אתמול הייתי די חולה. לא משהו רציני, כאבי גרון, חום מזערי. כל היום שרצתי במיטה, ישן ומתעורר לפרקים. היות ואינני מורגל בשינה במהלך היום מצאתי את עצמי הרבה לאחר חצות ואני מתקשה להרדם. המחשב היה פתוח לידי וראיתי כי התקבל מייל חדש שבישר לי על פוסט חדש בבלוג של שגיא ב.
נכנסתי להסתכל וכך גיליתי שאתמול נפטר עלי מוהר.

לא שיש לי הרבה מה להגיד על זה, רק להתעצב בשקט ולתהות איך זה שדווקא בחודש האחרון לחייו אחד האלבומים שהתנגנו אצלי הכי הרבה הוא "בכל פעם שאני מנגן", האוסף הכפול של יוני רכטר שמלא בשירים שכתב עלי מוהר (חמישה עשר שירים מתוך שלושים ושמונה, אם תהיתם) וכאילו לא די בכך, ההאזנה שלי הייתה סלקטיבית כל כך ורק עכשיו אני קולט שהאזנתי בעיקר לשירים שכתב מוהר, ובהם "שוב היא כאן", "הרצינות היא ממני והלאה", "שוב ושוב" ועוד רבים.

אחד השירים האהובים עלי הוא "שיעור מולדת" ולא רק בשל יופיו אלא גם בשל זיקתי אל המתואר בבית הראשון:

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה

בבית הספר שבו למדתי את תשע השנים הראשונות לחינוכי הפורמלי שכם הציור ההוא שעליו כתב מוהר (אני זוכר שסיפרו לנו בבית הספר שמוהר ×”×™×” מבוגריו). לצערי לא הצלחתי למצוא ברשת את התמונה למרות שאני זוכר אותה היטב. אבל אני לא יכול להשאיר אתכם בלי כלום – אז ×”× ×” השיר עצמו:

[audio:http://www.bathlizard.com/music/sheur moledet.mp3]

ואני בטוח שקצרה היריעה פה מלהכיל את כל השירים שכתב – שלא לדבר על כתיבתו העיתונאית ובראשה (לפחות בעיני) הטור התלאביבי כל כך "מהנעשה בעירנו". ולראייה אצטט משני טורים ישנים שהתפרסמו בספר הנושא את אותו השם ואשר יצא בשנת 1994 (כל כך מזמן?):

מתוך "סידורים" – 15.4.1984
ליד קולנוע תל-אביב מתמשך כבר תור של קשישים, לסרט אוסטרי ביומית. המסע צפונה נמשך בכל עוזו; דיזנגוף, שדרות קרן-קיימת. דווקא כאן, בצומת מרכזי ×–×” של הילדות, מתעצמת תחושת חוץ-לארץ שהתגבשה תוך כדי ההליכה הארוכה, וגם הודות לשתיית הבירה לפני הצהריים. הלכנו, והלכנו, כפריס ובלונדון, ולמרות המחוש הקל ברגליים ובראש, עולה רצון להמליץ: תל-אביבי – שוטט בעיקר כתייר; צא אל סידוריך ברגל.
רק ליד הבית אני מבין לפתע את מקורה של הצריבה בעיניים, בהירותו של האוויר ותחושת הזרות שנמסכה ביום מראשיתו – רוח דרומית, יבשה, חמסינית, נשבה לה בלא הפוגה והיא-היא המעוררת עכשיו את הצורך בתנומת אחר צהריים ממושכת.

