לטאת ספרים: ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה

סאדיזם – "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה סאד
הספר יצא בהוצאת בבל בשנת 1999 בתרגומו של מיכה פרנקל

כשנתקלתי בספר הזה ממש במקרה בחנות הספרים עיני נחו קודם כל על הציור שהתנוסס על העטיפה הלבנה. זהו תחריט עץ המתאר חדר בעל תקרה גבוהה שממנה משתלשלת שרשרת אליה קשורה בידיה אשה עירומה העומדת על שרפרף בגבה אל המתבונן. גופה של האשה צבוע באדום חזק, כצבעו של דם. לשמאלה של האשה עומד אדם צעיר הלבוש ככל הנראה בחולצה משובחת לתקופתו והוא אוחז בידו הימנית צרור זרדים שבאמצעותו הוא מלקה את האשה. לרגליי האציל כורע ברך משרת צעיר שממכנסיו המופשלים מזדקר בבירור איבר מינו הזקור, והוא עצמו מבצע מין אוראלי באציל.
הדבר הבא שצד את ×¢×™× ×™×™ הוא שמו של הספר – "×–'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה". רק לאחר מכן שמתי לב לשם הסופר שהתנוסס מעל לציור: "ד.א.פ. דה סאד".


הציור שעל עטיפת הספר – במקור מתוך המהדורה ההולנדית של "×–'ולייט או שגשוגה של המידה הרעה"

מעולם לא ידעתי באמת מי הוא המרקיז דה סאד. זו הייתה עבורי דמות ספק אמיתית ספק בדיונית של אציל צרפתי, הנחשב כסוטה מין ועסק בחיי הוללות והתעללות וישב שנים רבות בכלא. אך לא הקדשתי לכך מחשבה עד שנתקלתי בספר הנ"ל פרי עטו.

דונאטיין-אלפונס-פרנסואה דה סאד – זהו שמו המלא של המרקיז דה סאד – נולד בשנת 1740 וגדל כבן טיפוסי למעמד האצולה. הוא התחנך בקולג' ישועי ושירת במלחמת שבע השנים בגדוד חיל-הפרשים. לאחר מכן התחתן בשידוך שנועד להציל את משפחתו מקשיים כלכליים ומאז החל להתמסר למעשי ההוללות שלימים יאפיינו אותו ואת כתיבתו. המשך חייו רצוף שערוריות שונות וישיבה ממושכת במאסר: 29 שנים לא רצופות בסך הכל, שבמהלך טיפח שתי קריירות שהיו בעיניו חשובות – כתיבה ואוננות. את הספר "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" כתב לראשונה בכלא. כתב היד אבד כשן דה סאד נאלץ להסתיר את כתב היד משומריו. לכן דה סאד כתב את הספר מחדש ומאוחר יותר אף הרחיב את הגרסה השניה.

הספר מתאר את סיפורה של אחת משתי אחיות הנולדו למשפחה מן המעמד הגבוה. הוריהן מתו בצעירותן והאחיות נזרקו מהמנזר בו התחנכו. כל אחת מהן בחרה מסלול חיים אחר. ז'ולייט החליטה להתמסר לחיי הפקרות ופשע ומהר מאוד הגיעה למעמד גבוה ומכובד. אך הספר מתמקד בסיפורה של ז'וסטין יראת השמיים שמחליטה להאחז בכל כוחה במידה הטובה ובמוסר. כל רצונה הוא למצוא עבודה מהוגנת ולחיות את חייה בשקט אך למן הרגע הראשון היא נופלת קורבן לפשעים שונים ומשונים – החל משוד הכסף המועט שלה וכלה באינוסים ועינויים אלימים. לאורך כל הדרך, ללא סטייה אחת אפילו, ז'וסטין לא מאבדת מאמונתה במידה הטובה ובצדקת הדרך שלה ושל ריבון העולמים. יתרה מכך, היא מאמינה שהיא מסוגלת לעורר רגשות דומים גם בלבם של הרשעים ביותר ולזכות ברחמיהם, אך ללא הצלחה. ז'וסטין מטולטלת לאורך למעלה מעשר שנים מגיהינום אחד לשני, מן הפח אל הפחת ואף גרוע מכך, ו"זוכה" לפגוש אנשים נתעבים. למרות זאת, לעולם אין היא מאבדת תקווה.
ז'וסטין מתארת את קורותיה בפרטי פרטים תוך שימוש בשפה עשירה שלא משאירה דבר וחצי דבר לדמיון כפי שאפשר להיווכח מפתיחת הספר בעמוד אקראי וציטוט מהעמוד הנבחר (עמוד 104 – לצורך ההקשר אספר שמדובר בקטע בו ז'וסטין מגיעה למנזר מתוך כוונה סוף סוף לחיות בשקט ולעבוד את האל ולמעשה נופלת קורבן לארבעה נזירים מושחתים שמחזיקים הרמון של שפחות מין):

