If your parents never had children, chances are you won't, either – Dick Cavett

ראש השנה

שלום לכולם. שנה באה, שנה חלפה, א-אני כפיי ארימה, ואתם? ובכן בשבוע הבא אפשר יהיה לומר שגדלנו בעוד שנה (ואז בעוד חודשיים נאמר את זה שוב, אבל בלועזית). אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מת על כל תקופת החגים הזאת (וגם על פסח כמובן, שאמנם הוא חג אחד, אבל הוא תקופה בפני עצמה). התלונות העיקריות על החגים נוסבות תמיד סביב המפגש המשפחתי שמכריח את כולם להיות כאלה נחמדים אל מי שהם אמורים לשנוא (משפחה זה משפחה כן?), וכל העניין הזה סביב האוכל האינסופי והדאגה סביב ההשמנה הצפויה. ואני אומר, מה לכם כי תתלוננו? הרי זה כל הכיף! לפגוש את המשפחה שחלקים ממנה לא יצא לך לפגוש לפחות מאז פסח (ועוד לעשות את זה עם בגדים מגוהצים מאוד!) זה כיף גדול, והאוכל, הו האוכל! אני לעולם לא אדע אם אני כל כך אוהב את הגפילטע של דודה עליזה כי הוא בא לבקר פעמיים בשנה או פשוט כי יש לי 50 אחוז גנים פולניים בכל תא ותא מגופי, אבל זה לא אכפת לי, כי אני יודע שבעוד כמה ימים אני אוכל לקבל את המעדן ששובר את המושג של "לאכול עם העיניים" לרסיסים.

ואיך אפשר להזכיר את תקופת החגים, וראש השנה בראשה כמובן, מבלי לדבר על תפוח בדבש? האמת היא שאפשר, כי בינינו כל הסיפור הזה של התפוח בדבש טוב לדקה וחצי הזאת בארוחת החג שבה כולם לוקחים פלח תפוח, טובלים בדבש ואוכלים מהר מהר לפני שהמפה הלבנה הופכת לאזור מלחמה דביק וכתום. בכלל, אם כבר דבש אז הרבה יותר כיף לאכול את החלה עם הדבש, במיוחד כשפיסת החלה מגיעה אליך מהצד השני של השולחן, בזריקה בליסטית מתוכננת היטב. היות ואני מזכיר את זה, אני רוצה לשאול, האם מישהו יודע למה דווקא תפוח? אני יכול להבין דבש, כדי שתהיה שנה מתוקה (ודביקה?) וכל זה, אבל למה דווקא תפוח? הסתכלות קצרצרה באינטרנט לימדה אותי שהתפוח הוא זה שגרש אותנו מגן-העדן אך התפוח בדבש הוא זה שיחזיר אותו, שכן אז מזמן כשאדם וחווה גורשו בגלל אותו ביס לא אחראי בתפוח, נפלו פניהם עד שנכמרו רחמי שמיים והוצג בפניהם התפוח בדבש, והדבש הוא התורה. תפוח של תורה כנגד תפוחו של השטן. או בקיצור, תפוח בדבש שווה כרטיס טיסה לפארקים הגדולים של עירק.
אני תוהה לגבי זה כי השבוע מצאתי את עצמי קולף תפוחים, מגלען אותם, זורק לסיר, מכסה בסוכר ומבשל ומתבל ומבשל עוד ולבסוף מצנצן את הריבה שנוצרה, וצבעה זהוב ממש כמו דבש וטעמה מתוק ועמוק. וכל זאת במסגרת עבודתי החדשה, שהזכרתיה בשבוע שעבר, כרכז בפר"ח (מעניין מתי יימאס לי להזכיר לכם את זה). השבוע הלכתי להפגש עם מנהלות ויועצות בתי הספר שבהם ארכז את הפרוייקט וכמנחה של רצון טוב קניתי את לבן בצנצנת ריבה זהובה וכמה מילים כתובות. אני מספר לכם את זה כי למדתי מתגובותיהן שעשיתי הרבה טוב, וזה עוד בכלל לפני שהתחלתי לעבוד! ואם יורשה לעשות לעשות פאראפראזה על "ספרות זולה", אומר שלריבה יש אישיות, ואישיות הולכת רחוק מאוד. (יסלחו לי הקוראים על הנימה האישית המתקרבת: שי, מצטער שאתה לא קיבלת ריבה, אבל זה היה ביקור בלתי רשמי ולא מתוכנן).
אם כך, לאחר שהלאתי אתכם בזרם התודעה החופשי שלי בנוגע לחגים, אוסיף ואברך אתכם בברכת חג שמייח ומתוק, שתהיו לראש ולא לזנב (אם כי אני מעדיף באמת לאחל לכם שתהיו לגוף שלם, כי בתור ראש בלבד אתם לא תגיעו רחוק), שתשמחו לפגוש את המשפוחה ושתאכלו הרבה דברים טובים בארוחת החג הבאה עלינו לטובה (וכן עליזה, אני יודע שאת קוראת את זה ואני מראש מזמין מנה כפולה ורוטטת של גפילטע).