לטאת האמבט: הכבש השישה עשר

כשלא קר אז לא קר. אבל כשקר, אז קר – אוהד צמיר

ובכן, אנחנו ערוכים ומזומנים לגליון מספר 16. והפעם, לכבוד "הלטאה השש עשרה" פשפשתי בארכיונים ומצאתי ביקורת שכתבתי לפני הרבה שנים, על התקליט "הכבש השישה עשר", כשהוא יצא לראשונה. היתה זו שנת 1978. רק שנה אחרי הזכייה של מכבי ושל בגין, הארץ רעשה וצהלה, וחבורת זמרים בדרך לפרסום הוציאו תקליט ילדים שעמד לשנות את העולם. טוב נו, את ישראל. טוב נו, פשוט להיות תקליט הילדים המצליח ביותר למשך שנים ארוכות.

הכבש השישה עשר

על שולחני מונח תקליט חדש. זהו אלבום שירי ילדים שהופק על ידי דודו אלהרר וכולל שירים שכתב יהונתן גפן. שירים אלו הולחנו ברובם על ידי יוני רכטר ובעיבודו. אין ספק שבקרב החוגים המוזיקליים יש התרגשות סביב האלבום הזה שכן הוא מאגד בתוכו שמות מוצלחים מאוד מעולם המוזיקה העברית. מלבד השמות העיקריים (שמופיעים גם על העטיפה): יהונתן גפן, יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ ודוד ברוזה, אפשר למנות גם את שם טוב לוי (המנגן בחליל), אלון הלל המתופף, ארנון פלטי על הבס וחבר נוסף ללהקת "כוורת", הלא הוא יצחק קלפטר, שהלחין את השיר "אני אוהב".

השיר הראשון בתקליט מתחיל בצלילים המדלגים בשובבות על קלידי פסנתר כאשר על הרקע מיתרי גיטרה בס נמתחים בשעשוע. מיד אחר כך נכנסים התופים והנה קולו של הזמר גידי גוב ששר לנו על איך שיר נולד. לגידי גוב מצטרף קולו הלא-כל-כך-חלק של יוני רכטר, שגם הלחין ועיבד כמעט את כל שירי האלבום. לזכותו של רכטר יש לציין את השילוב היפהפה של קולות השניים. לגידי גוב קול נמוך, אך לא נמוך מדי, ושירתו בטוחה. יוני רכטר לעומת זאת נשמע קצת פחות בטוח בעצמו, ויותר אוורירי. השילוב של השניים יוצר מעטפת נעימה לאוזן של בטחון וקלילות. אין ספק שארבע השנים שבהן השניים משתפים פעולה בלהקת הפופ המצליחה "כוורת" נותנות את אותותיהן. לאחר הבית הראשון פורץ קולו של יהונתן גפן, כותב השירים באלבום, אשר ספק שר ספק מדקלם ממילותיו.
זהו שיר שמח ומשועשע. גפן כותב מילים נגישות לילדים ובעלות הומור מושחז (ורק לדוגמא: "זורק קוביה של קרח. חשוב מאוד שהקרח יהיה חם"). ההומור הזה עובד כל כך טוב עד שבהקלטה ניתן לשמוע את קול צחוקה של הזמרת יהודית רביץ, אשר לשיר זה תורמת רק קולות רקע.
השיר "ברקים ורעמים" מהווה את אחת מפניני האלבום הגדולות ביותר. דוד ברוזה, אשר הלחין ושר ועוד מלווה את עצמו בפריטה מרשימה עלי גיטר, מגיש את השיר ברגישות ראויה לציון. ניתן בקלות לדמיינו יושב ליד מיטת בנו ביום סערה, ברקע רעמים וברקים חודרים מהחלון, והוא שר את השיר הקטן הזה לילד, על מנת שלא יפחד. בבית השני מצטרף לשירה גידי גוב, שמסתמן כזמר הדומיננטי באלבום, ודווקא חבל שכך. הוא לא מפגין בשיר את הרגישות של ברוזה, ונשמע אדיש משהו.

מכיוון שזהו אלבום ילדים, הוא שופע גם קטעים שאינם שירים אלא למעשה סיפורים. למשל, הקטע הקצר "לג'ירף יש צוואר ארוך" המתאר למאזין איך העולם נראה אחרת לגמרי כאשר מישהו אחר, למשל ג'ירף, מסתכל עליו. בכלל, עושה רושם שיהונתן גפן מנסה לכתוב לילדים בשפה שהם מבינים על נושאים "של גדולים", כמו פלורליזם וצדק חברתי. סיפור נוסף כזה, האהוב עלי מכולם, נקרא "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים". האמת היא שאי אפשר לומר שזה לא שיר, כי חלק גדול ממנו מושר, אולם למעשה יש פה סיפור של ילד בן שלוש (מן הסתם תושב התנועה הקיבוצית) אשר נוסע העירה, לבקר את דוד אפרים. בעוד הוא נוסע עם משפחתו ברכב הוא רואה מהחלון "איש עם חורים בגרביים. היו לו פנים עצובות, הוא נשען על מקל, אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי". המראה הזה, של האיש העני, כל כך השפיע על אותו ילד עד ששנתיים לאחר מכן, הוא מספר: "כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש, רק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש". הנה לכם מודעות חברתית לגיל הרך.