ואז הופיע אנטונן.
"הבה נעיף מבט," אמר, "בטוהר-המידות חסר-הרבב הזה. אני תוהה, אם לאחר שנחבל כבר בהסתערות הראשונה, עודו זך כשהיה."
האיבר שלו ×”×™×” שלוף וזקור, ובחפץ לב ×”×™×” משתמש בתחבולות של קלמנט. כבר אמרתי לך, ההלקאה מצאה חן בעיניו כבעיני עמיתו, אך כיוון שהיה בהול לבצע בי את זממו, הסתפק במצב שאליו הביא אותי קודמו. הוא בחן את המצב, × ×”× ×” ממנו, והשאיר אותי בתנוחה שהיתה ×›×” אהובה על כולם. לרגע מישש את שני פלחי הירח שהגנו על הכניסה, טלטל בחמת-זעם את שערי המקדש, ובאחת חדר לקודש-הקודשים. המתקפה, אף שהיתה ×¢×–×” כמו זו של סברינו, נערכה בשביל צר פחות, ועל-כן לא ×”×™×” כל-כך קשה לשאתה. האתלט החסון אחז בי בשתי ירכי, ובמקום התנועות שלא הייתי מסוגלת לבצע, ניער אותי עליו בתנועות מהירות… ממולו, מורמת בפישוק-רגליים על החלציים שלי, הציעה הנערה בת החמש-עשרה לפיו את המזבח שעליו הוא הקריב אצלי… קילוחי זרמתו, צרחותיו, הכל בישר זאת, וחרף רצוני הוצפתי בהוכחות לשלהבת שהייתי רק אחת משש הבנות שהציתו אותה. סוף-סוף שבתי וצנחתי על הכס שעליו הוקרבתי ×–×” עתה, ושוב לא חשתי בקיומי אלא דרך כאבי ודמעותיי… ייאושי וייסורי-מצפוני.

כפי שאפשר לראות, דה סאד לא חוסך דבר מקוראיו (והאמינו לי שיש קטעים יותר אינטנסיביים מאלו). הופתעתי למדי לקרוא דברים כאלו בספר שיצא במאה השמונה עשרה – אך הפתעתי זו ודאי נובעת מבורותי באשר החברה הצרפתית דאז.

הציטוט הנ"ל לא נועד לזעזע או לרגש, אלא כדי לתת לקורא תחושה של הלך הרוח בספר. הספר איננו קל לקריאה מכיוון שהוא חוזרני בעלילתו (פעם אחר פעם ז'וסטין נופלת למאורת-פריצים כזו או אחרת, בורחת ושוב נופלת – ותמיד היא בשלה, כנועה למידותיה הטובות ולא מעזה להשתנות) וסצנות האורגיות/אונס/עינויים חוזרות שוב ושוב, מעיקות על הקורא עד שלעתים הוא חש צורך לעצור את הקריאה. אולם אין בכל אלו כדי להוריד מערכה של הקריאה – שכן הסיפר מרתק למרות ואולי בגלל שהוא מזעזע. דה סאד לא כותב זאת לשם הפורנוגרפיה (אם כי יש לזכור שכתב אותו בהיותו כלוא ומנוע ממימוש תשוקותיו במלואן) אלא כדי לשטוח בפני הקורא את הפילוסופיה הליברטינית שלו. ולראייה, אצטט מפתיחת הספר:

