בסופן של דברים, האנשים, כל האנשים, מתים.
סיפורים לא
– אלכס אפשטיין, מהספר "אודיסיאה. רומן".

אודיסיאה
כשהייתי קטן אחד הסיפורים שהכי אהבתי הוא האודיסיאה. אותו סיפור ארוך ומפותל על קורותיו של אודיסאוס, שליט איתקה, לאחר מלחמת טרויה. למי שלא מכיר, אודיסאוס לאחר המלחמה היה קצת שחצן מול האלים ואלו שלחו אותו למסע נדודים ארוך מאוד בטרם יצליח לחזור הביתה. בדרך הוא יתקל בקיקלופים, סירנות, מכשפות, מפלצות ופוסידון אחד שמת להרוג אותו. בסוף הוא כמובן חוזר הביתה והכל בא על מקומו בשלום. מאז המילה אודיסיאה השתרשה בשפה כתיאור של מסע ארוך מאוד ומלא מהמורות. טרם יצא לי לקרוא את גרסת המקור, שנכתבה ע"י הומרוס, והאמת היא שכילד קראתי כל מיני גרסאות מותאמות לילדים. לכן שמחתי כאשר בשוטטות בחנות מציאות של רשת סטימצקי מצאתי את ספרו של אלכס אפשטיין, הנקרא בפשטות "אודיסיאה. רומן". זהו ספרו הראשון של אפשטיין שיוצא לי לקרוא. הוא התפרסם במחוזותינו בעיקר בזכות הסיפורים הקצרצרים שלו (שחלקם מתפרסם בעיתון "הארץ"). כשאני אומר סיפורים קצרצרים אני לא מתכוון לסיפורים של עמוד או שניים, אלא סיפורים של פסקה, שתיים לכל היותר. אבל הספר הזה הוא רומן לכל דבר והוא מספר את סיפורו של אודיסיאוס בצורה הכי מרתקת ומעניינת שנתקלתי בה עד כה. הסיפור, למיטב ידיעתי, נצמד למקור, אך הוא מסופר בשפה עדכנית ויפהפיה, עשירה מאוד, ובקו עלילה שבור לגמרי, זאת אומרת שהסיפור נגמר עוד לפני שהוא מתחיל, ובאמצע הוא חוזר אחורה וקופץ קדימה וחוזר חלילה. לא רק זה, הוא גם עושה שימוש נחמד מאוד באנכרוניזם (אחת הדמויות שותה אספרסו, לדוגמא). בזכות שתי הטכניקות האלה, נוצרת התחושה שזהו לא סיפור שהתרחש לפני שנים רבות מאוד, אלא סיפור שמתרחש ממש עכשיו ברגעים אלו, וגם התרחש לפני שנים רבות מאוד, ועוד יתרחש בעתיד. יותר משזהו סיפורו של איש אחד בשם אודיסאוס שמשתוקק לחזור הביתה, זהו סיפור על סיפורים. דמות "מספר הסיפורים" שזורה בספר זה כחוט השני, אם זהו המלח הזקן בספינתו של אודיסאוס שכל חייו מנסה לכתוב את הסיפור המושלם שיסביר את כל החיים ומצליח לעשות זאת רק ברגע מותו, אם אלו שפחותיה של פנלופה (אשת אודיסאוס הממתינה לו) אשר מספרות לה סיפורים, ואם זהו אודיסאוס עצמו. ויותר מכך, זהו הסופר עצמו ששוטח בפנינו את האודיסיאה הפרטית שלו, של האדם שיושב לבד מאחורי מכונת הכתיבה, וכותב.