לטאת האמבט: בצורת של מילים

Sure there have been injuries and deaths in boxing – but none of them serious – Alan Minter, Boxer

שבת שלום.
הרבה זמן לא דיברנו. למעשה, לא כל כך הרבה זמן, רק מהתשיעי ליולי. אבל לפי השאלה השבועית של אמא (מה עם הלטאה) התחלתי להרגיש שעבר הרבה זמן ולתהות מה קרה פה…
אז שוב שלום, וברוכים הבאים לגליון השלושים (!) של לטאת האמבטיה. מקווה שתהנו, אתם כרגיל מוזמנים להגיב (כרגיל לא תעשו זאת).
שתהיה הפסקת אש נעימה לכולם!

בצורת
משהו מוזר קורה בתקופה האחרונה. אני לא כותב מילה.
לא שורות מחורזות, לא סקירת מוזיקה, לא סיפורים. לא כלום.
השורות שאני כותב ברגע זה אני הן הראשונות מזה זמן רב.
הייתי יכול לנסות ולהאשים את המלחמה, להתלות על המשפט בדבר התותחים הרועמים והמוזות השותקות (מעניין אם יכול להתקיים המצב ההפוך, בו התותחים שותקים והמוזות רועמות, בסיבתיות כזו או אחרת( אך הכתיבה נפסקה הרבה לפני שדן חלוץ מכר את תיק ההשקעות שלו.
אני חושב שזה התחיל אי שם בתקופת המבחנים האחרונה. הלמידה למבחנים, יחד עם עומס העבודה לקראת סוף השנה בפר"ח – כל אלו מנעו ממני את החשק והרצון להתיישב ולכתוב. אני חייב להודות שזה לא סתם "לשבת ולכתוב", אלא יותר מזה. עם הזמן הכתיבה הפכה לקשה יותר, לתובענית יותר. מכל מיני סיבות. למשל, כנראה שבתהליך שהתחיל והמשיך (אני מקווה) לכל אורך חיי, אני משכלל את עצמי ואת הטעם שלי – ובכלל זה גם את הכתיבה שלי. לא פלא כנראה שדברים שכתבתי בתחילת דרכי ככותב, לפני שש-שבע שנים, נראים לי היום כזבל בוסרי. וזה לא שהפנינים שאצבעותיי מפיקות בשנתיים האחרונות נוצצות ומסנוורות בעיניי.
לא רק הדרישה לאיכותיות מקשה, גם העובדה שהצבתי לעצמי מטרה לפרסם "לטאה" מדי שבוע – דרישה שלא פעם ולא פעמיים כשלתי בה – הופכת כל "התיישבות מול מסך ריק" לקשה יותר. בקיצור, משהו בכתיבה הפך לתובעני וקשה יותר, כאילו אני צריך לחצוב כל פסקה מאיזה איבר פנימי, וזה כואב.
אז הפסקתי.
כשהגעתי למצב שהזמן הפנוי היחיד שלי לכתיבה הוא מאוחר בלילה, כשעיניי כבר נסגרות לי מעצמן, ויתרתי.
ועכשיו? עכשיו מה? מה עכשיו?

הייתי בחו"ל במשך שבועיים. לקחתי מחברת שאמא של חבר קנתה לי ליום ההולדת האחרון. קיוויתי למלא שורות. אבל אולי זה לא הסם שלי?
לא כתבתי יותר משני עמודים לקוניים על מה עשיתי ומה ראיתי, וגם זה עלה לי בקושי.

לאביבה כהן, נ'+3, יש סיטואציה קצת, קצת דומה. היא עובדת משמרות בוקר במטבח של מלון שרתון בטבריה. בעלה מובטל כבר חצי שנה. בנה המתבגר מתוסבך עם עצמו, בתה החיילת בזה לה ובנה הצעיר לא מוציא את הראש מהטלוויזיה או משחקי המחשב. אחותה הצעירה והנדחפת גרה בקומה מעל עם בעלה שמשתוקק לחזור למרכז, ולא מצליחה להכנס להריון וגם לא מדברת עם אמא שלה ושל אביבה, שהיא בעצמה קצת מטורללת ומשגעת את השכנות.
בתוך שהיא נאלצת לתמרן בתוך כל הבלגן הזה, ולהחזיק את העסק שלא יתפרק, היא גם מנסה לכתוב. מדי פעם היא נתקלת בצירוף מילים מעניין או ברעיון טוב ומיד רושמת אותם בפנקס הצמוד. במעט הזמן הפנוי שיש לה היא כותבת במחברת פשוטה, ליד שולחן בסלון או בעודה יושבת ליד מכונה הכביסה – אולי הפינה הכי שקטה בבית – כותבת סיפורים על חייה.
אביבה לא כותבת למגירה. כל הסביבה שלה יודעת שהיא רוצה להיות סופרת. אחותה מעודדת אותה ואף נראה שהיא חולמת על זה כמעט כמוה, אם לא יותר. אביבה מקבלת הדרכה פרטית מעודד, סופר תל-אביבי-יוצא-טברייה שלפני עשור כתב ספר אחד מצליח ועכשיו כולם מחכים למוצא מדפסתו הבא. עודד מתעקש לשפץ את סיפוריה של אביבה שלא מבינה מה הוא רוצה ממנה. יש שם מאבק סמוי ומעניין בין הכתיבה הרגשית של אביבה, שבאה ממקום יצרי, לא מנוסה (מה שלימים עלול להקרא במדורי הספרות "אותנטי") והכתיבה שעודד – המרצה באוניברסיטה – שואף אליה, שהיא מתוכננת יותר. אני יכול להבין ולהרגיש את זה. כשאני קורא מחדש משהו שכתבתי, במיוחד משהו שנכתב בנשימה אחת – והרוב כזה – תמיד יש את הלבטים האלו. האם לשנות את המילה הזו? האם המשפט הזה רלוונטי באמת? (מעניין מה יקרה כשאקליד את הטקסט הזה ממש, שנכתב בכתב יד, אל המחשב). אבל כנראה שאי אפשר לברוח מזה. נורית זרחי, בסדנת כתיבת פרוזה שעשיתי פעם, אמרה שהשיטה היא לשפוך הכל על הנייר, בלי לחשוב, לתת לתת-מודע להתפרע. אחר כך צריך לחשוב.
מזל שיש עורכים בעולם.

אביבה כהן היא בעצם גיבורת סרטו החדש של שמי זרחין, "אביבה אהובתי". הסרט מועמד לשלושה עשר פרסי "אופיר", וחלק נכבד מהמועמדויות מוקדשות לשחקנים שבאמת עושים עבודה מצוינת, רגישה ומרגשת. החל מאסי לוי (אביבה), דרך רותם אבוהב (אניטה, אחותה) וששון גבאי (עודד, הסופר) שהרבה זמן לא זכור לי לראות אותו על המסך הגדול. זהו סרט ישראלי מאוד, שכמותו ראינו אחד או שניים בשנים האחרונות – אך אין כוונתי לומר שהוא משעמם. זהו סרט יפה, עשוי טוב מאוד, והכי חשוב, מרגש.

תגובה אחת בנושא “לטאת האמבט: בצורת של מילים

  1. רק בסרטים!
    במציאות לא מצאתי אף הדרכה פרטית בכתיבה!
    אם אתם מכירים מישהו בתחום,אשמח אם תידעו אותי..
    noganog4@yahoo.com

    תודה!
    × ×’×”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.