לטאת האמבט: פלאפל וחניה

The report of my death was an exaggeration – Mark Twain

הקלות הבלתי נסבלת של החניון
השעה היא שעת צהריים. 12:00 בדיוק. אני יושב בחדר גדול ומלא כלי נגינה הממוקם בבית ספר יסודי בחולון. אני מסתכל סביבי וחושב שזהו, נגמרה העבודה להיום. זה מוזר, כי בחודש האחרון אני רגיל לעבוד מסביב לשעון, וגם בימי שישי. ראיונות, ביקורי בית, מה לא? עד שעות הערב המאוחרות, או אם מדובר על שישי, עד שעות הערב המוקדמות. והנה, רגיעה, נגמר היום, אפשר ללכת הביתה. אפשר ללכת לשבת בבית קפה שטוף שמש. או על חוף הים. או סתם ללכת למיטה ולהשלים קצת שעות שינה. אז אני שמח וטוב לב, ואני הולך אל הרכב, מתניע, ונוסע בחזרה לתל אביב. הנסיעה היא קצרה, עשרים דקות לכל היותר. הפעם דווקא היא התארכה לי יותר כי לקחתי פנייה לא נכונה בחולון והתיקון דרש ממני עשר דקות נוספות. לא נורא, כל היום עוד לפני.
אני עולה במחלף השלום ופונה לתוך תל אביב. מלפני משתרע עומס ברחוב קפלן ואני מחליט להמנע ממנו על-ידי פנייה שמאלה ונסיעה דרך הסינמטק. הפעם, לשם שינוי, זה עובד. אני מגיע מהר מאוד הביתה. השעה 12:30, אולי קצת אחרי. אני מחפש חניה. בדרך הביתה שמתי לב שנדלקה נורה והיא מבשרת לי שמלאי הדלק שלי הולך ואוזל. לא נורא, אני אומר לעצמי, נחנה, ננוח, נתדלק בפעם הבאה.
יש תנועה כבדה במרכז העיר בשעה הזאת. יום שישי בצהריים. משום מה המון אדם מחליט דווקא עכשיו לבוא לכאן. ולא שיש לי משהו נגד זה, אבל למה הם באים ברכבים שלהם? התנועה איטית והחניות כמעט ולא קיימות. אני יודע שאני גר באזור קשה לחניה ממילא, אבל דווקא היום? זה בטח בגלל כל השוורים האלו שהוצבו בשדרות רוטשילד. חגיגות שבעים שנה לבורסה לניירות ערך, ככה הבנתי. אני נוסע לאורך השדרה, חלון פתוח, מוזיקה, ומסתכל על השוורים.
הדקות עוברות וחולפות. אני מחוספס כבר בכל עניין החניה הזה. אני רגיל לחפש חניה במשך עשרים דקות בממוצע, אז אני מושך בכתפיי ונוסע לכל המקומות המוכרים, וגם לאלה הפחות מוכרים, אבל חניה אין. תיקון, דווקא יש חניות, כי עובדה שאני כל הזמן רואה אנשים נכנסים לחניות (אבל אלוהים עדי שלא ראיתי אדם אחד יוצא ממנה).

זה מאפיין מובהק של החש"ן (החיפוש שאינו נגמר) – כמו אדם במדבר המחפש ישועה ורואה לנגד עיניו חזיונות שווא של נווי מדבר ירקרקים וכחלחלים, ממהר לעברם, זיעתו נוטפת ורגליו כושלות, והנה הוא מגיע וחוסה בצל עלי התמר, ברכיו נוקשות בקרקע וגופו מתכופף מטה מטה אל מקור המים הצלולים, והנה שפתיו נושקות בנוזל הקריר והמתוק והוא לוגם, וחול רב ממלא את פיו. ואין צל עלי תמר, ואין ירקרק ואין כחלחל, ואין מים צלולים ויש רק אותו, והמדבר, וייאוש שלא נגמר. כך גם מחפש החניה רואה לנגד עיניו אורות לבנים המסמלים על הילוך אחורי, והנה הוא שומע קולה של מכונית מותנעת, והוא שועט לעבר הישועה, רק כדי לגלות שמישהו תפס את החניה לפניו, או אולי שהאדם הנכנס אל הרכב החונה מסמל לו באדישות שאיננו מתכוון לצאת.
מאפיין מובהק נוסף של החיפוש הבלתי נסבל הזה הוא הכמות הבלתי נדלית של חצאי-חניות שאתה מוצא. הנה חצי חניה, הנה עוד אחת, ועוד אחת. פיסות קצרות מדי של פסי כחול-לבן שכאילו מחכות שתחלוף על פניהם במבט מלא חדווה רק על מנת שיוכלו ללעוג לך באומריהן "הא לך! אנחנו מוכנות לקלוט את כל מי שרק יחפוץ בנו, אבל אתה, מחפש יקר, אתה ארוך מדי".
אבל המאפיין העיקרי של החיפוש האינסופי אחרי החניה הוא כמות הרגישות שאתה מסוגל לפתח לעבירות התנועה, אפילו הכי מינוריות. אני באופן אישי רגיש להן מלכתחילה ואני נוהג לתעב את הנהג הישראלי המצוי לפחות פעמיים בשבוע. אבל כשאני מחפש חניה, ומחפש, ומחפש, אני הופך לרגיש יותר ויותר. פתאום הנהג שעובר מולי נתיב מבלי לאותת הוא סכנה לציבור, ורוכב האופניים שהחליט לרדת את הרחוב ממולי, בניגוד לכיוון התנועה של הכביש, הוא אויב שכל תכלית קיומו היא לעכב אותי בדרך לעוד חניה שמתפנה בדיוק עכשיו. (שלא לדבר על כל אותם נהגים שמוצאים לנכון להכנס לרחוב נגד כיוון התנועה רק כדי לזכות בחניה שבמקרה נמצאת שם).

