ביבר על כוהול: Samuel

אנחנו נמצאים בעיצומם של ×—×’×™ תשרי. בניגוד לידידי העורך שממש מת על החגים, כל שנה מחדש אני כמעט מת מהחגים. מילא הדביקות המסורתית של ברכות מטופשות שאף אחד לא מבין את משמעותן (מתי בפעם האחרונה הייתם ראש או זנב?), מילא הפגישות עם חלקי המשפחה המיותרים, ואפילו – מילא האוכל הפולני המאוס, אבל למה צריך לעבור את הכל ארבע או חמש פעמים בחודש? במקום להיות כמו הנוצרים, שמקבלים מתנות מזקן שמנמן בחליפה אדומה או מארנב ענק, אנחנו נאלצים לספוג את המשפחה, המאכלים, והדביקות היהודית רגע לפני החזרה ללימודים, הטראומטית מספיק.
סוף סוף עברנו את החג הראשון, סיבה מספיק טובה כדי לצאת ולשתות את מר גורלנו. שיטוט של שעה וחצי במרכז ת"א לימד אותנו, שלא משנה כמה גדלנו, תמיד הברים יהיו פתוחים רק עבור אלה המבוגרים מאיתנו בשנה. אף פעם לא היתה ברורה לי אפלית הגיל הזו, אבל אתמול, כשנדחיתי אפילו במכה, אחד ממוקדי השתיה האהובים עלי ומקום שהיה בשבילי מפלט ותיק מהבית (לא שזה קשה, כשבבית מחכות שאריות של אוכל פולני מארוחת החג), החלטתי לחזור אחורה אל המקורות הראשונים בהם השתכרתי, מתוך התקווה ששם אני אקבל את אותו היחס שהוציא אותי לתרבות הרעה מלכתחילה.
כך מצאנו שותפי לשתיה ואני את עצמנו, עומדים בכניסה לבר שבנחלת בנימין 85, מה שנפתח לפני שנתיים וחצי כמקום הזכור לטובה "Scott-Aberford" ומאז השתנה ל"Scott", וממנו ל"Scott 85", ולפני שלושה וחצי שבועות ל"Samuel". אלו שעוקבים אחר המדור שלי בקביעות (תודה לכם, אני אוהב את כולכם, ואם תשלחו ביקורות/הצעות, אני אפילו אוהב אתכם יותר. ואני מבטיח לא לנשוך, לפחות לא חזק מדי), זוכרים שמבחינתי כל שינוי שם ואוירה הוא רק לטובת הגיוון, ולכן גם מבינים כמה מהר מצאתי את עצמי יושב שוב מול אותו הבר שבו התחלתי לתהות על טיבם של ברים לפני כשנתיים.
השינוי האחרון הוא אחד המוצלחים בסדרת גלגולי המקום ×”×–×”. החלל האפלולי נצבע מחדש בבורדו, קושט בכוכבים משתלשלים מהתקרה, ובתוספות לתאורה המועטה שהיתה בו. הבר, המוקף בכסאות מרופדים ומוקף בשורה נוספת של כסאות הפונים אל הקירות החיצוניים, נותר ללא שינוי, רק מואר יותר. מיד כשהתיישבנו קבלנו צלוחית בייגלה וצלוחית זיתים, מחווה נחמדה תמיד למשוטטים התל אביביים. תפריט האלכוהול נשאר מגוון כשהיה, אבל מחיריו הוזלו אל מתחת לממוצע התל אביבי (אלכוהול נקי מתחיל כבר מ-26, וקוקטיילים מ-36, אפילו נשארו כל הקוקטיילים המקוריים של הסקוט שעלו למעלה מ-40 שקלים בגלגול הקודם). גם תפריט האוכל מגוון וזול – מנות מצויינות כמו טאפאס אנטריקוט או טורטיה נקניקיות מרגז, עלו 22-24 שקלים, ובהחלט מילאו את החלל שנוצר בין הגפילטע והמרק עם האטריות. השירות נשאר חביב, המוסיקה נשארה על טהרת ×”-DJים המתחלפים, והשירותים, לצערם של כל המשתכרים, נשארו אי שם בקצה המדרגות.
בסך הכל, כפי שכבר למדתי בשבוע שעבר, כל שינוי הוא לטובה, והגרסה החדשה של הסקוט הישן היא זולה, מגוונת ובהחלט מספקת מפלט לכל אלה שבורחים מהמציאות, אבל לא מצליחים להכנס לשום מקום אחר. בינתיים, החסרון היחידי של המקום הוא שאין לו קהל קבוע, אלא כמה זוגות בודדים בגילאים משתנים שבמקרה הגיעו לפקוד את המקום, אבל בתקווה שחוויותי הטובות יגרמו לי וגם לכם לשוב לשם, הרי שגם בעית הקהל תפתר.
שתהיה לכולנו שנה טובה, צום קל, ישיבה מהנה בסוכה, וקבלת תורה שמחה ומרנינה, בתקווה שהחגים יגמרו מהר, וישאירו אותנו עם חופשה של שנה מחגי תשרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.