גולת הכותרת של הפילוסופיה תהיה היצירה אשר תגלה מהי התכלית שייעדה ההשגחה לאדם, ותתווה על-פיה כמה כללים שידריכו יצור דו-רגלי אומלל זה במסלול התחתחים של חייו, כדי להזהירו מפני גחמותיו של הגורל, שכבר ניתנו לו עשרים שמות ועדיין אין יודעים מהו וכיצד להגדירו.

כל גיבוריו של דה סאד הם ליברטיניים: משוללי כל רסן, אגואיסטים ששואבים סיפוק והנאה מסבלם של אחרים. ז'וסטין מנהלת שיחות ארוכות עם חלק מאותם ליברטיניים ושיחות אלו מאפשרת לדה סאד לפרט את משנתו שלו ולהצדיקה.

ניתן לתמצת את הפילוסופיה שלו לטענה כי בני אדם הם חלק מהטבע, כמו החיות, ולכן עליהם לחיות את חייהם כפי שמתבקש מחוקי הטבע. תכליתו של כל יצור חי היא להיות מאושר.
גיבוריו של דה סאד כולם יוצאים מנקודת הנחה שהטבע איננו טיפש ולפעולותיו יש תכלית; כך שאם אדם מסוים נולד כך שאושרו תלוי אך ורק בגרימת סבל לאחרים, אז כך הוא צריך לנהוג ואין בזה שום פסול. יש לשים לב שמובלעת כאן הנחה קריטית נוספת: האדם נולד עם תכונות קבועות מראש. הנחה זו נוגעת לדילמה עתיקת היומין בנוגע לטבע האדם. דילמה שטרם נפתרה וממשיכה להיות רלוונטית ולעורר מחלוקת גם בימינו – האם האדם אכן נולד עם כל תכונותיו (כיום אפשר לנסח את זה על ידי שימוש במונחים גנטיים) או שמא הוא נולד כלוח חלק שעליו אישיותו מתפתחת בהתאם לחוויות חייו. אין ספק שגישתו של דה סאד קרובה יותר למחשבה הדטרמניסטית לפיה האדם הוא עבד לגורל שאליו נולד. הדברים אמורים גם בענייני המעמדות – העולם המתואר בספר מחולק באופן גס למעמד הגבוה ולמעמד הנמוך שהוא נחות יותר ולכאורה אין סיכוי להחלץ ממנו (אם כי אנו יודעים שבעזרתה של המידה הרעה ז'ולייט הצליחה להחלץ ממקומה הנמוך ולהתברג במעמד הגבוה).
כאמור, לפי התפיסה הזו הטבע הוא תכליתי ולכן אם הוא מעניק לאדם מסוים את היכולת להיות מאושר רק כאשר הוא מתעלל באחרים, אז זה בסדר ואין מה לומר כנגד זה. יש להדגיש שדה סאד מתייחס לתכליתיות הטבע בצורה כמעט מקודשת. ניתן לטעון שלאדם, כיצור חופשי, ניתנת הבחירה כיצד לחיות עם מה שנתן לו הטבע – דהיינו, האדם יכול להחליט האם להכנע לטבעו המולד או לנסות ולהתעלות מעליו. דה סאד לא מצטייר בספר כמי שמאמין בכך – כל גיבוריו נכנעים לטבעם כאילו אין בידם ברירה ויתרה מכך, כאילו אין בהם הרצון להתנהג אחרת. הם מקבלים את תכתיבי הטבע כמו שדתי אדוק מקבל את תכתיבי אלוהיו.

