לפעמים רגעים מאוד מבולבלים יוצרים אמת טהורה וצרופה – דנה בק

היי תראו מה זה! לא הספקתם להגיד "ג'ק רובינזון חצה את תעלת סואץ עם סנאי ורדרד על הגב וקרנף משוגע על האצבע" והופ! הגענו לגליון מספר עשרים וחמש!! גליון חצי יובל!! ומכיוון שבכל המקומות הרגילים היו מציינים את זה בחגיגות מיוחדות, ומכיוון שאנחנו לא מקום רגיל, לא נציין את זה בחגיגות מיוחדות. מצד שני, אני לא יכול לפטור את עצמי מכל חגיגה בשבילכם אז לכבוד גליון חצי היובל החלטתי לצרף תמונה של מישהו שנולד לא מזמן.

אולי יום אחד גם אני אהיה בן עשרים וחמש

רומנטיקה וסיגריות
לא מעטים השחקנים שעשו את המעבר לצד השני של המצלמה ואין בזכרוני היכולת או הרצון לחפש רשימה שכזו. בכל מקרה, אני עוסק כאן באחד מהם שאהוב עלי במיוחד (ולא רק כי יש לו יומולדת יום אחד אחרי) – ג'ון טורטורו. טורטורו הוא איטלקי-קתולי מברוקלין שהתחיל לשחק בסרטים בשנות השמונים (תפקידו הראשון והבלתי נשכח היה כניצב בסרט השור הזועם. באמת!). הוא ידוע במיוחד בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם האחים כהן (צומת מילר, אחי איפה אתה? וכמובן ההופעה הבלתי נשכחת שלו בתור חזוס בביג לבוסקי). בעיניי תמיד היה בו איזה גיוון בין יכולת להיות שחקן דרמטי מצוין (אני זוכר אותו מהסרט La Tregua שבו הוא שיחק את פרימו לוי) ולהיות שחקן קומי מופרע וססגוני. וכך גם הסרט שהוא ביים עכשיו – רומנטיקה וסיגריות.
מדובר במחזמר מודרני שמתרחש בניו-יורק של מעמד הפועלים. ניק מרדר (ג'יימס גנדולפיני שכל הסרט הזכיר לי את הדמות שלו מהסופרנוס וחיכיתי שכבר יפסיק להיות רכרוכי וידפוק למישהו מכות) הוא פועל בניין שנשוי לקיטי (סוזן סרנדון האלוהית) ויחד יש להם שלוש בנות שכל אחת מהן הזויה יותר מהשנייה. כמו גבר שחוק, שמן ומתוסכל – ניק הולך ומתאהב בבחורה אדמונית, צעירה וחושנית (קייט ווינסלט בהופעה שבחיים לא הייתי מזהה אותה) והסרט בעצם נפתח ברגע שבו קיטי באה ומספרת לו שהיא יודעת על הבגידה שלו ושהיא שונאת אותו. מכאן הסרט סובב סביב סיפור הלבטים של ניק סביב המצב שבו הוא נמצא, סביב כמה סיפורי משנה על אהבות (נכזבות בעיקר), סביב מלא מלא סקס ובעיקר סביב המון שירים. בכל פעם שהדמויות כבר לא יודעות מה לומר, הן מתחילות לשיר והשירים כולם הם שירים ישנים (A man without love, Piece of my Heart ו-Delilah הם רק כמה דוגמאות) והאווירה מצוינת. מה שיפה ומעניין היא הבחירה של טורטורו לתת לשחקנים לשיר את השיר על רקע הביצוע המקורי, וכך ליצור את הרושם שהם לא ממציאים שיר אלא פשוט שרים משהו שמוכר להם (ולאחרים) ומתחבר אליהם, וככה הם יכולים לבטא סוף סוף מה שהם מרגישים ולא יכולים לומר – כמו שאנחנו עושים (או היינו רוצים לעשות). יש פה הסתכלות אמיתית ויפה על מקומה של המוזיקה בחיים שלנו.
גולת הכותרת של הסרט היא המילה fun. בסך הכל מדובר פה בסיפור מאוד פשוט ואפילו די צפוי אבל כמו שאפשר לצפות מסרט שלאחים כהן יש בו נגיעה (הם הפיקו אותו) אז עיקר הדגש הוא על הדמויות ואין ספק שכל דמות בסרט היא ססגונית ומיוחדת ולכל דמות יש את השגעון שלה שעושה אותה למי שהיא – וזה כיף כיף כיף לצופה. יותר מזה, אפשר לראות כמה שהשחקנים נהנים לעשות את הדמויות האלה. אני מניח שאין לשחקנים הרבה הזדמנויות להתפרע ולהשתולל ככה על הבמה או מול המצלמה ובשבילם זו נראית ממש חגיגה. צריך רק לראות את המשחק של כריסטופר ווקן בסרט הזה כדי להבין.
זה סרט שתענוג לראות אותו אם אתם במצברוח טוב (ואם לא, יש סיכוי טוב שהוא יוכל לשפר אותו) פשוט כי הוא הזוי ומופרע וכיפי כל כך שזה מדבק. ומכיוון שתמונה שווה יותר מאלף מילים, לחצו כאן ותהנו מהטריילר.