לטאת האמבט: תרבות השירות

היום אחר הצהריים ישבתי עם שני חברים טובים (שאחד מהם חוטא בכתיבה פה למטה) באחד מחופיה של העיר תל אביב. ישבנו על אחד מבתי הקפה האלו שיושבים ממש על החול ומגישים מבחר מרהיב של חומוסצ'יפסלט ובירות. הים ×”×™×” רגוע, לא היו הרבה אנשים, ואפילו ראינו איש זקן אחד, לבוש במכנסיים אפורים וחולצה אפורה, עולה מן המים אל החוף, כאילו לפני חודש גילה שמחנה המעצר בקפריסין נסגר מזמן ועשה דרכו לארץ בשחייה. ישבנו בצל השמשייה וחיכינו בסבלנות למלצר או מלצרית שיגיעו. כשזה קרה סוף סוף, אחד מאיתנו ביקש תפריט. בצחוק, אחד אחר שאל אותו למה הוא דואג רק לעצמו ולא מזמין לכולם. צחוק צחוק אבל קיבלנו רק תפריט אחד. נו טוב, ×–×” לא ×”×™×” מסובך לחשוב מה להזמין. כשהמלצרית חזרה הזמנו שלוש צלחות חומוס עם תוספות שונות ושלוש כוסות בירה. הכל טוב ויפה, חיכינו חיכינו והנה בא האוכל. המזלגות, יש לציין, היו מרוחים בחומוס, אבל לזכותה ייאמר שהמלצרית התנצלה על כך. בכל מקרה אם היינו מבקשים להחליף כנראה שההמתנה הייתה, איך לומר, לא שווה את ×–×”. ובכן, אנחנו רגועים ושלווים, אכלנו ושתינו ודיברנו על דברים ברומו של עולם. בשלב מסוים שאלנו את עצמנו מה הלאה, האם נמשיך לשבת שם לנצח? האם מישהו בכלל ישים לב אם פשוט נקום ונלך? למען האמת סבורתני שלא, אבל אנשים שומרי חוק ומוסר אנחנו וחיכינו עד שהמלצרית תצוץ בשטח. חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, ומי לא בא? מיכאל. והמלצרית גם. אבל אל דאגה, לבסוף היא ×”×’×™×¢×” (מזל, ×›×™ אחרת הייתי צריך לכתוב את הלטאה על החול בים). ביקשנו חשבון והיא מיד שלפה אותו מהכיס והגישה לנו, וביקשה שניתן לה את הכסף ביד ולא על השולחן, ונעלמה. כשבדקנו ראינו ששניים מאיתנו צריכים לפרוט שטר של מאה שקלים חדשים. אז חיכינו חיכינו (אבל לא בכינו, פשוט כבר יבשו עינינו מדמעות) ואז היא חזרה וגילתה שצריך לפרוט. היא לקחה את השטרות וחזרה (הפעם יחסית מהר, כמה דקות ולא יותר). הסתכלנו על הכסף שבידינו, וראינו שהוא מסתכם לטיפ של 8.97%. תהינו לכמה רגעים האם ×–×” לא מעט מדי, הרי נהוג לתת לפחות עשרה אחוזים, אבל אז נזכרנו בשנים שחלפו בהמתנה לשירות במקום והגענו למסקנה שזה מספיק קרוב לעשרה אחוז כדי לא להיות מעליב, אבל מספיק רחוק מעשרה אחוז כדי להעביר את התחושה שלנו. אם מישהו מהקוראים מצקצק בלשונו ומפטיר משהו על "הקמצנים האלו" אז הוא מוזמן לחדול. ×–×” לא שאנחנו נוהגים לתת טיפים גרועים ואנחנו יודעים שהמלצרים מסתמכים על הכסף ×”×–×” כחלק משמעותי מהשכר שלהם, ואני באופן אישי תושר ברוחב לב אם קיבלתי שירות טוב. אבל מצד שני, מי אמר שצריך לתת עשרה אחוז? מאיפה התחיל הנוהג ×”×–×”? ולמה ×–×” אוטומטי? הרי כל מהות התשר היא להיות "מענק כספי קטן שאורחי מסעדה, בית מלון וכדומה נוהגים לתת למלצר, לדיל וכו נוסעים – לסבל, לנהג וכדומה, כאות תודה על שרותם האדיב" (מילון אבן-שושן, ההדגשה שלי). ולא לחינם ההגדשה, ×›×™ אם כדי להדגיש שהטיפ נועד כדי להודות על שרות טוב ואדיב. ובכן השרות ×”×–×” לא ×”×™×” טוב וגם לא מי יודע מה אדיב. אז כן, מותר לי כצרכן למחות על כך בצורת הטיפ היחסית נמוך שהשארתי. אבל זהו לא סוף הסיפור (אם ×–×” ×”×™×” סוף הסיפור לא ×”×™×” טעם לספר אותו). כשהתחלנו להתרחק מהמקום שמענו קריאות מאחור והנה המלצרית באה אחרינו בפיה הבשורה: "חברים ×–×” אפילו לא עשר אחוז…". הסתכלנו אחד על השני (ובינינו אני מצטער עכשיו שלא תיקנתי אותה ואמרתי "עשרה אחוז"), ואז אחד מאתנו הוציא מטבע של חמישה שקלים והגיש אותו למלצרית. המשכנו ללכת, ממלמלים בינינו משהו על "חוצפה". אחד מאתנו גם אמר ובצדק שהיינו צריכים לתת לה עוד שקל שישים, מה שהיה משלים את הטיפ לעשרה אחוז מדויקים.
כדי להשלים את ההרפתקה גם מסתבר שיצאנו מחניון עפר מבלי לשלם (נוכחנו בזה לאחר שיצאנו מהחניון, שהיה ריק מאדם וראינו אדם יוצא מהחניון שממול ורודף אחרינו). אבל זה, ידידי, כבר סיפור לפעם אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.