I quit flying years ago. I don't want to die with tourists – Billy Bob Thornton

הלוואי והייתם פה
×”×™×” שווה לחכות עד 1:30 בלילה כדי לראות בלייב איך ערוץ 10 מפספס את העליה לבמה של ארבעת חברי ×”"פינק פלויד" בלונדון. בזמן שחיכו שהלהקה תתארגן הם עברו לשידור מפאריז, שם הופיעה להקת הקיור שמעולם לא נראתה זקנה יותר, ואז פתאום, בהפתעה, התמונה חשפה את דיוויד גילמור והסאונד התמלא בפתיחה של Breath – השיר שפותח את Dark Side of The Moon. הם נתנו הופעה טובה, אין ספק. איך אפשר שלא? בלי כל הקשקושים של "לשכוח את ריבי העבר" וכל ×–×”, פשוט נתנו הופעה קצרה וטובה, אחרי 22 שנים שלא הופיעו יחד. הם מבוגרים יותר. דיוויד גילמור, הגיטריסט של הלהקה, כבר איננו הבחור הכחוש עם השיעור הארוך. היום הוא שמנמן, קירח, נראה כמו מנהל בית ספר יסודי. אבל העיניים אותן עיניים. הקול צלול. והאצבעות…
הם כולם הזדקנו. לא יודע אם התבגרו. זה תשאלו אותם. אבל לעשות מוזיקה הם יודעים. נכון שציפיתי ליותר, ולכן גם הרגשתי אכזבה. כל כך רציתי שינגנו את Is there anybody out there? או את Echoes במלואו (אבל זו באמת פנטזיה רטובה מדי). כל כך רציתי שזה יהיה מרגש ממש, כאילו לחיות את ההסטוריה. אבל זה לא היה כך. אולי בגלל השעה, אולי בגלל שכבר רציתי ללכת לישון ונמאס לי מהציפייה. אולי בגלל שציפיות כאלו אי אפשר למלא.
אבל, מי אני שאתלונן? כל מה שנותר לי עכשיו הוא לשאת תפילותי ל-Great Gig in the Sky ולקוות שאוטוטו אני אוכל לראות אותם באמת, שיופיעו בפארק הירקון. או לפחות בפומפיי.

טיפה בים
בשנת הלימודים האחרונה לקחתי חלק בפרוייקט פר"ח. למי שלא יודע, פר"ח אלו הם ראשי התיבות של "פרוייקט חונכות", וכשמו כן הוא. סטודנטים מכל רחבי הארץ לוקחים חלק בפעילויות חניכה שונות. חלקם מתפקדים כמדריכים בסדנאות ומרכזי העשרה למיניהם, אך הרוב משתתפים במה שנקרא "חונכות אישית". בחונכות אישית, כל סטודנט חונך ילד אחד באופן אישי. הפעילות מתרחשת פעמיים בשבוע, בסך הכל שעתיים בכל פעם. יש חונכים שמשחקים עם הילד כדורגל, יש חונכים שעוזרים בשיעורי בית, יש שמדברים איתו על מצב מדד הניקיי. כל חונכות והמאפיינים שלה שנובעים מהשילוב של שני האנשים האלה שנפגשים. את החונכות שלי עשיתי בגבעתיים. החניך שלי היה ילד בן 11, כיתה ו', נגיד ששמו ג'יימס. לפני שפגשתי אותו הייתי בטוח שפר"ח זה מקום שיש בו ילדים דפוקים, עם משפחות דפוקות, בתים הרוסים. להפתעתי מצאתי ילד די ממוצע, די נורמלי, עם משפחה די בסדר. נכון, הורים גרושים. אבל אבא שמתפקד ונמצא בקשר מאוד טוב עם כולם. מצאתי בית ממוצע פלוס, עם פלייסטיישן וטלוויזיה בחדר. עם אחות קטנה ומטפלת. עם חוגים ותעסוקה. טוב, בטח לא הגעתי לפר"ח הממוצע, בסופו של דבר זה היה בגבעתיים, לא בשכונת התקווה.
בילינו ביחד שמונה חודשים, אפילו לא שנה. פעמיים בשבוע, שעתיים בכל פעם – בערך 130 שעות בסך הכל. לפעמים ישבנו לעשות שיעורים. לפעמים שיחקנו כדורסל. שיחקנו המון במחשב. לא דיברנו הרבה. אני אמנם לומד פסיכולוגיה אבל בטח שלא באתי כמטפל. הוא לא נהג לחשוף, הוא לא נהג לדבר על הסיטואציה המשפחתית. הוא אהב לדבר על ספורט. על מחשבים. היו פעמים שהייתי יושב שם שעתיים וכמעט כל הזמן משחק איתו בפוקימון במחשב, עוזר לו לקרוא את האנגלית. והייתי יוצא משם, לפעמים בתחושת הקלה שנגמר הזמן, וחושב לעצמי "טוב, אלו היו שעתיים קצת סתמיות". שמעתי חונכים לפעמים תוהים על כמה הם בכלל משנים משהו. שמעתי את הביטוי "זה רק טיפה בים". גם אני לפעמים הייתי חושב ככה. הייתי בא עם נכונות לעזור ולשנות את החיים של הילד הזה, ומעביר את הזמן במה שנראה כשגרה, ולא מתקדם לשום מקום הנראה לעין. טוב לא מדויק. היה שיפור בציונים ושיפור בהתנהגות. והיה ברור שהקשר בינינו מוצלח. אבל מעבר לשעתיים האלה בכל פעם לא היה לי מושג מה קורה. נורא שמחתי כשאמא שלו יום אחד התקשרה אליי. היא ביקשה להודות לי, היא סיפרה שהיא שוחחה עם המחנכת ושמעה דברים טובים, וכמה שהוא השתפר בהתנהגות בכיתה, ובציונים, וכמה שהוא מרוצה מהחונכות, וגם היא. וחשבתי "טוב, אבל מה כבר עשיתי?". האמת היא שאני לא יודע, אבל כשהיא אמרה לי "קיבלתי את הילד שלי בחזרה", הבנתי שמשהו כנראה עשיתי. לא יודע מה. פשוט הייתי שם. אולי טיפה בים יכולה להיות כמו אבן באגם.