לטאת האמבט: השנים היפות של גבריאל בלחסן

כשאתה מפסיק להאמין באלוהים, אז אתה נשען על בני אדם – גבריאל בלחסן

שבת שלום אנשים.
השעה מאוחרת (הרחובות ריקים מאדם. או שלא) והלטאה פוקחת עין עייפה אחרי החופש שעומד לקראת סיום. לומר את האמת, היו לבטים רבים במערכת אם לשלוח לטאה על פני המים היום או לא, ואם כן אז מה לשלוח. ובכן עיניכם רואות שלטאה שלוח נשלחה.
הטקסט הבא נשלח אליכם במצבו הבוסרי אחרי שהחלטתי שככה טוב לי איתו – נכון להיום. הוא עוסק באלבום "השנים היפות של גבריאל" של גבריאל בלחסן. בכמה מילים, בלחסן הוא הגיטריסט החזק של להקת אלג'יר ז"ל ויוצר מדהים בפני עצמו. לפני שנים מספר הוא הוציא שני אלבומים בהפקה עצמית, האחד הוא "השנים היפות של גבריאל" והשני הוא "רכבות". האלבומים יצאו בהוצאה מחודשת בשנה שעברה ובימים אלו, כך שמעתי, הוא עובד על אלבום חדש.
הטקסט איננו ביקורת, או המלצה, או משהו כזה. אם נוח לכם, תקראו לזה יומן האזנה.

צולל פנימה
פגשתי אותו בלב המדבר. בלב תל אביב. בפעם הראשונה הוא היה עם חברים, והם נסעו חזק, מנועים קדימה, לתוך הגוף. בפעם השנייה הירח היה גבוה ולבן בשמיים, ואני ישבתי על המדרכה, מסתכל על השעון שעוקף את השעה שמונה ומקלל את האוטובוס שכרגע חלף על פניי ולא עצר לי. הייתי לבד, אפילו חתולים לא ביקרו אותי, אבל הוא כן. בעל כורחו אולי, שלא בידיעתו אולי.
הוא התקרב בשקט. הקולות הראשונים הזכירו לי את הפעם הקודמת, כשהכרתי את החבורה שלו. אבל הפעם הוא היה זה שדיבר. הוא התפייט על איך שהיה בן 12, ודוד אלי הגיע עם דודה דניס לביקור בסובארו הלבנה, ונתקעה לו החביתה בגרון. הרגשתי ריקנות בחלל הבטן. הייתי רעב. בלווית כינורות מייללים גירדתי את זיפי הזקן הטריים שלי. היה זה יום שישי, כשנתקעה לו החביתה בגרון. הזיפים של דוד אלי דקרו לו את הפרצוף. התעודה שלו הייתה מחורבנת. השיר מתגבר ומתחזק ומתקדש עם הכינורות המתבלגנים והקולות המתייללים מאחור לאיזו הזיה, או זכרון רחוק. אז הוא יצא החוצה, ורץ החוצה ישר לתוך השיחים, להתגלגל בקוצים. כשהייתי קטן אהבתי לטפס על גבעות דשא קטנות ולהתגלגל למטה עדלאידעתי מימיני, משמאלי, מלפניי ומעצמי.
הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי. הוא תופף באצבעותיו על הברך והחל לדבר אליי צורפתית. משומקום הוא שלף תיק שחור וממנו הוציא גיטרה חבוטה ויפהפיה עליה ריפרף תוך שהוא נואם לי בתוכחה בשפה שאת מילותיה אינני מכיר אך לא היה בהן צורך. ודאי לא היו הן העיקר. העיקר שהמוזיקה הולכת ומתגברת עם הנאום ההזוי הזה וקולו מתחרפן ומזדעק ומצטעק ומשתחרר ומתפרק ומצטחק עד שאין לי עוד מילים לתאר את זעקת הגיטרות שמלווה אותו ואת הקול שלו שאומר לי דברים בשפה לא מובנת ואני מבין כמעט הכל.
ושקט.

