לטאת האמבט: רגעים בבית קפה חיפאי

Being a child at home alone in the summer is a high-risk occupation. If you call your mother at work thirteen times an hour, she can hurt you – Erma Bombeck

כן. נעדרתי ארוכות. יש משהו בלחות התל אביבית שהאט לי את המוזות. אבל לכבוד שבוע הספר לא יכלה הלטאה שלא לזקוף את ראשה הקטן, לנשום קצת אוויר – עד הפעם הבאה.

נוסע במונית (חיפנית) לא זוכר את הכתובת
אני יושב בחיפה בבית קפה שכונתי קטן ששמו "מוס קפה" (ועל השלט יש ציור של Moose). לבעל הבית, כך למדתי מחילופי דברים שלו עם אחד הלקוחות שמן הסתם הוא קבוע או מכר, קוראים משה. בית הקפה ממוקם ליד כיכר, ציר תנועה לא קטן אך יש משהו שמצליח לגרום לבית הקפה של משה להיחבא קצת אל הכלים. אולי אלו השמשיות שמצלות, אולי העצים שסביב, אולי העובדה שהוא לא ממש על הרחוב הראשי אלא קצת בצד. המוזיקה היא דווקא של גלגל"צ, קצת מאכזב, אבל לא נורא. אני לא רואה מפה את הים, למרות שפניי אליו, וזאת כי בניינים מסתירים אותו. אבל אני מסתפק בהחלט בבריזה הנעימה שחומקת בין הבניינים לצנן את פניי. מאחוריי כלוב גדול עם שתי ציפורים צבעוניות ואני נזכר בסרט "בירדי" שראיתי אתמול. על השולחן הקטן ליד המחשב שלי מונח ספל קפה ולידו קיבלתי עוגיה קטנה. אני אוהב שנותנים משהו קטן ליד הקפה. כשדיברתי עם בעל הבית הוא קרא לי חמוד, ואני לא חושב שזה כי הוא ניסה להתחיל איתי. סתם, אווירה אחרת. אני לא יודע אם זה ככה בחיפה, או במקרה פה, אבל זה לא ממש כך בתל אביב. הלקוח הקבוע הזמין קרואסון עם ריבה ומסתבר שאשתו של משה בעל הבית הכינה את הריבה. "איזה ריבה! איזה ריבה!" הוא מתלהב וקם לספר למשה. בשולחן מאחוריו יושבת אישה שמשתתפת בהתלהבות הריבה. היא מכירה אותו (קוראים לו מומו, כך למדתי כששאלה אותו מה עם החברה). הוא מתנצל שהוא יושב בגבו אליה. "אין דבר כפרה". יש עוד לקוח שמגיח מחלק אחורי יותר, וגם אותו האישה מכירה. ממש שכונתי. מרגיש אני קצת זר. האישה ללא השם הזו קוראת עיתון. היא מרימה את ידה הימנית גבוה למעלה ומצודדת את פניה לכיוון בית השחי. פניה מונחות שם למספר רגעים, האם היא מריחה?
הגעתי לחיפה לצורך ראיון שני ללימודי פסיכולוגיה קלינית-חינוכית (תואר שני) באוניברסיטת חיפה. כהרגלי הקדמתי והחלטתי לעשות את מה שאני אוהב כשאני מגיע לעיר חדשה – ללכת. להכיר את הסביבה דרך הרגליים. ראיתי עוד כמה בתי קפה אבל זה תפס אותי מההתחלה. אולי כי הוא מכריז על עצמו כ"קפה שכונתי". כשהלכתי ברחוב חשבתי שאולי בשנה הבאה אעבור לגור פה, אז אולי משהו בי רצה להרגיש קצת איך זה יהיה. (בעוד אני כותב בעל הבית מתיישב בשולחנו של מומו, לקשקש קצת).
מעניין איפה אני נמצא בעיר ביחס לבית של רועי. אני לא מכיר את חיפה בכלל, והאזור לא נראה לי מוכר בכלל (לא שזה אומר משהו). בית הקפה הזה מוצא חן בעיניי. הייתי רוצה לראות את עצמי מגיע לפה ומדבר עם משה. הייתי מאמץ אותו אם הוא היה ליד הבית. אבל להרגשתי הבית של רועי רחוק מפה.