יהודית רביץ, אשר בחלק הראשון של התקליט נשמעה כמעט רק בקולות הרקע (למרות שיש לה כמה שורות בשיר "אני אוהב"), מבליחה לשיר סולו יפהפה הנקרא "הילדה הכי יפה בגן". לכותב שורות אלו יש תחושה חזקה מאוד שהשיר הזה ייהפך אולי לאחד מלהיטי התקליט, ובוודאי ילווה מסיבות יום-הולדת של ילדות רבות. קולה של יהודית רביץ רך ועמוק, מלא בצבעים מתוקים, כמו שוקולד חם שממלא את החיך וזורם בנעימות במורד הגרון, שולח גלי חום נעימים בעיקולי הבטן. ליווי הפסנתר של יוני רכטר והצטרפות דוד ברוזה בקולו המתוק לאחר הבית הראשון מספקים לרביץ משענת יציבה ונעימה לנסוך עליה את קולה.

לאחר השיר הזה מופיע סיפור נוסף, והוא "הסיפור על האיש הירוק". הוא מתחיל בהקדמה ששר יוני רכטר, שוב עם קולו האוורירי שחורק לפעמים (אך במקומות הנכונים). נעימת הפסנתר שאיתה מלווה רכטר את יהונתן גפן שמספר את הסיפור ראויה להכנס לפנתיאון. זוהי נעימה בהחלט נעימה, תאטרלית מאוד, וזה שיר תאטרלי מאוד המספר על איש ירוק שכל עולמו (המתואר בפרוטרוט במהלך השיר) ירוק גם הוא. כל מה שהאיש יודע, מכיר ומוקיר, הינו ירוק. האיש הירוק נוסע במכוניתו הירוקה, ובזמן שהוא מעשן סיגריה ירוקה (עם עשן ירוק, ואין מן הנמנע שמדובר פה בקריצה של גפן לבוהמה שבה הוא מסתובב) לפתע וללא שום התראה (ותוך התגברות הנימה הדרמטית של נעימת הפסנתר) רואה האיש הירוק שעל שפת הכביש עומד איש כחול. הוא שואל אותו "מה אתה עושה פה?". התשובה של האיש הכחול ממתינה לכם בתקליט (ואיתה הסיום הוירטואוזי לנעימת הפסנתר שלעולם לא אשכח).
צד א' של התקליט מסתיים בשיר "מי שמביט" העוסק בעצמיותו ועצמאותו של האינדיבידואל העומד בפני עצמו. כאן מדובר כבר בעיבוד יותר עשיר שלא מסתפק רק בגיטרה או פסנתר. יש פה מעברי תופים, ליווי פסנתר ובס מוקפדים ושילוב קולות של מספר זמרים. לטעמי האישי השיר הוא די סתמי ואני חש כאילו הוא בא רק כדי למלא עוד דקה וחצי לפני שייגמר הצד. ולא בכדי כנראה השיר נגמר בשורה "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני, עכשיו תיקחו את התקליט ותהפכו לצד שני".

צד ב' של התקליט ראוי להקרא כך, צד ב'. לטעמי מדובר כאן בחטיבת השירים הפחות מוצלחים (עד כמה שהדבר אפשרי בתקליט מרהיב שכזה). השיר "הי, אני כבר לא תינוק" לא מחדש ומרגש במיוחד. הוא ממשיך את הקו של השיר הקודם, כאשר גידי גוב שר על כל הדברים שהילד המתפתח יכול כבר לעשות לבד. מצד שני, יש לציין את הלחן היפהפה של עדה נסטוביץ', ובמיוחד את השילוב של פריטת הגיטרה והחליל הקסום של שם טוב לוי.
גם השירים "כשאהיה גדול" ו"ריבים קטנים" (שהולחן על ידי שפי ישי) הם לא מהשירים שהייתי לוקח איתי לאי בודד. "ריבים קטנים" אמנם נותן מקום נוסף לקולו הרך של ברוזה. הגיע הזמן שאחרי שהוא מופיע בתוכניות שונות במשך שנתיים, הוא ייכנס לאולפן ויעבוד על תקליט משלו, כולנו רק נרוויח מזה.

