אני כותב את השורות האלו ביום שישי, אחרי הצהריים בתל אביב. לפני שעתיים הסתכלתי מהחלון והים היה בצבע אפור מתכתי קודר. השמיים כוסו עננים שחסמו את מרבית קרני השמש וטיפות של גשם נזלו על זגוגיות החלון. חיפשתי משהו לשמוע ואצבעותיי נשלחו בטבעיות לאלבום הבכורה של טל וייס שנקרא backcaTALog. לפני שנה פרסמתי עליו ביקורת באתר "השרת העיוור". אני חוזר ומפרסם אותה כאן בלטאה. ולו משום שברגע אחד בחיים, סתמי כמו הרגע שקדם לו והרגע שבא אחריו, המוזיקה של האלבום הזה התאימה בול לאווירה של אותו רגע. זה לא מה שנקרא "אלבום החורף המושלם". אבל הוא אלבום מצוין לסתיו. הוא אלבום שמשקף בדיוק את השעות האלו שבהן הים יכול להיות אפור מתכתי וקודר, השמש נחבאת בין העננים והרוח נושבת דרך העלים של הפסיפלורה על המרפסת ולפני שאתה מספיק להגיד "שמעון עומד באמצע הלילה", העננה מתפזרת וקרני שמש חמימות מכסות את החלון והצבע חוזר ללחייו הכחולות של הים ואתה חושב שניצן אחד על הפסיפלורות פקח את עיניו.
וחוזר חלילה.

הביקורת על האלבום (פורסמה במקור כאן):

ארבעים דקות פחות עשרים וחמש שניות. זה הזמן שעובר מהרגע שמתחיל להתנגן "איך לומר לך", השיר הראשון באלבום, עד שמסתיים "יום אפור" שחותם אותו. בארבעים דקות פחות עשרים וחמש שניות האוזן מתמלאת בצלילים שנעים מלפני, מאחורי ומצדדי. כנראה שאני הוא העומד.

עטיפת האלבום

טל וייס (אתר הבית) כותבת, מלחינה ומבצעת זה כמעט עשרים שנה, והיא בקושי בת עשרים ושש. כך לפי אתר האינטרנט שלה. חוץ מזה היא מתרגמת ספרי מדע בדיוני וגם דוקטורנטית למוזיקה. כן, יש אנשים כאלה.

האלבום נפתח ברמייה קטנה. פסנתר שקט נוקש תו שחוזר על עצמו. אחר כך קולה של וייס ממלא את האוזן. קול רך, מתנשם, מתכתי. היא שרה את המילים של "איך לומר לך" בהגייה שמאולצת מן הלחן (אפשר להאזין לשיר באתר שלה, כאן). כנראה שהיא כזו, אישה של מוזיקה, ששרה על מוזיקה. הרמייה הקטנה מתגלה כאשר חצי דקה לתוך השיר, הכאילו-שקט מופר. מייד נכנסות גיטרות לא ממש נקיות ותופים לא ממש רגועים. כשלכל זה נוספים אחר כך צלילים אלקטרוניים, הכל מתערבל לצליל צורמני, רועש ומקפיץ, כשלתוך כל זה נמזג קולה שלא איבד מהצלילות המתכתית שלו. אבל אז זה נעלם ומתוך ההמולה מבליח הפסנתר מההתחלה. לא להרבה זמן, כי שוב התופים הלא ממש רגועים האלו חוזרים להלום. ושוב הרעש הנעים הזה ושוב הקול המתכתי הרך הזה. השיר מתמלא צלילים אלקטרוניים שמפנים את מקומם לניגון פסנתר יחידני שכאילו מהדהד מתוך אולם נשפים נטוש, וניגון זה מפנה את מקומו לצליל אלקטרוני ממש לא נקי שנשמע כמו חריקת בלמים שעלתה לכמה לופים על קונסולת הדי-ג'י.
אני חושב שהשיר הזה משקף אולי יותר טוב מכולם את האמביוולנטיות שבאלבום הבכורה של וייס, backcaTALog. לאורך האלבום יש תנועה בלתי פוסקת בין מקום אחד לשני, וכמעט אף פעם לא חוזרים לאותו מקום. זה מתחיל בבסיס, בין שירים שהם יותר שקטים ("יום אפור" או "אין לי דג" האהובים עלי במיוחד) או שירים שמכילים יותר קצב ופופיות ("השיר על השכנה", "שני צללים"). אבל זה לא רק זה. בכל שיר וייס רוקחת עולם חדש של קצב, צלילים ואווירה.

השיר השני, "שמעון", מתחיל עם מקצב אלקטרוני ותחושה חלומית כאשר וייס שרה בקולה הרך על שמעון שעומד באמצע הלילה ושר לה שיר על דברים שלא רואים אף פעם (רק אנשים כמוה וכמוהו). בפזמון נכנסת גיטרה שצועקת ו-וייס שרה על החלום שנקטע באיבו כשהטלפון צלצל, ומוכיחה שהיא יודעת גם לצעוק כשצריך.
מיד אחר כך, "על השטיח" מכניס אותנו לעולם אחר לגמרי. עולם שמתנדנד על ענן וצליליו רכים ומתמשכים. הפריטות רועדות, מזכירות נגינה על בוזוקי. התופים נמרחים. הכל סבבה, לא? עם הזמן הפתיחה הארוכה הזו משנה קצת כיוון וקולות בס מכבידים עליה ואיתם הלחן מפגין פנים קצת פחות ענניות. על הגלים האלו וייס רוכבת בקולה, ומשחקת בעצב שלה כמו בכדור.

