It is difficult to produce a television documentary that is both incisive and probing when every twelve minutes one is interrupted by twelve dancing rabbits singing about toilet paper – Rod Serling

הנוער לאן?
זה כבר כמה שבועות שאנו נתקלים בכותרות העוסקות בדבר האלימות הפושה בבני הנוער בארצנו. תקיפה פה, שם אונס, מעבר לכביש רצח לא עלינו. והכל נראה סתם. ללא סיבה, ללא מחשבה. התופעה לא מצויה רק בין זבי החוטם, אלא גם במבוגרים יותר. הרבה נאמר על כך שיש לעשות שינויים מרחיקי לכת בחינוך, במערכת המשפט אכיפת החוק, במערכת הסטריאו וכו'. אבל הדברים צריכים לבוא מאיתנו. אנחנו לא יכולים להטיח האשמות בכל ה"מערכות" שמסביב מבלי לבחון את המערכת הכי בסיסית, אנחנו ומשפחתנו. הרי מי אם לא אנחנו מעצבים את הסביבה? מי אם לא אנחנו מעצבים את הילדים הסובבים אותנו? (וכן, השאלה הזו מופנית גם למי מהקוראים שעוד לא הביא ילדים לעולם).

בהקשר הזה אני רוצה לדבר על שני דברים, שלא לומר שתי תהפוכות, שחלו בעולם בזמן האחרון ולדעתי יש להם תפקיד בשינויים המדאיגים הסובבים אותנו.

העניין הראשון הוא תפועת הטרולי. לפני כמה ימים ישבתי בגינה ציבורית ברמת אביב בשעה שבה ילדים חוזרים מבית הספר. בעודם חולפים על פני שמתי לב שלרבים מהם יש ילקוט שאינו נישא על גבם, אלא מתגלגל אחריהם, כמו מזוודות הטרולי שאנשים לוקחים לנסיעות. ברור לי שהרציונל מאחורי הבחירה של הוריהם בילקוט-הגלגלים הזה היא הקטנת הנזקים שעלולים כביכול להגרם לגבם האומלל של הילדים שבאמת נאלצים לסחוב משקל לא קטן. אבל האם חשבו הם איך זה ישפיע בעתיד על נפש הילד? נסו להזכר בימי בית הספר שלכם, כאשר הייתם אתם צריכים לכתת רגליכם ברחובות עם ילקוט עמוס לעייפה. הזכרו בתחושה של הילקוט-שגדול-יותר-מכם על הגב. אני בטוח שלא היה קל. עכשיו הזכרו בתלאות החיים שנאלצתם לעבור בבגרות. מי מכם שסחב משאות בצבא, מי מכן שסחבה תינוק בבטנה, ולא רק על משקל אני טוען, גם מי מכם שהיה צריך להפגין כוח עמידה בפני קשיים ומהמורות בדרך. האם הייתם עומדים בקשיים באותו אורך רוח ובאותה הצלחה אם כבר מגיל צעיר הייתם מתרגלים לילקוט-גלגלים שכזה, שחוסך מכם כל מאמץ ועושה בשבילכם את כל העבודה? אינני חושב כך. החוסן הנפשי והפיזי שרכשתם עוד בגיל צעיר, הם אלו שמאפשרים זאת. ולדעתי הילקוט היה אחד ממעצבי החוסן החשובים שלנו כילדים.

עכשיו, בטח חלקכם חושב לעצמו תוך כדי הקריאה "על מה לעזאזל הוא מדבר?". ובכן, לטובת אותם ספקנים אספר שבעודי יושב בגינה עברה מולי חבורת ילדים, גילם לא יותר מ-11 ורובם נושאים אחריהם ילקוט-גלגלים שכזה. רק אחד מהם נשא על גבו ילקוט רגיל ומרשים בגודלו. הם דיברו ביניהם על האנטנה הסלולרית החדשה שהוקמה על גג המק'דונלדס בשכונה ועל כך שהתושבים לא מרוצים מזה. רק אחד מהם אמר את המשפט הבא: "אני, עד שלא מורידים את האנטנה, לא אוכל יותר במק'דונלדס!". מי לדעתכם אמר את המשפט הנחרץ הזה? מי לדעתכם כבר בגיל 11 יודע לפתח עקרונות ולעמוד מאחוריהם? כן, אותו ילד עם התיק על הגב. אוסיף עוד דבר לטובת הספקנים שחושבים שבכל זאת, הגב של הילד הוא עדין ויש להרפות ממנו, שמחקרים טרם הצליחו להכריע נחרצות בעניין הקשר בין ילקוט כבד ובעיות גב. יתרה מכך, משרד הבריאות – בהמלצותיו להורים הרוכשים תיק לילדיהם – מציב סייגים לנושא ילקוטי-הגלגלים האלו (אם כי זה עדיין משרד ממשלתי, אז אני מציב סייגים למה שיש לו לומר).