יחודו התחבורתי של בן יהודה – 1.11.1985

התחבורה הציבורית לאורכו של רחוב בן יהודה היא סדירה ומגוונת ומאפשרת לנוסע לעבור מקצה העיר ועד קצה במאמץ מזערי מצדו. בראשונה יש לציין את אוטובוס קו 4. באוטובוסים אלה מותקנת כיום מערכת מיזוג אוויר מהימנה ביותר ונוסע המתענה בשמש הבוקר אפוף ריחות אשפה שלא נאספה עקב שביתת השירותים העירוניים, מרגיש מיד בעלותו אל האוטובוס בקרירות מפתיעה ומחיה נפשות.
במיוחד יש לציין את הנסיעה דרומה בקו זה, במסלול הפנוי מכלי הרכב הפרטיים, ואשר בו שועט האוטובוס באין מפריע כמעט ומביא את הנוסע ליעדו בלא עיכובים יתרים.
בצד ההערכה הרבה שאנו רוחשים לאוטובוסי קו 4, לא נתכחש לכך שמבחינה רגשית יש לנו קשר אמיץ דווקא אל המיניבוסים הנוסעים אף הם במסלול זה.
המיניבוסים פועלים בעירנו רק לאורך התוואי של בן יהודה אלנבי ובכך הם מייחדים רחובות אלה יחוד משמעותי. הם חונים בדרך-כלל בצפון הרחוב, ומשם הם מגיחים בתדירות לא קבועה דרומה. נהגיהם מרוכזים בשני מזנונים המשמשים להם מעין מטה, ואשר בהם הם אוכלים ביציות.
מקור חיבתם של הנהגים לביציות משתי ביצים איננו ידוע, אך במשך כל שעות לפני הצהריים טורחים הנהגים על ביציותיהם, ובעיר זוהי כבר מוסכמה נושנה – אין מזנון טוב יותר (ואין ביציות גזעיות יותר) ממזנון שהנהגים בחרו בו להם למשכן. מדי פעם אוחזת באחד מהם השראה פתאומית, ואז הוא קם, נפרד מחבריו, ונוסע.
המיניבוס זכה אצלנו גם לשם העברי זוטובוס, כנראה מן השורש "זוּט", כלומר קטן, אך כינוי זה לא השתרש בפי הציבור. אף-על-פי-כן, אין הוא אלא מין אוטובוס-זוטא, כלומר מיניבוס, ובקוטנו היחסי צפון חינו. דומה כי אין לך בזמננו עוד כלי רכב המזכיר כל כך את המרכבה, או את הכרכרה, כמו המיניבוס. כשאתה נישא לך שלוב ידיים במיניבוס על פני רחוב בן יהודה, אתה צופה במתרחש בחוץ מגובה-העין ומן הזווית האופיינית למרכבותיהם של דורות עברו, ואתה מהרהר לך כיצד חיו אבות-אבותינו.
גם הנהג, המושך בידית הדלת כבמושכות ומגדף לעתים את אוטובוסי קו 4 הממוזגים, נראה מדי פעם כעגלון מימי קדם.
אם כבר נגענו בכך, נציין כי בין המיניבוסים לאוטובוסים קיימת תחרות סמויה, המתבלטת בעיקר בכיוון הנסיעה הדרומי המומלץ, וזאת מפני שכיוון זה, בהיותו חד-מסלולי, מאפשר לאוטובוסים לחסום, באחוריהם האדישים, את דרכם של המיניבוסים, ואילו אלה, מצדם, מבצעים עקיפות נועזות ותמרונים זריזים, ממש מתחת לחוטמם של האוטובוסים כבדי התנועה. כל אלה מוסיפים, כמובן, עניין וריגוש לנסיעה. ייתכן כי ההבדל בין האוטובוס המעשי והמהימן ובין המיניבוס המגובש והתמציתי דומה להבדל בין הפרוזה לשירה, ואם כך, יש בהחלט מקום לשניהם גם יחד.

רק כדי להוכיח שיש דברים שגם אם הם נכתבו לפני למעלה מעשרים שנה – עדיין הם רלוונטים – לפחות בעיר הזאת.

עוד לא שמעתי רדיו היום, אבל אני בטוח שהוא ×™×”×™×” מלא בשירים של עלי מוהר. אבל אני לא יכול להתאפק מלתת כאן שיר נוסף, קטן ופשוט ויפה כל כך – ×›×™ ברגעים כמו אלו ×–×” כל מה שיש.

[audio:http://www.bathlizard.com/music/18 ze kol ma sheyesh.mp3]

(עדכון: אריאנה מלמד כתבה כל כך יפה על עלי מהר שלא התאפקתי מלשים כאן לינק למאמר שלה)