אני חייב לצטט רגע שיחה מהקפה.
האישה שמריחה בתי שחי: "אז מי הרג את הפלסטינים בחוף?"
משה: "לא אנחנו. היה מוקש".
האישה: "מה, לא אנחנו?"
משה: "לא לא, היה מוקש".
האישה: "לֵאאא"

מעניין מה מקור המשיכה של אנשים לשבת בבתי קפה. מעניין מה היה לפני שהיו בתי קפה. היו יושבים בבית המרזח? ולמה עשו את זה אז? אסקפיזם? מפגש חברתי?
אני מסתכל על האנשים שיושבים פה, שורפים את הזמן. אין להם עבודה? ומעניין מה הם חושבים עלי, בחור עם לפטופ שמגיע ממקום אחר. האישה שמריחה בתי שחי משוחחת עכשיו עם אישה אחרת שהתיישבה לידה. מעניין מה הייתה אומרת אם הייתה יודעת שאני כותב עליה ועוד קורא לה "האישה שמריחה בתי שחי".
יש אנשים שחיים בבתי קפה, ולא רק בעלי הבית. ×–×” מזכיר לי תכנית של חיים כהן שבה הוא שוחח עם האורחת שלו על איך שהמטבח הוא החדר ×”×›×™ חשוב בבית. בתור ילדים היו עושים שיעורי בית במטבח, השיחות החשובות היו נעשות במטבח ("בוא למטבח, אני רוצה לדבר…"). יש משהו בסביבה של האוכל שמושכת את החיים להתנהל מסביב. אולי האוכל מרגיע, עוזר להתמקד ולהתרכז, מספק איזה עיסוק לידיים בזמן של שיחה חשובה.
משה יושב ליד שולחן של לקוח אחר. הלקוח יושב עם רגליים על הכסא שממול, יחף. מה, אתה בבית? במטבח שלך?
משה הולך מהקפה וחוצה את הכביש למשאית של מחלבות גד שבאה לספק לו סחורה. משום מה יש לי תחושה שאין מקומות כאלו בתל אביב. אולי אני טועה, לא חקרתי מספיק את בתי הקפה של תל אביב – בטח לא את אלו של השכונות הקטנות. אבל בבית הקפה ה"שכונתי" שלי (קפה נח, ממש מתחת לבית, וגם "נחמה וחצי" החדש יותר) התחושה היא שונה לגמרי. אני לא יודע אם ככה זה בחיפה, או שזה רק פה.
אני כבר לא בטוח עכשיו שלבעל הבית קוראים משה, שכן נדמה לי שמריחת בתי השחי קראה לו יוסי.
מגיע בחור צעיר, נכנס פנימה ויוצא. התבלבל במקום?
מעניין, זו הפעם השלישית או הרביעית בחיי שאני כותב מין "יומן בית קפה" שכזה, תוך כדי הישיבה פה. אני זוכר שעשיתי את זה פעם בקופי בין בשוסטר, ואני זוכר שעשיתי את זה פעם באתונה.
כן, כנראה שבאמת קוראים לו יוסי. הבחור היחף כבר לא יחף, ויושב איתו חבר. היחף-לשעבר מבקש את ה"טעולה" (?) ממשה-לשעבר-עכשיו-יוסי והוא נכנס לבית הקפה ומביא לו לוח ששבש.
משהו פה מאוד פסטורלי בפינה הקטנה הזו. אולי זה ציוצי הציפורים בכלוב מאחורי. אולי זו הרוח מן הים. אולי זה הצל מהשמשיות והעצים. אולי זו האווירה המשפחתית כמעט – כן, אני כמעט מרגיש כאילו נכנסתי לסלון/מטבח של איזו משפחה חיפאית. מריחת בתי השחי וחברתה נכנסות אל הקפה. אני חושב שאולי מריחת בתי השחי היא זו שעשתה את הריבה. אני לא יודע אם היא אשתו של בעל הבית או לא, זה לא משנה.
כשאצא מפה בעוד מספר דקות אולי אחוש קמצוץ של עצבות לעזוב את האנשים האלו שלרגע קטנטן, ממש קטנטן, חוויתי חלק מהחיים שלהם.

מומו קם והולך, לא לפני שהוא מאחל ליושבי בית הקפה יום נעים ולהתראות.
שיהיה גם לך יום נעים מומו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.