אני מודה שאחרי האזנה אחת לאלבום הוא לא עזב את המערכת למשך תקופה ארוכה שבה האזנתי לו שוב ושוב, בהתחלה לפי הסדר ואחר כך בסדר רנדומלי. כבר מההאזנות הראשונות שמתי לב שהוא מאוד מזכיר לי אלבום בכורה של זמרת אחרת שאני אוהב כמעט לכדי טירוף, Love in the Time of Science של אמיליאנה טוריני. בשני האלבומים הזמרת חושפת בפנינו אוקיינוס רחב ידיים של צלילים שעליו מתנדנדת סירה והרוח נושאת אותה פעם לסערה ופעם לרגיעה. פעם לאמצע, פעם קדימה, פעם אחורה, לפעמים באלכסון. ותמיד הרוח מביאה איתה צלילים משכרים מהסירה, שבאים והולמים ואחרי זה הולכים, ותמיד חוזרים.

שני השירים הבאים, "השיר על השכנה" ו"מלאך" הם הפחות האהובים עלי באלבום. "השיר על השכנה" הוא שיר קצבי על אדם שתקוע במקום ומעביר את חייו בחדר, זורק דברים על הקירות של השכנה, מקווה שבסוף מישהו ישמע אותו. אני פחות אוהב אותו כי וייס שרה בו על מישהו אחר ולא על עצמה (לפחות לא באופן ישיר) ואולי בגלל זה הוא פחות עוצמתי. הקצב שלו, ששובר את מה שהציגו שלושת השירים הראשונים דווקא מאוד כיפי וגובל בשטותניקיות (באתר שלה יש אפילו גרסה של השיר מתוכנית רדיו שבה נעשה שימוש בקאזו!), אבל זה לא ממש מסתדר לי שם באמצע האלבום. ב"מלאך" היא שרה למישהו אחר, ש"שר כמו מלאך" אבל זה עושה לה רע, כי קשה לה לשמור על עצמה מפני השירה הזו. השיר הזה יצא סתמי מדי לדעתי. העיבוד שלו אמנם הולם את הרוח של שאר האלבום אך יש בו פספוס. יש לי תחושה שהמוזיקה והעיבוד מנסים לחפות על איזושהי דלות (כמותית ואיכותית) במילים.

העבודה על האלבום הזה נמשכה הרבה זמן. שש שנים אם רוצים לדייק. זה בטח לא משהו שגרתי. וייס מעידה על עצמה שהיא פרפקציוניסטית ועד שלא נמאס לה מהשיר היא ממשיכה לעבוד עליו. האמירה הזו מוצאת ביטוי בכל שניה בדיסק ומעבר לכך שמשמעותה היא שאולי נאלץ לחכות כמה שנים עד שייצא האלבום הבא, אין ספק שזה רק לטובה. למרות שהאלבום יוצא בהפקה עצמית הוא חף מכל צליל של חובבניות. אני רואה את האלבום הזה כמעין ניסוי כלים של וייס ולהקתה ("נערות האמצע", שמכילה כמובן גברים חסונים למשעי), או אולי כהצהרת כוונות. הייתי שמח לשמוע עוד מהקול המיוחד הזה, ואם לשפוט לפי הדמואים באתר הרשמי של וייס, יש למה לצפות.

לשמחתי, השיר הבא חותם את חטיבת השירים שאני פחות אוהב ולמעשה מהווה את השיר האהוב עליי ביותר (להאזנה). "אין לי דג" מתחיל בליין חצוצרה groovy לגמרי שמנגנת וייס ואליו מצטרפות גיטרות מקוטעות ומחוייכות. "אין לי דג קטן אחד, שירגיע את נפשי" היא שרה ועל צלילי הבוסה-נובה האלו שופכת את הצרות הקטנות. אבל אל דאגה, כי יש לה חברים ויש לה משפחה שנותנים לה אהבה (ויש קריצה).

"חם (גרסה II)" הוא שיר חזק במילותיו ובלחנו. הוא משלב קצב עמום שהולך ונבנה אל הפזמון ויחד איתו הקול של וייס מתפתח משירה נמוכה, כמעט מדברת לשירה חזקה וכנה בפזמון. השיר הזה כאילו חותם את האלבום (לפי החלוקה של השירים על העטיפה) והוא היה יכול לעשות זה יפה מאוד אבל אחריו מגיעה רצועה מספר 9, שהיא מוגדרת כרצועת בונוס ומכילה את השיר "יום אפור" שהוקלט במשך תקופה של כחצי שנה במהלך 1999. זהו השיר הראשון למעשה שהיא עבדה עליו. זה שיר ארוך ואיטי, שמתחיל בצלילים עבים, נמוכים, מבשרי רעות. על צלילים אלו מתנגן קולה של וייס, כאילו בא ממרחקים, נושב רוחות קרות לתוך האוזן ומשם אל הלב. "אני חיכיתי למישהו – יום אפור, לא לך. אני חלמתי על מישהו – אבל באת אתה". זהו שיר עצוב, זהו שיר כואב. זהו ה-שיר מבחינתי שצריך לחתום את האלבום הזה ולכן יש לברך על הבחירה לכלול אותו באלבום. הוא מציג עיבוד עשיר, לא מסובך, מדויק והו כו חודרני של היכולת של וייס לשלב את השירה שלה עם צלילים קלאסיים ואלקטרוניים, ואת כל אלו היא נוסכת יחדיו לכדי פרץ של מוזיקה שאני לא רגיל לשמוע בין הים התיכון לירדן.