(אז איך בעצם קוראים לך?
גבריאל.
האוטובוס, בדיוק פספסת אותו.)

אני לא בטוח ששמע אותי. הוא הציע לי חטיף סניקרס והחל מדבר איתי בשטף בלתי צפוי או עלי על ההזנחה ומבקש ממני שאם כבר החלטתי להתאבד סופית אז שאקח בחשבון שאני הולך לרצוח מישהו בדם קר. במקרה זה את עצמי. הוא לקח אותי דרך ה"מנהרה המתעקלת הלוך ושוב, ימינה ושמאלה". אני ישבתי והקשבתי לו, לא יודע מה לומר, ושיחקתי עם גרגרי חול, מפזר אותם לרוח. עד היום אני לא מבין איך הצליח לכרסם את הסניקרס וללוות את משפטיו עם הגיטרה. הוא סיפר לי איך עולם כמנהגו נוהג, וניחם אותי שגם שם עמוק למטה לפחות עץ זקן יזין את עצמו עלי לאחר שאלך. וגם הוא. ואתם. כי "זה דרכו של כל בשר". הירח טיפס למעלה והתכסה עננים. הצצתי בשעון אך הזרועות לא זזו. מצפה לי המתנה ארוכה עד לאוטובוס הבא. אבל אולי אני כבר בדרך.
אני מרגיש שזו שעה מיוחדת ומבקש שישיר לי משהו, שיקח אותי לכוכבים. משהו אמיתי כזה, משהו מטלטל כזה. אבל הוא? הוא אמר שהוא לא הולך להתאמץ בכלל. "זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות עכשיו", הוא אומר. אז הוא ניגן לי כל מיני דברים, סיפר לי איך עושים שירים שיש בהם "ככה קלידים יפים מרוחים" ומלאי זיוף ומקליטים כינור שמתאכזר לעור התוף שלך, אבל לא נורא, כי אפשר "לרכך את זה בסאונד אחר כך", לא? אז זה בסדר. הם לא יידעו שם בחוץ.

צעדים התקרבו מאחור. סובבתי צוואר במאה ושמונים מעלות וראיתי דמות שחורה מתקרבת לאט לאט. קול רחוק התקרב. קול גברי, עדין, גבוה, מזמר זמירות. הדמות התבהרה באור הירח, לבושה מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, ממנה מדלדלות ציציות, וזקן שחור, ועיניים שחורות. ושפתיה זזו עם קול הזמירה והגמירה על האסייתית הקטנה שמחייכת מהוידאו, ויש לה קעקוע של לב על הישבן. ושנינו הסתכלנו עליו וחייכנו ומחאנו איתו כפיים כשרקד וזימר בשמחה כאילו זה עתה זכה להתחתן עם הלב על הישבן. וכך המשיך לזמר ולחייך והתרחק מאיתנו אל החשכה, ממהר לאהובתו הקטנה.

