אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלואם, אף כי דימינו כי עברו עלינו בלי לחיותם, כימים
שבילינו עם ספר אהוב
– מרסל פרוסט

ספר לי כבשה
מדשאה ירוקה, מחולקת לגבעות קטנטנות ורוח קרה מנשבת ביניהן. בשעה 12 שלי יש זוג אנשים – גבר ואישה. הם יושבים כשרגליהם מקופלות מלפנים. הגבר לבוש ג'ינס ומעיל רוח כחול, מפוספס כחול ואדום. עורו כהה ושיערו שחור, קצר ומאפיר. האשה מחבקת את ברכיה. לרגליה ג'ינס בצבע כחול בהיר וחולצתה הארוכה אדומה. צעיף שחור מונח על כתפיה ושיערה הארוך מתבדר ברוח. מכיוון שהם רחוקים ממני ומכיוון שאני מקשיב למוזיקה, אינני שומע את שיחתם. מדי פעם שברירי קול מגיעים אליי מכיוונם, במיוחד קולה של האשה שהוא גבוה יותר וזה נשמע לי כאילו היא מדברת חזק יותר. הפרשנות הראשונה שאני נותן לזה היא של ריב או ויכוח. הם עוברים לישיבה מזרחית. כשאני מסתכל עליהם זה גם נראה כאילו הם מתווכחים. הגבר עושה שימוש בתנועות ידיים והאשה הרבה פעמים מניחה ראשה על אחת מידיה ובמראה מיואש מסתכלת על הארץ, ושניהם שותקים.
אבל הם מחייכים.

בשעה שתיים שלי יושב זוג אחר. גם הם גבר ואשה. הגבר לבוש גופיה שחורה וראשו מגולח. הוא יושב בהשענות לאחור על שתי ידיו השריריות. האשה שמולו לבושה במכנסים לבנים וחולצה כחולה. שיערה שחור, גלי וארוך. היא משתמשת במשקפיים. גם הם מדברים ואין לי מושג על מה. זה נראה כאילו בעיקר האשה מדברת. ראשה זז בתנועות ימינה ושמאלה וידיה עולות מחיקה יחד עם שטף הדיבור. הגבר נשען לאחור ומאזין. אם הוא אומר משהו הוא עושה זאת מבלי שאני יכול לראות שכן אינני רואה את פניו.
בשעה שלוש שלי יושב עוד זוג. גם הם גבר ואשה. האשה בגבה אליי והיא לובשת סריג מפוספס. שיערה השחור מעוטר בצבע ארגמני, כמעט נחושתי. הגבר שמולה יושב ישיבה מזרחית ושיערו מאוד ארוך. יש לו גם זקן צרפתי ושפם. הם מאוד רחוקים ממני וקשה לי להבין משהו ממה שהם מדברים. והנה הם קמים והולכים.
קמים והולכים הגבר מגולח הראש והאשה הממושקפת.

נשארתי עם הגבר והאשה המתווכחים והמחייכים. החלטתי ששמה ענת. מאפיר השיער שלידה קרוי ירון. אבל החברים קוראים לו רונצ'ו. הם אחים. הוא גדול בשנה. היא לומדת פה והוא עבר בסביבה אז הוא בא לבקר. היא עושה תואר שני בסוציולוגיה ועכשיו היא מדליקה סיגריה. רונצ'ו עובד כמתכנת. הוא אוהב ללכת לים לגלוש ושלוש פעמים בשבוע הוא הולך למכון הכושר שקרוב לביתו. ענת מתוסכלת מהקשר שלה עם ארנון. היא מכירה את ארנון שלוש וחצי שנים, כמעט ארבע. הם הכירו באוניברסיטה כשעשתה את התואר הראשון. הם נפגשו בקפיטריה של הפקולטה למדעי החברה. ארנון למד קולנוע ופילוסופיה. הם עמדו יחד בתור לקופה וארנון גילה שהוא שכח את הארנק בבית, ואין לו איך לשלם על הקפה. ענת ראתה בעיניו המתוסכלות משהו שהדליק אותה והיא הציעה לשלם על הקפה שלו. ארנון הסכים בתנאי שלמחרת הוא יחזיר לה את ההשקעה.
מאז הם ביחד, אבל עכשיו הדברים לא כל כך טובים כמו שהיו קודם לכן. ארנון סיים את התואר וקיבל הצעה להפיק סרט טלוויזיה לערוץ השני. הסרט אמור להתרחש בסין וארנון צריך לשם כך לנסוע לשמונה חודשים. ענת לא רוצה שהוא יסע. רק לפני חודשיים הם עברו יחד לדירה במרכז העיר, היא מצאה עבודה חדשה וכל השינויים האלה לא טובים לה. היא מבקשת מארנון שינסה למצוא פתרון אחר, אולי שיסע לזמן קצר יותר?
"אני לא יכול! למה את לא מבינה את זה? ניסיתי, אמרתי להם שזו בעיה אבל זו האופציה היחידה".
הם עמדו במטבח. ארנון בדיוק סיים לצבוע את הארונות.
"זאת לא האופציה היחידה". זה כל מה שאמרה לו.
ארנון הסתכל עליה במבט זועם, לקח את המברשת הספוגה באדום יין, פנה אל הקיר ובשלוש אבחות מהירות צייר עליו משולש ובמרכזו נקודה.
"את באמת מבקשת ממני לוותר על ההזדמנות הזו?". ענת השפילה עיניים לרצפה והרגישה שגרונה מתמלא ועיניה דומעות. היא לא רצתה שזה ייצא ככה.
"אני לא מאמין לך", הוא סינן ויצא מהבית.
זה היה אתמול. מאז ארנון לא חזר לבית וענת כועסת. "אני לא יודעת כבר על מי אני כועסת", היא אומרת לרונצ'ו. רונצ'ו צוחק, נשען לאחור ומביט אל השמיים. "אחותי, איך את מצליחה תמיד להכנס לתסבוכות האלו?" הוא שואל וענת מביטה אל הקרקע.