כל הגיבורים הסאדיסטיים בספר מנצלים את כוחם כדי להתעמר בחלשים מהם – וזהו עוד אחד מחוקיה של התפיסה: החזק רשאי ואף צריך להיות מעל החלש, להתעמר בו ובשום פנים ואופן לא לחמול עליו. שוב, חוק הטבע מגויס שוב ושוב להצדקת המשנה הסאדיסטית. אנו מכירים היטב את גישת "החזק מנצח" מהתאוריה האבולוציונית (אם ×›×™ התאוריה האבולוציונית מדברת על "נצחון המתאים" ולא "נצחון החזק"… אבל ×–×” לא להיום) ומפתה לחשוב שדה סאד ביסס את דעותיו על תאוריה זו. אך דה סאד לא שאב את ההשראה מדארווין שכן ×–×” פרסם את ספרו "מוצא המינים" ארבעים וחמש שנים לאחר מותו של דה סאד.

עמדתו של דה סאד בנושאי דת מעניין גם היא. הספר נכתב באירופה של המאה השמונה עשרה – תקופת "ההארה". מהמעט שהספקתי לקרוא בנושא הבנתי שמדובר בתקופה שהתאפיינה בנטייה חזקה לכיוון של חיים חילוניים (בשנת 1899 פרסם איוון בלוך, שנחשב לסקסולוג הראשון, ספר על חייו ויצירתו של דה סאד – אפשר להקליק כאן כדי לקרוא את הספר במלואו). הכוונה במונח "חילוני", בהתייחס לתקופה זו, איננה לפקפוק בקיומו של האלוהים שמאפיינת את החילוניות של ימינו, אלא יותר לכפירה באמונה שאלוהים הוא הסמכות העליונה והיחידה. עם זאת, מעניין שדווקא גיבוריו הליברטיניים של דה סאד – אף שחלקם הם נזירים רמי דרג – כולם אתאסטיים גמורים, כופרים בקיומו של האל ומהללים את המחשבה החופשית והסקרנית. לטענתם, ההוכחה לכך שאין אלוהים היא שאם כן היה אלוהים חנון ורחום כפי שמבקשת ז'וסטין להציגו הוא לא היה נוטע בלבותיהם של אנשים את היצר הרע. יתרה מכך, בהנחה שאלוהים כן עשה זאת והמצב יצא משליטה, איזה ערך יש בו אם אין הוא מסוגל להשתלט על אותו רוע ולהציל את "הטובים" (כמו ז'וסטין). אל שכזה הוא חלש ועל כן יש לזלזל בו. כפי שאומרת דובואה, אחת הדמויות שבהן נתקלת ז'וסטין (עמוד 212):

“אני מאמינה… שאילו ×”×™×” אלוהים קיים, ×”×™×” פחות רוע עלי אדמות. אני מאמינה שקיומו של הרוע בעולם הוא עדות מרשיעה על אופי האל: הוא אכזר אם ברצונו בסדר שבו הרוע הוא בלתי-נמנע, הוא חלש אם אין ביכולתו למנוע את קיומו, ואזי אין מנוס אלא לקרוא תיגר על צוויו וחוקיו.”

