לטאת האמבט: משבר כתיבה

I have made this [letter] longer, because I have not had the time to make it shorter – Blaise Pascal, 1657

אפולוגטיקה
משונה. דווקא כשרציתי לכתוב את הגליון העשרים של "לטאת האמבט" – גליון שהיה אמור להיות חגיגי – נקלעתי למשבר כתיבה. ואולי לא משונה. אולי בגלל שרציתי שיהיה זה גליון חגיגי, אחרי הכל 20 זה מספר עגול ויפה, אולי החגיגיות העצימה את עוצמת המשבר. זה התחיל לפני שבועיים, כשעוד יום שישי הגיע ואיתו השעה להפיץ "לטאה" חדשה. אנשים מצפים לזה, ידעתי, והרגשתי אחריות לאומית כמעט לספק אותם (ואותי הלכה למעשה). אבל לא היה לי מה לכתוב.
עם הזמן צורת הכתיבה של הלטאה הפכה להיות רוטינה של להגיע-ליום-שישי-אחר-הצהריים-בלי-כלום, להתיישב ולכתוב ולהפיץ. בלי הרבה מחשבה מוקדמת, בלי הרבה עריכה. הדד-ליין שיצרתי לעצמי הכריח אותי להניב תוצאות, אבל לרוב לא באתי לשם מוכן. אני לא יודע אם הדבר הזה ניכר באיכות הכתיבה או לא. על זה תעידו אתם, שהרי אין הנחתום. אבל אם יורשה לנחתום פירור של עדות, אז אספר שחשבתי אולי לעשות איזה סיכום לכבוד הגליון העשרים. בכל זאת, עשרים גליונות זה מכובד וזה זמן טוב לסיכום. אז ישבתי וקראתי את כל מה שכתבתי לכם בגליונות הקודמים ודווקא ראיתי כי טוב. נהנתי לקרוא את זה והרגשתי שיש שם דברים טובים.
הגליון הראשון של ×”"לטאה" אולי ממחיש יותר מהכל את הרוח שאליה היא נקלעה עם הזמן. הוא הופץ ביום שלישי אחד בשלהי חודש יוני 2005 – לפני כחצי שנה. הוא התחיל לגמרי במקרה. למעשה, הוא התחיל מסחורה פגומה. באותה תקופה כתבתי ביקורת על אלבום הבכורה של הלהקה Coldplay וקיוויתי לפרסם את הביקורת באתר "השרת העיוור" שרבים מכם אולי כבר שמע עליו ממני. זהו אתר שעוסק בפרסום ביקורות מוזיקה שנכתבות על ידי הגולשים עצמם, ואחרי שתי ביקורות די מוצלחות שפרסמתי שם קיוויתי להמשיך ולפרסם. אז כתבתי ביקורת ושלחתי לעורך האתר, והיא חזרה אליי עם הערות והסבר מדוע הם לא יכולים לפרסם את הביקורת כפי שהיא. לגיטימי, חשבתי לעצמי והתכוונתי בבוא הזמן לתקן את הביקורת ולשלוח מחדש (במאמר מוסגר אני יכול לומר שזה טרם קרה). מצד שני, חשבתי לעצמי, למה לבזבז משהו כתוב? והחלטתי לשלוח את הביקורת, כפי שאני עושה מדי פעם, למספר חברים קרובים – סתם כדי להנעים את זמנם (?) וכדי לקבל חוות-דעת (בלתי) משוחדות. אינני זוכר כעת את תהליכי המחשבה שהתרוצצו באותו זמן במוחי הקודח, אולם משהו שם הוביל אותי לרעיון של הפצה ליותר אנשים. מפה לשם הוספתי לאחר הביקורת עוד שתי סקירות על תוכניות טלוויזיה והופ! נוצר משהו חדש… כל מה שנותר הוא לתת שם לרך הנולד. חלקכם אולי תהו (וחלקים אף עשו זאת באוזניי) על פשר השם הבהחלט תמוה, "לטאת האמבטיה". ובכן, תהיות לחוד ותשובות לחוד, ובשלב ×–×” של ×—×™×™ הלטאה אני משאיר את מי שבעלטה, בעלטה נוספת. אבל השם צץ מהר מאוד, והנה לחצתי על כפתור השליחה ותיבות המייל של ×”"מנויים" הראשונים שוכנו באורח חדש ובלתי קרוא.