הגבר שקראתי לו רונצ'ו מתרומם. הוא יושב על ברכיו כרגע (או עומד?) ואני לא רואה את האשה שקראתיה ענת. כשאני חושב על זה אולי בכלל קוראים לה סיון ולגבר קוראים יהושפט. היא סטודנטית לספרות, תואר ראשון. הוא לומד הנדסת חשמל, שנה שלישית. הם ביחד כבר כמעט שנה. היא אוהבת אותו מאוד. הוא מצחיק אותה. הוא שמח שהוא מכיר אותה. היא עושה לו טוב. היא עושה לו חשק לקום בבוקר. היא עושה לו חשק ללמוד למבחנים. היא עושה לו חשק לשכב על הדשא ולהסתכל לשמיים. ההורים שלה אוהבים אותו. הוא מצחיק את אמא שלה. אבא שלה מעריך מאוד את היותו סטודנט להנדסת חשמל. "זה טוב, זה מקצוע רציני" הוא אומר בכל פעם שהשיחה מגיעה לנושא הזה, וטופח בחיבה על כתבו של יהושפט. ההורים שלו לא ממש אוהבים את סיון. "ספרות?", שאלה אמא שלו כשסיפר להם עליה לראשונה. "מה היא תעשה עם מקצוע כמו סיפ-רות?" אמרה בהדגישה ההברות. אבא שלו לא אמר כלום. הוא רק חייך באהדה אל בנו והניד בראשו, כאילו רומז לו לא להתרגש. הם יושבים עכשיו על הדשא מול הפקולטה לניהול, סתם כי היה שם מקום, ומדברים על דירה. יהושפט מרוויח כסף לא רע עכשיו בעבודה שהוא איכשהוא מצליח להחזיק במקביל ללימודים וסיון ממלצרת. "אני מרגיש שהגיע הזמן שנקדם את הקשר הזה צעד קדימה", הוא אמר לאבא שלו אתמול בערב, וקיבל את ברכת הדרך. אמא שלו הסתכלה ולא אמרה כלום. רק כיווצה שפתיים.
סיון קצת מתוסכלת כי היא לא יודעת מה לעשות. מצד אחד כיף לה וטוב לה. היא מרגישה שהיא אוהבת את יהושפט (הוא מצחיק אותה). מתחשק לה נורא לעזוב את הבית, אבל משהו בזה מפחיד אותה. לעבור לבד? ועוד עם גבר?

הגבר והאשה שקיבלו ממני כבר שתי זהויות שונות קמים והולכים. היא הולכת צפונה והוא דרומה. לרגע הוא נעצר, קורא לה, היא מסתובבת ואז הם ממשיכים, איש איש לדרכו. הסיפור נגמר בעל כורחו (למה בעצם?)

כל הזוגות הישובים סביבי נעלמו. אפילו זאת שישבה ממש מאחורי ובשלב מסוים נרדמה על הדשא נעלמה. לבד אני יושב במרכזה של מדשאה ירוקה, המחולקת לגבעות קטנטנות, רוח קרה נושבת ביניהן, וכותב.

כמעט.

