ביבר על כוהול: נתניה

בוודאי שאלתם את עצמכם איך קרה שמהגליון השני של הלטאה ועד עכשיו נעלמתי לי, וזה אחרי מדור אחד בלבד, ולא נוראי עד כדי שיסביר היעדרות שכזו. הסיבה נעוצה במכביה שנסתיימה זה מכבר, אותו מיזם יהודי חלוצי שידוע בקרב יהודי התפוצות אך בקושי מרים גבה בקרב יהודי ארצנו. כאחד מאותם מעטים שכבר מגיל שמונה מדקלמים את המנון המכבי וצופים בכל הטקסים והאירועים הקשורים, החלטתי השנה להפוך מסביל לפעיל ויצאתי לשלושה שבועות של עבודה אינטנסיבית עם הספורטאים, שכוללת בין השאר לגור איתם בבית המלון, ולצאת לבלות עמם. רצה הגורל והמזל לא האיר לי פנים, ומצאתי את עצמי במלון בנתניה, מנסה לשכנע חבורת אנשים עם מוח יהודי שדוקא כן יש מה לעשות בעיר. להלן מצורפות תוצאות החיפושים, לטובת כל אלה מכם שיקלעו אי פעם לעיר.

כיכר העצמאות
בדיוק במרכז העיר שוכנת הכיכר הזו, שצד אחד שלה נושק לחוף הים, והצד השני למדרחוב "הרצל". כל הליכה בכיכר, בכל שעות היום, מרמזת על כך שאף אחד מתושבי העיר לא עובד. במשך היום, כולם יושבים במגוון המסעדות הרחב, שכדי להתגבר על החום משתמשות במאווררים שהגודל שלהם מזכיר מנועים של 747. המסעדות נחמדות, ומציעות את כל ×”×’'אנק הידוע של המבורגר, פיצה, שיפודים, שווארמה, סלט וכיו"ב. לא אוכל משהו, אבל אחרי שכבר ביום השלישי אתה מבין שהשף במלון יודע להכין רק מנה אחת, ובייחוד אם אתה תייר בארץ (×–×” פשוט לא יאומן כמה שהם אוהבים שווארמה), אתה מוכן לאכול הכל. המאווררים העצומים, אגב, לא באמת עוזרים. הספורטאים שלי התאהבו בעיקר ב"קפה לונדון", האח הזול של "קפה לונדון" התל אביבי (אתם חושבים שגם בלונדון יש "קפה תל אביב" ו"קפה נתניה"?), שהציע את האוכל ×”×›×™ טעים באופן יחסי לשאר המקומות, ויתרה מכך – מלצריות תוצרת הארץ (מדהים איך המשפט הראשון בעברית שהספורטאים למדו להגיד ×–×” "אבא שלך גנן? את פרח יפה"). הם נהנו ממרק בצל צרפתי (עם גבינה וקרוטונים – מעדן שהיה יכול לכבוש את קיבתי אלמלא הייתי סולד מהרעיון של אכילת מרק חם בקיץ), מהמבורגר מעולה, ומסלטים גדולים ועשירים (עם עוף, בקר, פרמז'ן, ושאר הפתעות). אני נהנתי מכוס קולה גדולה (חצי ליטר) ומלאת קרח. מנה ממוצעת עולה פחות מ- 40 שקלים, המרק פחות מ – 20, והשתיה פחות מ – 10. בשביל אחד שגדל כל חייו בתל אביב המחירים נראו לי זולים במיוחד. בשבילם – ממש לא.

