לטאת האמבט: נסים ואנפילאות (סיפור)

The real reason for not committing suicide is because you always know how swell life gets again after the hell is over – Ernest Hemingway

פייייווווו! כמה זמן עבר מאז הלטאה האחרונה, הא? ש-ב-ו-ע שלם! אז למה אני מרגיש כאילו עברו לפחות שלושה? לא ברור. טוב, אולי זה בגלל שהשבוע עשיתי סמינר עמוס מאוד, ימים כלילות כמעט, כהכנה לתפקידי החדש כרכז בפר"ח (הכנס מחיאות כפיים כאן). בכל מקרה, בגלל כל הזמן שחלף (בכאילו) אני מתרגש לקראת הלטאה החדשה.

לפני שנתחיל אני רוצה לומר מספר מלים בעניין דליה רביקוביץ' ×–"ל. אני אינני איש של שירה. אני מאלו שקוראים שיר, מגיעים לסוף ושואלים (בעיקר את עצמם) "מה ×–×” ×”×™×”?". ×›×›×” אני, יותר ברור לי כשיש שורות ארוכות ותיאורים ברורים ופחות שורות כמו "×–'וליאן הורוד השאיר לנו קור פתלתל" (כשבאתי לקחת אותה מהעננים, יונה וולך). לכן לא יכלתי להתייחס לאובדן ×›×–×” או אחר שנוצר עקב מותה של רביקוביץ'. רצה הגורל, ובשבוע הספר האחרון קניתי, לגמרי במקרה, את ספר הסיפורים הקצרים של רביקוביץ' שיצא לאחרונה, "באה והלכה" שמו. היא אפילו חתמה לי עליו. רצה הגורל פעם שניה וכשתכננתי להתחיל לקרוא אותו היא התאבדה. (שיזהר הסופר הבא שאני מתכנן לקרוא…)
הייתה זו חוייה מוזרה קצת לפתוח את הספר ולראות על עמוד השער, משורבט בעט כחולה ובכתב קצת גס, "לערן בברכה מדליה רביקוביץ', יוני 2005". שמחתי שלפחות רגע לפני המעשה, הצלחתי לתפוס אותה ולו לשנייה כמעט חסרת משמעות. בימים הבאים קראתי את הספר בשקיקה. הוא מכיל 50 סיפורים קצרים המתפרסים על פני 193 עמודים, וכל זה נכתב (לפי הכתוב על גבי הכריכה) בפרץ כתיבה של שלושה וחצי חודשים. הסיפורים רובם ככולם הם מרירים-מתוקים. הדמות המספרת או הדמות הראשית היא לרוב אישה בגיל יחסית מבוגר, אחת שכבר יש לה ילדים, או שאין לה וכבר לא יהיו. אחת שלא הכל בדיוק בסדר אצלה בחיים. חלק נכבד מהדמויות מדלג בין הסיפורים, מופיע פתאום בסיפור אחר ואז בעוד אחד (כמו למשל רובי הפיליפינית, אחת הדמויות האהובות עלי, או השרה סימי מזרחי).
כמו שאמרתי, אני לא איש של שירה. אבל אני קצת כן איש של פרוזה ואני מרשה לעצמי לומר שאיבדנו משהו טוב. איבדנו סופרת מוכשרת, לפחות בתחום הסיפור הקצר. איבדנו קול ייחודי מאוד. אם זה בשפה העשירה והקולחת, ששומרת על חיוך גם אם הוא קצת עקום, ואם זה בהתעקשות על פרטים כאילו טריוויאלים אך שבונים את העולם בצורה מוחשית יותר.
אני בהחלט ממליץ למי שאוהב את שיריה ולמי שלא, ולמי שלא מכיר אותם, לקרוא את הספר הזה. "באה והלכה", דליה רביקוביץ', הוצאת מודן 2005.

הפעם הלטאה מביאה לכם סיפור לשבת. סיפור חדש, שבהמשך לדברים הנ"ל, אני מקדיש אותו לדליה, בברכה.

נסים ואנפילאות (שם זמני)
פרופסור ארנון סלע היה מרצה חשוב לרפואה וראש מחלקת היולדות הגדולה בארץ. פרט זה נראה בלתי חשוב כרגע אך הדברים עוד יתבהרו בהמשך.
בקיץ 1995 נכנסה מיכל להריון על לא עוול בכפה. היא לא הייתה מומחית לנושא אך משבושש המחזור לבוא ניגשה לבית המרקחת שמול גינת שינקין ורכשה ערכה לבדיקת עצמית. מיכל לא רצתה לספר לאביה מחשש שיפליא בה מכותיו שכן הוא התנגד לקיום יחסי מין כינון יחסי אישות. זאת למרות שמיכל לא קיימה יחסים כאלו לאחרונה. בנוסף לכך, אביה לא היה מכה אותה שכן ראה עצמו איש של חינוך הוגן והחזיק מעצמו בגדר "חוסך שבטו אוהב בתו". מיכל ידעה זאת אך גם ידעה שאביה הוא אותו פרופסור חשוב לרפואה וראש מחלקת היולדות הגדולה בארץ, אשר הוצג בראש העמוד. העובדה שמיכל נכנסה להריון מבלי לקיים יחסים תערער את אמות הספים של חייו המקצועיים ומיכל לא רצתה לקחת על כך את האחריות. היא אפילו שקלה לבצע הפלה. חבר של אביה שהכירה היטב עסק בדברים האלו. שמו היה פרופסור יהודה חיים מוצקין, אך כולם קראו לו חמי. היא הרגישה שתוכל לגשת אליו ללא חשש שהדבר יתגלה לאביה.