אלוהים אדירים. עברה כמעט שעה, וחניה אין. הדלק הולך ואוזל ובקרוב אאלץ לקרוע את תחתית המכונית ולהניע את המכונית בכוח רגליי. אין ברירה ואני נוסע לתחנת דלק. בתחנת הדלק המשאבה מחליטה לעצור אחרי עשרה ליטרים, כאילו הטנק מלא. אני נאלץ לשכנע אותה שהטנק כל כך ריק שמכוניות אחרות התחילו להשאב לתוכו. לבסוף אני יוצא מהתחנה וחוזר לחיפוש.
סוף סיפור: 14:05, יש חניה. לא הכי קרובה. לא הכי רחוקה. אבל העיקר שיש.
אבל לא מדויק. זה לא סוף לסיפור. הגלגלים מסתובבים, המכוניות יוצאות ונכנסות, החניות מתפנות ונתפסות, הדלוזיות יחזרו והעצבים יתרופפו. אבל אף אחד, אף אחד לא יוכל לקחת ממני את תחושת השמחה ששוטפת אותי כשסוף סוף אני נכנס לחניה. לא הכי קרובה. לא הכי רחוקה. אבל העיקר שיש.

ביצה ותרנגולת
הקטע ×”×–×” ×™×”×™×” קצר, אבל יש לי צורך לא מוסבר לשתף אתכם. אתמול בערב הלכתי לבאר כלשהוא בפלורנטין עם עוד חברים ואל השולחן ×”×’×™×¢×” פלטת מטוגנים עמוסה לעייפה (מצטער אוהד, באמת). בין הצ'יפס, הקובות, הסיגרים והפסטלים (מה ×–×” בכלל פסטלים?!?) היו גם פלאפלים. לקחתי אחד ונגסתי בו וראו איזה פלא! לפלאפל ×”×–×” ×”×™×” בדיוק את הטעם שיש ל… ביסלי פלאפל!! לא יודע מה אתכם, אבל אותי ×–×” הדהים.
עכשיו יאמרו המתחכמים: "נו חכם! זה לא שלפלאפל יש טעם של ביסלי פלאפל, זה שלביסלי פלאפל יש טעם של פלאפל!". אבל על זה אענה להם שהטענה איננה נכונה כלל ועיקר. לביסלי פלאפל אין טעם של פלאפל. בדיוק כמו שלקרטיב קולה אין טעם של קולה ושלבשר אדם אין טעם של עוף! לביסלי פלאפל יש טעם שאי אפשר להגדירו בשום צורה אחרת מלבד "טעם של ביסלי פלאפל". ולפלאפל אמיתי יש טעם שאי אפשר להגדירו בשום צורה מלבד "טעם של פלאפל". אבל, לפלאפל שאני אכלתי אתמול באותו באר שאת שמו לא אפרסם, לפלאפל הזה היה "טעם של ביסלי פלאפל".
סתם כי בא לי לספר.

ולסיום סיומת
למי שלא זוכר, אחת מהגדרות העצמי שלי בימים אלו היא 'רכז בפר"ח'. למי שלא יודע, פר"ח זה ארגון שעוסק בעזרה לילדים ונוער, בעיקר דרך פעילות של חניכה אישית (סטודנטים חונכים ילדים). למי שלא מבין על מה אני מדבר, שיקרא את הגליון השני של הלטאה. או שייכנס לאתר של פר"ח.
בכל מקרה, פר"ח מפעיל גם מרכזי העשרה בכל מיני ערים. מרכזים אלו נועדו למען החניכים והחונכים של פר"ח, שיהיה להם מקום לבוא אליו ולהנות מפעילויות מגוונות, חום ואהבה. בהרבה מהמרכזים חסר ציוד ואם יש לכם משהו, או שאתם מכירים מישהו שיש לו משהו, שאפשר לתרום (משחקים, ספרים, חומרי אומנות, שטיחים, וילונות, סדינים לבנים, פופים וכריות, מדפים, ארונות, לוחות שעם, ולמעשה לכל דבר בו ניתן לעשות שימוש במרכזים) תפנו אליי במייל ואני אדע לאן להפנות אתכם.
עשו זאת, ותזכו לנקודות זכות בעולם הבא!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.