בבר, מצד שני ימי שלישי ידועים כימים החלשים ביותר). קצת טפשי, לדעתי, לבנות בר מלבני בסגנון פיק-אפ, אם מחשיכים את המקום כמו מתקן רכבת השדים בלונה פארק. דווקא הבר עצמו מעוצב נחמד – כמעריץ של בר שאינו עשוי מעץ (שונא להשעין מרפקים ולהרגיש שאני נדבק, כמו לקום מספת עור ולהרגיש שחלק ממני נשאר לשבת) שמחתי לגלות בר דמוי שיש, שלא הצלחנו להבין ממה הוא עשוי. גם כוסות המרטיני זוכות לציון לשבח על עיצובן, למי שיש כסף להרשות לעצמו מותרות שכאלה כאן.

והערה אחרונה לגבי המוסיקה – כפי שיודע כל תקליטן בראשית דרכו – לעולם אין לשים שני שירים של אותו האמן ברצף. למי שלא אוהב את האמן ×–×” מעצבן, וכקהל אנחנו בהחלט מעריכים את המגוון ואת הידיעה שמישהו באמת חושב לפני שהוא נותן לדיסקים להתגלגל. לשמוע שלושה שירים של ×”-Corrs, ואחר כך שלושה שירים של Eros Ramazotti ×–×” מעצבן, גם אם זו מוסיקה נחמדה, וגם עם מקרינים אותה ×¢"×’ מסך. אם אתם רוצים – נגנו את כל הדיסק בליין של המקום. ואם במסכים עסקינן, בכניסה למקום מוקרן פרצוף אדם שמדי פעם משנה את הבעתו. למה ×–×” טוב? לא חבל על הכסף? אני את הכסף שלי, מעדיף לבזבז במקום אחר.

מאוכזבים ומאוד רעבים יצאנו מה"מסה" אחרי פחות משעה והלכנו לאכול סודוך בפעם הראשונה בחיינו. בלי ששמנו לב, כבר שלוש וחצי שנים משגשגת לה הרשת "סודוך – חמים על הטעם" בשמונה סניפים שונים באיזור המרכז, חלקם פתוחים 24 שעות, ונותנים תמורה מלאה למחפשי המאנצ'יס הליליים. כמו בבר שרק יצאנו ממנו, גם כאן מסתבר שניתן שם פלצני ומיותר למה שהוא בסך הכל טוסט עם נקניקים, אבל הטוסט ×”×–×” הוא בהחלט תמורה נאה ל–16 שקלים שהוא עולה. גם טעים, גם מגוון (בחירה בין 6 רטבים ו–9 סוגי נקניק ובשר, כולל ×—×–×” אווז ורוסטביף, ומאוד מומלץ לבחור דוקא בשילובים), וגם סיום נאה לערב שלנו. אז אמנם קפה לא שתינו ובבר לא נהננו, אבל לפחות הלכנו לישון שבעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.