למרבה השמחה, השיר הבא בתקליט, "יוסי יוסי", הוא שיר מקסים שמגישה יהודית רביץ שמאחוריה רקורד קצר אך מרשים של עבודה בביצה המוזיקלית העברית. זהו שיר חמוד וקצבי על ילדה בכיתה א' שיש לה "חבר על באמת" בכיתה ג'. שיר חמוד על חברות, ידידות ומה שביניהם. וכמובן, גם בשיר הזה יוני רכטר מציג את יכולת העיבוד והתזמור המרשימה שלו.

לקראת סיום התקליט, כל המשתתפים לוקחים חלק בדקלום הקטע "כשאומרים" שעוסק בשפה שלנו ואיך שהיא חלק בלתי ניתן להפרדה מהעולם הפנימי והחיצוני שלנו. השפה קשורה לרגשות שלנו, לרצונות שלנו. "כשאומרים צנון מרגישים את הלשון… להגיד אפונה ×–×” כמו לשתוק… אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח". רק מלכתוב את ×–×” מתחשק לי ללכת לאכול סלט.

אדלג עכשיו לסיום התקליט, אני הרי מייגע את הקורא התמים כבר יותר מדי. התקליט כאמור קרוי "הכבש השישה עשר" ועכשיו סוף סוף אנחנו נגלה למה. יהונתן גפן מספר איך כאשר הוא לא מצליח להרדם, הוא סופר כבשים. כבש ראשון וכבש שני, כבש שלישי וכבש רביעי. כאשר הוא מגיע לכבש השישה עשר, הכבש מסרב להמשיך הלאה. גפן מבקש ממנו שימשיך, שיתן פעם אחת לספור את כולם. הכבש לא שועה לבקשתו, ועם הכבש הזו תמיד הוא נרדם. כל זה מסופר על שריקה נעימה, כסיפור ערש מתקתק, שאחריו חותם יוני רכטר את התקליט בשיר "לילה טוב", עוד פנינה קטנה שודאי תשאר בלבבות הילדים הנרדמים איתה למשך שנים רבות, וטוב שכך.

5 תגובות בנושא “לטאת האמבט: הכבש השישה עשר

  1. אכן, אין כמו הדיסק "הכבש השישה עשר". אני מחפשת המון זמן את התווים לשיר הנפלא "הסיפור על האיש הירוק" ולא מוצאת. אשמח אם תיידעו אותי כיצד אוכל להשיגם…
    תודה רבה!

  2. שאלה – כשאתה כותב שהביקורת הזו נכתבה על האלבום "כשהוא יצא לראשונה", הכוונה ל-1978 או לגרסת הדיסק המאוחרת יותר? ×›×™ למיטב ידיעתי, השיר "איך שיר נולד" הוא בונוס בגרסת התקליטור. בעותק הוויניל, שיש לי מילדות, האלבום מתחיל מ"ברקים ורעמים".

  3. יעל (השנייה) – האמת היא שכתבתי את הפוסט ×”×–×” כאילו הוא נכתב ב-1978, למרות שבאותה שנה הייתי רק רעיון אצל ההורים שלי ועוד רחוק ממימוש…
    אבל את צודקת ואני פישלתי ×›×™ הייתי אמור לכתוב בלי "איך שיר נולד" שבאמת לא הופיע בגרסת הויניל. אבל כשכתבתי את ×–×” לא ידעתי שזה לא הופיע בויניל. מה גם ש"איך שיר נולד" הפך אצלי בראש לכל כך מזוהה עם האלבום ×”×–×”… (אגב, הייתי מאוד צריך לדעת שהוא לא הופיע במקור יען ×›×™ ×”×™×” לי את המקור במשך כל ילדותי וזה ×”×™×” אחד מהאהובים עלי, יחד עם "והילד ×”×–×” הוא אני")

  4. פספסת לא רק באיך שיר נולד אלא גם ב"יוסי יוסי" וב"כשאהיה גדול".
    יותר מזה – פספסת בענק ×›×™ "יוסי יוסי" הוא לא שיר "חמוד וקצבי".
    אם קוראים את המילים שוב, אז די ברור שהשיר עוסק בדכאון של ילדות (מישהו אמר אביב?)… רק לדוגמא:
    כל היום הייתי ככה, לא לכאן ולא לשם
    הסתכלתי על השמש וראיתי רק ענן

    והבית השני:
    לא אומרים לי בואי הביתה תסתרקי או תתלבשי,
    והדודה לא מנשקת ורטוב על הפנים

    לא ככה?

  5. האמת? עכשיו זה ממש מסקרן אותי לקרוא ביקורת אותנטית על האלבום מ-1978. למרות אי-הדיוק ההיסטורי זה כתוב בצורה די משכנעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.