מכאן שואב דה סאד את תפיסתו החברתית. הרוע, לפי דה סאד, צריך להיות חלק מהחברה ולא מוקצה ממנה. הסיבה לכך היא שמתן לגיטימציה לרוע דווקא ייטיב עם החברה ולא ירע לה. דברים אלו שם דה סאד בפיו של רודן – רופא אשר בנוסף לסיפוק סטיותיו באמצעות גופם של נערים ונערות שבאים להתחנך אצלו, מתכנן להרוג את בתו היחידה על מנת ללמוד על מערכת הדם. רודן טוען שבחברה המגדירה התנהגויות מסוימות, למשל גילוי-עריות, כפשעים מי שיתמכר לגילוי-עריות יהיה אומלל עקב האיסור החוקי המונע ממנו להיות מאושר. אך בחברה שבה מותר לבצע גילוי-עריות אנשים אלו יוכלו להיות מאושרים. לכן, גישה שכזו מיטיבה עם החברה.
אך דה סאד מרחיק לכת מעבר להצגת גישה המנסה להפוך את הרוע ללגיטימי. הוא מעוניין למחוק את הבושה המלווה את המעשה הרע. לפי דה סאד, האדם המבצע מעשים רעים עקב טבעו צריך להתגאות בכך. הדבר מתבטא אצל כל גיבורי הספר שאינם חשים בושה ואינם חשים שהם עושים עוול. הם מתגאים ברשעותם ומאמצים אותה. קשה שלא לשים לב שכל גיבוריו של דה סאד מתארים את מעשיהם כאקטים של "רוע", משמע שהם מודים שהם אנשים רעים; הם לא מנסים לשייך את מעשיהם לצד ה"טוב". דה סאד לא מנסה לחתור כנגד התפיסה של מה זה טוב ומה זה רע, אלא בא ואומר "אני רע, אבל זו לא הבעיה שלי. אני רע כי הטבע מרשה לי, אני רע כי אני יכול. ולכן אין לכם טיעון כנגדי". בעולמו של דה סאד יש מקום שווה לטוב ולרע ומתקיים ביניהם איזון טבעי.

ולמרות כל זאת – בסופו של דבר דה סאד מכיר דווקא בנצחון המידה הטובה. בהקדמה לספר הוא פונה למארי-קונסטנס קנה, שחקנית שהייתה אהובתו בתקופת חייו המאוחרת, באלו הדברים (עמוד 8 ):

היעלה הדבר בידי, קונסטנס? האם תכריע דמעה אחת מעינייך את נצחוני? במילה אחת, לאחר שתקראי את ז'וסטין האם תאמרי: הפשעים המגוללים כאן נוטעים בי גאווה על אהבתי את המידה הטובה! כמה נשגבת היא מבעד לדמעות! כמה מייפים אותה האסונות!
הו, קונסטנס! לו ייצאו מילים אלה מפיך, ייקשרו זרי ניצחון לכל מאמצי.

בסיומו של הספר, כשמסתיים סיפורה של ז'וסטין, פונה דה סאד אל הקורא (עמוד 248):

מי ייתן ותשתכנעו… ×›×™ האושר האמיתי מצוי רק בחיק המידה הטובה. ואם, למרות הכל, משלים אלוהים עם הגזרות והרדיפות שהם מנת חלקה של המידה הטובה עלי אדמות, מתוך נימוקים נשגבים מבחינתנו, הרי זאת כדי לפצותה בשמים ולהיטיב עימה בדרכים המחמיאות ביותר!

את הדברים האלו דה סאד כותב למרות שבאופן אישי זנח את הדת. אין ספק שלאחר כל הדברים האמורים לעיל על משנתו של דה סאד, תוספת שני הציטוטים הנ"ל מעמיקה את את הדמות הנקראת המרקיז דה סאד. היא מעמידה בספק את רמת אמונתו בפילוסופיה אותה הציג לאורך למעלה ממאתיים עמודים באמצעות תלאותיה של ז'וסטין. אך בכל זאת, בחינה של חייו מלמדת שעד לערוב ימיו המשיך לחיות את תשוקותיו ככל שאיפשר לו מצבו. ייתכן שכל ההתפלפלות שבספר המנסה להצדיק את המעשים הרעים נועדה בעצם לתת לדה סאד הצדקה לטבעו שלו, ואם כך, הרי שאיננו שלם עם עצמו (שכן אז לא היה זקוק להצדקות).
אך כאילו לא די בכך, מאוחר יותר כתב דה סאד גרסה חדשה ומורחבת לספר שהתלוותה לספר נוסף שסיפר את קורות אחותה של ז'וסטין, ז'ולייט, ושגשוגה כליברטינית. בגרסה המורחבת של ז'וסטין דה סאד חוזר בו מ"החזרה בתשובה" המופגנת בסוף הגרסה שתורגמה לעברית.