לא, אני לא אומר שכל שעליכם לעשות הוא לקנות לילדיכם תיק גב – איכותי וארגונמי אך עדיין כזה שנישא על הגב – כזה שיהיה יותר גדול מהילד, ולשכוח מהדאגות. עליכם להמשיך לחנך את ילדיכם וילדי משפחותיכם כראוי, שכן החוסן הנפשי והפיזי יכולים ללכת לצד האפל – כפי שהוכיח ילד אחר שהלך בגינה, כולו גאווה זקופה עם תיק הגב שלו, והתבריין על ילדים אחרים, שלרובם היה ילקוט-גלגלים שכזה. (דרך אגב, תצפיותי הראו שילקוט-גלגלים מקשה בהחלט על הבריחה במצב חירום). אז אנא, אל תתנו להם רובים, ואל תתנו להם טרולי.

עד כאן בעניין תיקים, והנושא השני מטריד אותי לא פחות, אם כי הוא פחות בשליטתכם. מי מכם לא מכיר את באגס באני? אני יודע שאני גדלתי עליו וחבריו מהלוני טונס. אבל הזמנים משתנים, וחברת Warner Bros. החליטה שהילדים של היום נמצאים בפאזה אחרת. הם מהירים יותר, חדים יותר, מכירים יותר את העולם, ולכן הוחלט לעשות מתיחת פנים לחבורת הלוני טונס. אז גבירותיי ורבותיי, הכירו את ה-Loonatics.

אלוהים אדירים! מה לעזאזל הם חשבו לעצמם? כפי שיכולות עיניכם הבוכיות לראות, האנימטורים לקחו את כל מה שטוב, תמים וילדותי בלוני טונס, זרקו אותו לפח מאחורי-המק'דונלדס-עם-האנטנה, וציירו פנימה את כל מה שרע ומפחיד בעולם המעוות שלהם.

לא רק הצבעים הפסטליים האלו, לא רק שטאז לפתע נראה כמו היבריד בין באטמן לטיל סובייטי, לא רק שהפכו את דפי-דאק לתושב גוש קטיף, מה לעזאזל עשו לבאגס? הם גם שינו את שמו ל-באזז באני! העלילה עצמה מתרחשת בשנת 2772, ולדמויות יש כוחות מיוחדים שבעזרתן הן יכולות להיות סופר-גיבורים שיגנו על הצדק. מטרה נעלה, אין ספק, אבל אני אישית חושש מהילדים שאני עלול לפגוש בסימטה חשוכה אחרי שצפו בבאזז באני וחבריו. מילא שהם סופגים ערכים משידורי כוכב נולד, עכשיו זה? לא שאני אומר שאנחנו גדלנו על סדרות מצויירות תמימות לחלוטין. אני זוכר היטב את התלאות הנוראיות של מרקו, אני זוכר שאמא של במבי מתה, אני זוכר את הסרט המפורסם של דיסני, כששלגיה נוגסת מהתפוח ו"מתה" וכל הילדים באולם החלו לבכות ורק אני שאלתי "מה אתם בוכים? זה רק סרט". אבל עדיין, יש גבול לכל חתחתול. מעבר לעצב ולהלם ספגנו בעיקר הומור בריא, תמימות ואהבה. האם השלב הבא יהיה להציב את דרדסבא בראש קלגסי צבא הדרדסים שירדפו את גרגמל? אולי יש להפוך את אווזי הבר של נילס למטוסי קרב בשירות הוד מלכותה? מה דעתכם להפוך את סוזי סורפרייז לטרמינייטור?

שמחת בית השואבה
לסיום סיומת נביא לכם פרסומת. חבורה של אנשים יקרים העוטים כובעים אדומים (ועוד עליהם בעתיד) החליטו להתמודד עם חום האימים ולארגן המולת מים ססגונית וחגיגית בכיכרבין. הארוע מיועד למחר – פרטים כאן. בואו בהמוניכם.

עד כאן דבריי לשבוע זה. נתראה בקרוב, תהנו ותנהגו רגוע.