מיכל התלבטה האם לספר לאמה, דוקטור רחל סלע, שהייתה דוקטור להסטוריה של העת העתיקה באוניברסיטת תל אביב. מצד אחד, מיכל ידעה שהשכלתה האקדמאית של אמה תקשה עליה לקבל את עובדת ההריון הלא-מוסבר. מצד שני, כמרצה להסטוריה של העת העתיקה ומומחית בעלת שם עולמי להסטוריה של הנצרות, היא יודעת דבר או חצי דבר בדבר נסים ונפלאות.

מיכל אכלה סלט ירוק, ובין לבט לנבט התקשרה לאושרית וביקשה ממנה לבוא. אושרית הייתה חברתה הטובה ביותר של מיכל עוד מימי הגימנסיה. הן עשו הכל יחד. הן נסעו יחד לאיי יוון טרם שהתגייסו לאותה יחידה, ואף התקלחו יחד כשהתנאים אפשרו זאת. לשמחתה, כבת של רופא, מיכל ידעה שיחסים מסוג אלו, צמודים יותר או צמודים פחות, לא מאפשרים כניסה להריון. אושרית הגיעה היישר ממכון הכושר, עדיין בטרנינג כחול של פומה. על המרפסת הפונה לרחוב פרץ חיות הן נשנשו אבטיח עם בולגרית חמישה אחוז ומיכל סיפרה לאושרית. בתחילה אושרית נעלבה כמו כל אשה נבגדת אך לבסוף השתכנעה בדבר תומתה של מיכל אשר בניגוד לאושרית שמרה על בתוליה בקנאות, למרות ואולי בגלל חיזוריהם הבלתי פוסקים של באי המכון. בינה לבין עצמה מיכל ידעה שבאושרית יש כל מה שהיא צריכה, והדבר חימם את לבה. אושרית אמרה לה שבכל החלטה שתעשה היא תתמוך בה ותעמוד לצדה. הן התחבקו והשמש שקעה בים.
מיכל טרם החליטה האם לספר לאמה אך בנון-שלנטיות של בת סקרנית שוחחה עמה על נסים בנצרות. כמובן ששמעה גם על הריונה של מרים הבתולה והדברים אימתו את חששה הגדול ביותר. היא הבינה שברחמה נובט לו בן האלוהים. היא לא הבינה מדוע, שהרי אחד כזה כבר נולד. אך הרשתה לעצמה להניח שבגיל המתקרב לאלפיים, הוא כבר מזדקן ורוצה לצאת לגמלאות, כך שהגיע הזמן למצוא מחליף.

בתחילה מיכל התרגשה על עצם המעמד. היא שמחה שנבחרה לתפקיד אשה מודרנית שאיננה דתיה ואף נוהגת לפקוד עצרות של השמאל. אולי זה מסמל שימים של גאולה יגיעו. מיכל חשה אושר פנימי ואושרית אמרה לה שפניה זוהרות. עכשיו מיכל כבר לא חששה ואף הרשתה לעצמה לנשק את אושרית בפומבי.
כחודשיים לאחר תחילת דברים אלו הייתה חגיגה גדולה בכיכר שלמרגלות העירייה. היה זה מוצאי שבת ומיכל הלכה עם אושרית לכיכר. הן החזיקו ידיים ומחאו כפיים לאנשים שדיברו על הבמה, ובמיוחד לראש הממשלה שהודה שהוא מתרגש. הן התרגשו יחד איתו. מחר הן הולכות לארוחת ערב בבית הוריה של מיכל ואז יספרו להם על ההריון.
בדרך הביתה מהכיכר הן עצרו לקנות סיגריות בפיצוציה ברחוב המלך ג'ורג'. בטלוויזיה שבמקום שודר מבזק מיוחד על מתנקש שירה בראש הממשלה. מצבו לא ברור. מאוחר יותר הן ישבו על המרפסת וצפו באיתן הבר מודיע בשם ממשלת ישראל בתדהמה. אושרית בכתה והדליקה נר נשמה. היא הייתה כזאת, מתרגשת קולקטיבית. מיכל נגסה מהאבטיח, קיללה והלכה לחפש את הטלפון של פרופסור יהודה חיים מוצקין. בן האלוהים או לא בן האלוהים, היא אמרה, הגיע הזמן לשים לזה סוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.