לסיכום, “ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה, המאתגר תפיסות ומוסכמות הנראות לנו כמעט כטבע שני. הוא אינו קל לקריאה (מה שנקרא, לא לבעלי קיבה רגישה) אך שווה את המאמץ ששכרו הזדמנות נפלאה לערוך היכרות עם תפיסת עולם שונה ויצירתית. לספר גם ערך היסטורי, שכן אפשר להתייחס אליו כדו"ח ייחודי אודות החברה הצרפתית של תקופת המהפכה. מיותר לציין שלמתעניין בדמותו של דה סאד זהו ספר חובה. יש לציין לטובה את הוצאת "בבל" שטרחה להוציא את הספר (בתרגומו של מיכה פרנקל) ואף הוסיפה אחרית דבר מאת יואב רינון. אני מקווה שזוהי סנונית ראשונה שתביא איתה עוד מכתביו של המרקיז.

עד כאן להפעם. גמר חתימה טובה.

6 תגובות בנושא “לטאת ספרים: ×–'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה

  1. קראתי רק חלק, כי אני חייב לזוז וזמני קצר, אבל זה מרתק!

    אגב, אם כבר סקירת ספר, מן הראוי לציין הוצאה, שנת הוצאה ומתרגם.
    אם זה של בבל, אגב, הם ישמחו לשמוע וללנקק אליך באתר שלהם.

  2. צודק לגמרי. הוספתי את הפרטים בראשית הסקירה (אם ×›×™ ההוצאה והמתרגם מוזכרים גם בסוף, מה שמוכיח שבאמת לא קראת עד הסוף 😉 ) – אבל אכן מן הראוי לציין זאת בהתחלה.
    ומזל טוב על היותך ראשון למגיבים 🙂

  3. שלום!
    אני עלעלתי בעצמי בספר מתוך סקרנות לפני מספר שנים כשעבדתי בשבוע הספר. מספר דברים יש לי על זה:
    אני חושבת שבאותה תקופה, העדר אמצעי בידור כמו שיש היום לחברה הגבוהה של אנשים שלא צריכים לעבוד מטריפה אנשים על דעתם עד שהם צריכים גירויים משמעותיים ביותר כדי להרגיש מסופקים. בנוסף, כל ההתייחסות לאושר ורדיפתו מדברת רק על אנשים מהמעמד הגבוה, כמו שנאמר שאם גילוי עריות היה חוקי היו האנשים העוסקים בכך מאושרים. אין צורך לציין שיהיו מספר אנשים לא מאושרים מהסידור הזה ושחייהם מן הסתם יהרסו. שלא נאמר יקטעו כמו הבת של הרופא. בנוסף, לדעתי האישית הפילוסופיה של המרקיז דה סאד היא לא ממש פילוסופיה רצינית ולדעתי הוא מנסה להצדיק את מעשיו הרעים ומה שהוביל לפופולריות של הספר הוא מה שהוביל אותי לקרוא אותו שזה הסקרנות לכל ההפקרויות שהולכות שם.
    מהקצת קצת שאני יודעת על פילוסופיה, אני חושבת שהתורה הזו שלו מבוססת על ניטשה שטען שהאדם הוא ייצרי ויש לתת ביטוי ליצר ×”×–×” על מנת להיות מאושרים, אך אין לדעת מה יקרה אם נשחרר את היצר שלנו ונחייה כמו שהטבע שלנו מורה, לטוב ולרע. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, בה נהרגו מיליונים רבים בתעלות חסרות טעם התחילו המוני אנשים לתהות על קנקנו של ×”"צדק" והתפתח זרם הסוריאליזם שכותרתו היתה לתת לטבע האדם האמיתי, ×–×” שבתת מודע ובחלומות וכו'להתבטא שכן אין אמת אובייקטיבית. (כמובן שכולנו מכירים את יצירותיו של סלוודור דאלי שהן כמו חלום – שלפי הזרם ×”×–×” מבטא יותר את האמת מכל דבר אחר). אחרי מלחמת העולם השנייה אנשים באמת חטפו את ×”×’'× × ×” והתפתח זרם האקצסטנציאליזם שבו אין חוקים, אין אלוהים, אין כלום, ובעיקר אין נחמה על כך שצריך לעבור את כל השיט לבד בעולם, בלי שום משמעות נשגבת או גורל. אבל מה שכן כל אחד יכול להכניס משמעות לחייו לפי איך שהוא רואה את העולם, ומהות האדם מוגדרת לפי המעשים שלו בכל רגע ורגע, בדגש על "בחירה". גם להיכנע לתכתיבים (חברים, הורים, דת) זו בחירה. כלומר – כל פעם שאנס בא לאנוס יש לו בחירה והוא לא יכול להשען על העבר בנוחיות ולהגיד "×–×” האופי שלי, אני אנס" ×›×™ כל הזמן יש לו בחירה. יצירה שמתארת את הזרם ×”×–×” היא "מחכים לגודו" שהיא גם צרפתית, שבו שתי זונות (נראה לי) מחכות ל"גודו" ולא ברור מי ×–×” בכלל אבל יש תחושה כללית שכשהוא יבוא הוא יגיד להן מה לעשות ויהיה יותר ברור ובסדר. במהלך ×–×” שהן מחכות הן מדברות על ציצים, אוכל ושאר שטויות וצרות של עולמינו. בסוף גודו לא מגיע בכלל, מה שמותיר את הקהל עם אותו מתח שנוצר אצל הדמויות. בעצם – כל הקשקושים היומיומיים שלהן במהלך ההצגה הן בעצם החיים, ואין גורם חיצוני (הגודו ×”×–×”) שיכול לבוא ולגלות להן משהו חדש או לתת להן משמעות ומטרות חיצוניות. יאללה, מספיק עם הקשקושים (שלי, לא אתה) לאן כל ×–×” מוביל בכלל? מה אני רוצה? – סרבס יו רייט שרק עכשיו אתה שולח לי את הלטאה שאתה צריך לקרוא את כל ×–×”.