האוטובוס לא נראה עוד באופק אז הוא מספר לי על איך שבר את חלון בית הכנסת בגיל 10. מנו עמד אז בשער והוא בעט את הכדורגל, ומפספס קצת. הוא שואל אותי אם אני זוכר משהו. הוא לא שכח, זה בטוח. "אבא חיוור עם המקל של הסוכה. יש בזה, יש בזה, נשאר מזה משהו".
אבל עד שהתחלתי להזכר האוטובוס ×”×’×™×¢. עליתי והוא נשאר לשבת שם. ×”× ×”×’ החל לנסוע והוא נסע מהר. בורח "מאש הצלפים, מאש המחשבות מהפרשות כאב בתעלות של המוח". התיישבתי בספסל האחורי. הייתי לבד באוטובוס. והוא ×”×™×” לידי. הגיטרה שלו השתנתה, היא הפכה לשחורה ומבריקה וחזקה ועם שיניים חדות. גם השיניים שלו היו חדות. הוא חייך. נסענו ליד מגדל בבל עזריאלי וראינו "שוטף כלים סיני צונח מלמעלה" ומתרסק וחוטף "דו"×— על התאבדות בפומבי". הוא מחייך בעקמומיות ומציע לי סיגריה. אנחנו מעשנים בשקט, אפילו שזה אוטובוס ואסור, ומסתכלים על בבואתנו המשתקפת מהחלון, עם שיערנו המדובלל והחיוך העקום. אנחנו מתקרבים לראש השנה והוא רוצה לקנות דבש, להוריד את הכדורים. כשאנחנו מגיעים לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, כמו אוטומט הולכים לקנות חוברת צבעונית שארוזות בה עלמות חן מפתות ולהסתגר בשירותים לכמה דקות. ריח חריף עלה לי באף. חזרתי לאוטובוס, ×”× ×”×’ ×—×™×›×” לי וחייך. הוא נראה בדיוק כמוהו. עם שיניים חדות. הוא לקח אותי לבית שלו. לסיבוב בשכונה. לטיול בין רצפת הבטון, שלולית העראק והשתן, והזונה ×”×–×§× ×” המקומטת עם החיוך העקום. ילד קטן מציע לי "עובר קפוא בצנצנת פח… להפשיר במיקרו ולשלוח לגן". ×”×™×” מאוחר. רציתי ללכת הביתה. רציתי לישון. אבל הטיול עוד לא נגמר ובטח בסוף אני אצטרך לכתוב חיבור למורה. הלכנו על אדמת טרשים ריקה. ראינו אדם נוצר מתוך העפר, בכוחות עצמו, ובורא את אלוהיו, ואחריו את מיקרוגלו. ובאמת שכבר רציתי לישון. אני ×¢×™×™×£ ואני רעב. הולכים לאכול אצל אווזי, סלט ערבי קצוץ. דק דק. מסתכלים על הכל ועל איך שכבר אי אפשר ואי אפשר לשמוע את ×–×” יותר. אני אוכל מהסלט הקצוץ דק דק, כמו שכולנו, שמעורבבים ×–×” בזה בלי לרצות ובלי ברירה ובצלחת אני לא רואה יותר מלפפון או עגבניה, ובטח שלא פטרוזיליה. רק יהודים וערבים, כתומים וכחולים, וזונות ורוצחים וימניים ושמאלניים ונאצים ואשכנזים ובא לי להקיא, הקאה מזככת ומשחררת כזו. אני נושם עמוק. אני לא צריך ללחוץ STOP. ×–×” נגמר לבד. אני "לוקח שאכטה של חמצן, אחרונה מהקיום המבעבע". ובלי הרבה שהות אני עוצם עיניים, נשען לאחור, ולוחץ שוב על ×”-PLAY.

לקראת סיום

איזה חושך בחוץ.
גם בפנים. רק במרפסת יש קצת אור.
עשרה לשתיים, אני לא רגיל להיות ער בשעה הזו, בטח לא כשאני צריך לקום מוקדם. הייתי גמור מעייפות קודם אבל נשארתי ער.
ירדתי למטבח ושלפתי בקבוק אמרטו מארון המשקאות. אחרי חמש דקות גם הצלחתי לפתוח אותו ומזגתי לי קצת. ממש קצת. עליתי למעלה והתיישבתי ליד המחשב. כל החלונות פתוחים ואני אחרי מקלחת, אז הרוח מקררת את הגוף.
שתיתי את האמרטו שלא היה ממש טעים, אני חושב שהוא כבר ישן מדי. אבל בכל מקרה הוא הצליח לערער לי קצת את הראש. הוא עשה לי את התחושה הקלילה הזו בצוואר ובראש.
מוזר.

יש פעמים כאלה שהשגעון הפרטי שלך בולט יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.