מישהו חדש מופיע ומתיישב על הדשא, משעין את גבו על פסל גדול. הוא לבוש כולו אפור. שיער שחור, קצר, זקן, שפם, שחום. כוס חד פעמית בידו. בטח קפה. או שוקו. (או דם?) והוא קורא ספר. בטח את "מאה שנים של בדידות". או אולי "פו הדב". (ואולי את הספר שאני כותב עכשיו?)

במרכז המדשאה הירוקה (המחולקת לגבעות קטנטנות שרוח קרה מאוד נושבת ביניהן) יושב בחור צעיר. הוא לבוש מכנסיים כחולים וסניקרס לבנות. חולצתו ארוכת השרוולים צבועה באפור. יש לו שיער ארוך ומשקפיים. שיערו אסוף ברישול. יש לו גם זקן צרפתי ושפם. לידו מונחת שקית צבעונית ונפוחה וממולו תיק גב כחול שעליו מונח מחשב נייד. הוא יושב וכותב. הוא יושב קרוב לכאן אז אני יכול גם לראות שהוא מחובר למחשב בעזרת אוזניות. הוא ודאי מאזין לסימפוניה של בטהובן. הוא מסתכל סביב מדי פעם וכותב עוד כמה דברים. הוא מסתכל על איש אחד שיושב וגבו נשען על פסל וקורא את פו הדב, שותה שוקו חם. הוא כותב סיפור קצר על איש צעיר שסובל מנדודי שינה ומתחיל לשוטט בשכונה שלו באישון לילה. במהלך השיטוטים הוא שם לב למשהו מוזר. במקומות רבים על הכביש, ליד המדרכה, נפערו בורות מלבניים גדולים כמכונית. כקברים עצומים הם נמשכים מרחוב לרחוב והם ריקים לגמרי. האיש הצעיר ממשיך להסתובב, מנסה להבין את פשר הקברים עד שעינו קולטת שמאחד הקברים נשמעים קולות ומדי פעם קבוצת חול עפה החוצה. הוא מתקרב לאט. לאט. מפחד ליפול. מפחד ממה שיראה שם. אבל בכל זאת משהו מושך אותו עוד ועוד לקבר, סקרן ולהוט לגלות מה בתוכו. וכשהוא מגיע הוא רואה

הבחור שכותב מרים את ראשו ומסתכל סביב. השמש במרומי השמיים במערב וצוהר גדול נפתח בין העננים. הוא מסונוור. עיניו ממצמצות. הוא מסתכל שוב על הגבר שנשען על פסל וקורא את "מאה שנים של בדידות" ולוגם קפה. הוא מתמתח וחוזר לכתוב. באוזניות הוא בטח שומע את הדיסק החדש של אוהד.
הוא כותב פסקאות פסקאות. לא כולן קשורות זו לזו. הוא כותב מתוך התרוקנות. הוא כותב על אנשים שיושבים על מדשאה ירוקה המחולקת לגבעות קטנטנות ורוח קרה נושבת ביניהן. הוא כותב מתוך רצון לחמם את הידיים ברוח הקרה. הוא כותב כי הוא צריך.
הוא כותב כי הוא רוצה.
הוא כותב כי אין לו מושג למה אבל הוא פשוט עושה את זה. הוא כותב כשהוא נושם. הוא נושם כשהוא כותב. הוא כותב בשביל לנשום. או בשביל שמישהו אחר ינשום.
לא.
הוא כותב בשביל שמישהו יפסיק לנשום.

גשם מטפטף ומרטיב לו את המילים. הן נמרחות וזולגות אל הקרקע, שם הן נטמעות בין הרגבים ומזינות את ג'ונגל החרקים והדשא ששוקק שם. המילים מטפסות בגבעולי הדשא, נכנסות לתאי התולעים, מופרשות החוצה ומחפשות ניזון חדש. המילים פוגשות מילים אחרות. הן נלחמות, הן מפסידות ומנצחות, הן מתרבות, הן משתנות, הן משחקות אלו עם אלו. הן מתאהבות. מישהו בטעות נושם אחת מהן ואומר אותה, לא יודע למה. זה מעלה לו חיוך על הפנים. מילים אחרות מרחפות באוויר ומוצאות את עצמן על הרשתית של עובר אורח והופ! היא עוברת לו בראש, וגם הוא לא יודע למה. ומילים אחרות עולות לאוויר, נספגות בענן, ויורדות למטה. ואז הן נוחתות על מסך המחשב של בחור אחד, עם שיער ארוך שאסוף ברישול, עם זקן צרפתי ושפם, עם משקפיים, שיושב במרכזה של מדשאה ירוקה, המחולקת לגבעות קטנטנות שרוח קרה נושבת ביניהן,
וכותב.