בערב, המסעדות פחות מלאות, והמקומיים מעדיפים דוקא להשתתף בהרקדה או בשירה בציבור (אחרי הכל, צריך להסיר את הקלוריות שנספגו במשך כל היום). בשוטטות הערב במדרחוב מצאתי גלידריה מעולה שאני לא זוכר את שמה (אבל יש רק אחת כזו במדרחוב), שגם היתה זולה (שמונה וחצי שקלים לשני כדורי גלידה), וגם מגוונת וטעימה (לפחות 20 טעמים, בלי כל קשקושי הסויה והגלידות דיאט שפוקדות את בוגרשוב / כיכר רבין בעת האחרונה). החסרון היחיד של הגלידריה ×”×™×” חבורת התיכוניסטים בחופשה שהפעילו אותה, וגרמו למשך ההמתנה לגלידה להראות כאילו הלכו לחלוב את הפרות כדי לספק לי את כדורי ×”"פררו רושה" וה"וניל עוגיות" שלי. מקום נוסף שמצאנו ×”×™×” ×”-"Scotsman", מעין בר מסעדה שפונה לכיכר, מקום שגם סבא שלי ×”×™×” מרגיש בו צעיר, עם שולחנות ×¢×¥ וכסאות פלסטיק, ואוכל מזעזע שנראה כאילו הוכן באמבט שמן ענק. אנחנו התיישבנו בו כחבורה של עשרים איש שכללה, אולי, שני ישראלים, שאוטומטית הפכו למתרגמים (יש גבול מה אפשר לדרוש ממלצרית נתנייתית), מלאכה שהפכה לקשה יותר ויותר ככל שהאלכוהול זרם. מגוון האלכוהול ×”×™×” מזעזע, ושני שוטים של טקילה לא ידועה גרמו לבטן שלי לעבור מלחמת עולם ביום שלמחרת. מה שכן, הרגלי השתייה של האירופאים (כמו חביות ללא תחתית – לאן נעלם כל האלכוהול ×”×–×”?) והאמריקאים (כל עוד הם יכולים ללכת הם ממשיכים לשתות – ×–×” בדוק), גרמו לנו הישראלים להתגמד, גם אחרי שתיה מרובה. לפחות יהודים עשירים מחו"ל שילמו עלינו את החשבון. שכר על מלאכת התרגום.

קופיפי
רק בשבוע השני בנתניה, כשבאמת נמאס לנו מהבארים של סבתא וסבא בכיכר, מצאנו את המקום ×”×–×”, סטארט אפ ציוני מבטיח, שהיה יכול לעשות כסף לא רע גם בתל אביב. מדובר בישראלי שחזר מתאילנד, והחליט לפתוח בית קפה/בר על החוף, כמו שאחד ×›×–×” צריך להיות. מקום רחב, המתחלק לרחבת ריקודים פנימית המשמיעה טראנסים מוגזמים ומקרינה תמונות שלחלוטין לא קשורות על המסך, ולרחבת שולחנות ענקית, תחת כיפת השמיים, שחלקם ממוקמים פחות מעשרים מטר מהים. הגאונות האמיתית במקום ×”×–×”, היא שכולו בנוי על במת ×¢×¥ בגובה של כחצי מטר. כלומר, לא צריך לטבול את הרגליים בחול המזעזע, ואח"×› לרחוץ אותן שעות (איך ×–×” שתמיד, אבל תמיד, שניה אחרי שרוחצים את הרגליים מהחול של הים הן מתמלאות שוב בחול?), ושום גאות לא יכולה לשטוף לך את השולחן. מבריק. מעבר לרעיון, מדובר על מקום פשוט שמחזיק מלצרית אחת, ברמן אחד, די ×’'×™×™ אחד ((שלפעמים מפעיל מוסיקה שונה פנים ובחוץ), שולחנות פלסטיק, ותפריט מינימלי (יש חומוס, יש מרפי'ס, יש ייגר, בלנטיינס, סמירנוף, ופה בערך נגמר התפריט). אבל לפעמים, לא צריך יותר מזה…

מגנדהרי
ביומיים האחרונים שלנו בעיר, חיפשנו מקום לעשות בו מסיבת סיום לספורטאים. אחד הנתנייתים מהמלון, כיוון אותנו למרכז העיר, לבר נרגילות מהטובים בעיר. כדי לא להביך את עצמנו (שוב) בפני הספורטאים, יצאנו לטייל ברחבי העיר כדי לבדוק במו עינינו את המקום. אחרי שהלכנו לאיבוד לפחות פעמיים, ואחרי שנתנייתים רבים צחקו על טפשותנו (בכלל מדובר במגן דהרי, ולא מגנדה הרי כפי שהעזנו לחשוב, טפשים שכמותנו), הגענו לחנות רהיטים ומזכרות ישנות, שבמקרה בלילה מתפקדת בבר. תנסו לדמיין חנות רהיטים בשוק הפשפשים, שבלילה מסבים את הכסאות סביב השולחנות, מגישים בירה בכוסות שאפילו העכבישים שבהם כבר מתו מלכלוך, ועכשיו תחשבו איך עושים שם, פעמיים בשבוע, מסיבות סלסה המוניות. עם הדמיון הזה גם אנחנו יצאנו מנתניה. את מסיבת הסיום, כבר עשינו בתל אביב.