    אמבט שמח!

  4. לדעתי דה סד היה גאון והוא אינ שונה בהרבה מתפיסותיו של ניטשה באשר ליצר החייתי שמניע אותנו ומונע בו בזמן מתוך מגבלות התבונה. מרתק

  5. קראתי את הספר לפני מספר שנים.לזכותו של הספר יש לאמר שהוא קריא ומעניין.העלילה אכן אכזרית אך גם מותחת משום שמטבע הדברים התעוררה אצלי כקורא הסקרנות לדעת מה יעלה בסופה של ז'וסטין? האם אכן תגיע אל המנוחה והנחלה? האם אכן "ישתלם לה" בסופו של דבר לדבוק במידה הטובה?
    הספר לא תמיד הצליח לזעזע אותי מכיוון שלמרות התיאורים המכניים המפורטים והקשים; רצף מקרי ה"ביש מזל" וקיצוניות הדמויות ה"רעות" הינו כה מוגזם עד שהספר הופך להיות יותר סוריאליסטי סרקסטי וקומי מאשר סיפור אימה.

    יש בספר כדי ללמד על עולמו הפנימי המופרע של הכותב שלאחר הכל משמו נגזר מושג שאכן קיים בטבע האנושי. סאדיזם הינו הפרעה א-סוציאלית חריפה אך אלמנטים סאדיסטיים קיימים בכל אדם ולו ההומני והנאור ביותר.לדידי, ה"פילוסופיה" הגורסת שחוק הג'ונגל או "כל דאלים גבר" הינו מוצדק וראוי הינה א-סוציאלית במובן העמוק של המילה משום שחברה לא יכולה להתארגן על בסיס של עקרונות כאלה.אפילו הנאצים לא יכלו להרשות שגבר חזק יאנוס אישה חסרת ישע (בעיקר אם היא "ארית"). ניתן אם כן לראות בטיעוניו של דה-סאד הצעה לאנרכיזם או תירוץ אגוצנטרי מנוסח היטב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.