לצערי לא שמרתי את התגובות שהניב אותו גליון בכורה. אני זוכר אדם אחד שאמר שהוא לא נוהג לקרוא "ביקורות תרבות" (בלשונו הוא) אבל הפעם הוא דווקא נהנה ממה שקרא. אני זוכר מרצה בחוג לפסיכולוגיה שעבדתי אצלה על פרוייקט מחקרי ותהתה למה היא לא קיבלה את הגליון. אני זוכר תגובות טובות, ואני מוקיר עליהן תודה, שכן בלעדיהן אולי לא הייתי מוציא את הגליון השני.
הגליון השני כבר היה מעט שונה. הוא כבר כלל את מדור המסעדות והאלכוהול של רביב טל, "ביבר על כוהול" והופץ ביום חמישי, רמז לכך שהלטאה עוברת להיות עניין של סוף השבוע. בנוסף לכך, זהו הגליון הראשון (וכמעט האחרון) שעבורו ממש תכננתי מראש מה אכתוב, התייעצתי עם יודעי חן וכתבתי מראש, לפני יום ההפצה המיועד. למי שרוצה תזכורת, זה הגליון שבו כתבתי על הדרדרות הילדים והנוער של ימינו. הדרדרות אותה תליתי לחובת הילקוט-על-גלגלים שהפך להיות כה אופנתי בקרב הזאטוטים.
הגליונות הבאים כבר היו הרבה יותר ספונטניים ונכתבו לפעמים בחטף. אין לי כוונה לסקור כאן את כולם, אך התבוננות קצרה מגלה שהלטאה בהחלט ניסתה לגבש את הכיוון שלה. מה בעצם רציתי לעשות? מה בעצם רציתי לומר? בשביל מה כל הטרחה הזו? לפעמים כתבתי "מאמרים" על גלידות או על שירי ילדים המרעילים את ילדינו, לפעמים כתבתי הגיגים מעט סתומים על תרבות השיח בבתי קפה ולפעמים פשוט שלחתי סיפור חדש שכתבתי. לא מעט פעמים הסתפקתי בשליחת ביקורת על דיסק כזה או אחר. פעמיים בתקופת ההתנתקות ניסיתי לגעת בנושאים "רציניים" יותר. זכור לי במיוחד גליון 8 שבו פרסמתי סיפור בדיוני שהצליח להרגיז כמה קוראים. לא בכדי זה אחד הגליונות האהובים עליי. בגליון הזה סוף סוף עוררתי משהו בצד השני. אתקן: בגליון הזה סוף סוף ידעתי בבטחה שעוררתי משהו בצד השני. בכל הגליונות הקודמים כמעט ולא קיבלתי תגובות של ממש (חוץ מאמא שלי כמובן שהייתה ונשארה היחצ"נית הטובה ביותר שלי) ובגליון הזה אנשים הגיבו, בשעה טובה. שמחתי על כך, במיוחד לאור העובדה שהמטרה של הסיפור מאותו גליון הייתה לזרוק לאנשים איזו דעה לפרצוף, שיסתכלו ויעצרו ויחשבו לרגע. טוב, זה בעצם מה שרוב הפובליציסטים מנסים לעשות, לא?

אז עיניכם הרואות ליוו את הלטאה בתהליך החיפוש העצמי המתמשך שלה שעוד לא נפסק. פה ושם עוד ניסיתי לגייס חלקכם להגיב יותר, לשלוח חומרים משל עצמכם. זה לא ממש עבד.
אני אסיים עכשיו, שכן ברוך הכתיבה טרם נפתר. אבל לפחות יש טיפה סדר. הלטאה הולכת בקרוב לעבור מספר שינויים, ואתם עוד תדעו על כך וודאי תרגישו בהבדל. כמו כל יצור חי, גם לטאות גדלות, מתבגרות, מחפשות ריגושים חדשים. גם אני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.