סיפור לשבת: קצת שקט

תאוות הרצח עלתה בעמוד שדרתו כבועה המטפסת במעלה כוס משקה מוגז. הוא הרגיש כיצד דגדוג מוכר ומפחיד מרעיד את גבו. הוא שאף את אוויר הלילה השחור אל נחיריו והרגיש את הצינה מתפשטת בקנה נשמתו. הוא החזיק את האוויר בריאותיו כמעט דקה, מתענג על תחושת השקט והקיפאון של גופו ונכנס לתוך הצל שמילא כוך קטן בקיר מאחוריו. בעודו עומד שם הוא התבונן באנשים שהילכו ברחוב. חלקם בודדים. חלקם מחזיקים זה את ידה של זו. פה ושם הילכו חבורות של נערים או נערות, מהדסים על המדרכה ומנסים לחפש מתנה חדשה לעצמם.
הוא הדליק סיגריה ולקח לגימה ארוכה של עשן חמים. מהרהר ניגוד בין הצינה הלילית לבין המקל הלבן והבוער שהחזיק בין אצבעותיו.
הוא היה מסוגל לעמוד כך מספר רב של דקות בתוך הכוך הקטן. בלי לנוע כלל. נשימותיו קצובות ומדודות. מתבונן כפנתר המשחר לטרף. הוא ניסה למצוא את הקורבן המתאים להערב. האם זה יהיה המלצר מבית הקפה? הוא תמיד הישרה עליו אווירה של אי נוחות, עם המראה הלבן המעונה שלו שמשום מה הצליח תמיד להפיל בנות לרגליו. הוא ידע שהוא חייב לטפל בו באיזושהי צורה. להראות לו ולעולם שאין בו דבר מלבד מראהו הסגפני.
או אולי הבחורה היפהפיה הזאת שעוברת מולו ממש ברגעים אלה. היא גרמה לו לנוע בתוך הכוך ולהסב את ראשו אחריה. הוא לטש מבט ארוך בגופה המתרחק, בוחן היטב את צווארה הארוך, את גזרתה התמירה, את ישבנה המתנועע מצד לצד בהפגנתיות. הוא מיד ידע שהוא שונא אותה. שונא אותה על כך שהצליחה, ולו לרגע קט, לערער אותו. הוא רצה לעשות משהו כדי לשבור אותה אבל ידע שלא יהיה מסוגל. הוא שנא לפגוע בנשים. לפחות בנשים צעירות ויפות. כשנהג לעשות זאת מדי פעם בהתחלה הרתיחו אותו הדיווחים המבוהלים על סוטה מין משולח רסן. הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן שיתיחסו אליו כאל פושע עלוב. באמנות כמו באמנות.
הסיגריה נגמרה והוא מעך אותה כנגד הקיר ושמט אותה אל הארץ.
לא. זה לא יהיה המלצר. לגביו הוא צריך לתכנן משהו מיוחד.
זה יהיה המוכר מהפיצוציה במורד הרחוב.
הוא הרגיז אותו כל הזמן. מצ'ואיסט נאלח שעמד מאחורי הדלפק הקטן שלו בחזה מנופח כאריס החולש על אדמותיו. האמת היא שכבר מספר שבועות הוא עוקב אחריו ובוחן את חייו. חייו הריקים מתוכן ומלאים בפעילות. ימיו החלו בריצת בוקר מאוחרת בשדרה שלאחריה חזר לביתו והתקלח, מגרש מהדירה את המזדמנת שבילתה שם את הלילה. לאחר מכן שוטט בין החנויות ובתי הקפה של שכונתו בבטלה עד לשעות הערב כשתפס את מקומו בפיצוציה. שם נהנה מפופולריות גואה בזכות המועדון השכן וקהל המבקרות, שלא לומר המבקרים, שנהגו להכנס לפיצוציה כאילו במקרה ולהתבונן בגוף השרירי בעיניים עורגות ולקוות שאם יפתחו כפתור בחולצתן יזכו לשכון בין נוצות הטווס. ולילה אחר לילה הייתה מישהי אחת לפחות שעם הנץ החמה, כשעזב את משמרתו, הלכה אחריו כשדודה לביתו, עיניה בורקות.
ובבוקר לאחר שיצא מביתו לעיסוקים התפלים הן יצאו מביתו, עיניהן כבויות, חלקן מחייכות בעצב על ליל אמש שלא יחזור עוד וחלקן מביטות בתקווה אל השמיים, מאמינות עדיין למילים שלחש באוזניהן הכרויות.
כן. הוא יהיה קורבן מושלם.
כמעט חצי שעה עמד בתוך הכוך והתבונן בריכוז רב בגבר שלא ידע שגורלו נחרץ. הוא ידע שזה לא יהיה פשוט. הפעם הוא צריך להיות מחושב וקר. הוא צריך לתכנן.
את אלו אני הכי אוהב.
הוא הרים את צווארונו ויצא מהכוך שלו ונעלם אט אט בצללים.

***

בחשכת הבית הוא ישב בדד. מתנדנד קלות קדימה ואחורה על הרצפה הקרה. אורה של השמש הזורחת חדר חרישית מבעד לתריסים המוגפים והוא עצם את עיניו. מילמל לעצמו דברים חסרי פשר.
בעיני רוחו הוא ראה כיצד הוא יוצא מתוך האפלה המקיפה אותו ולובש בגדים לבנים. הוא ראה את עצמו צועד בצעד קל אך החלטי לעבר חוף הים, חולץ סנדליו ושוקע בחול החם, שם פעמיו אל קו המים ובצהלה אדירה משתובב כילד קטן שיצא לחופשת הקיץ הראשונה מגן הילדים.
ובאוזני רוחו הוא שמע צליל חד וברור, מכאיב ומענג כאחד.
הוא שמע שקט. שקט מופתי, מחודד ובלתי אפשרי. שקט שהלם בו בעוצמה בלתי צפויה. הוא, שכל חייו זכר ששמע רעשים הלוך וחזור, שאפילו עכשיו כשישב בחדרו האפל והשקט שמע התלחשויות מכל עבר, דמיין לשמוע שקט. אין קול ואין עונה.
השקט והמרגוע היו כשמן בעצמותיו עד שניעור לפתע כנשוך נחש. אוזניו הכרויות שמעו מיד את הרחשים מסביבו. הוא שמע את הקולות שהכיר מתלחשים מסביבו. מדברים עליו כאילו לא היה שם.
תחושת קבס עלתה בו. מי הם חושבים שהם בכלל שידברו עליו ככה? מתנשאים מלוכלכים.
"תסתכלו עליו. יושב לבד. אף אחד לא אוהב אותו."
"תראו איך הוא חלש ומסכן. עלוב נפש. לא שווה מאמץ בכלל."

תמיד היו אלו קולות של גבר ואישה. והוא היה נותן בהם שמות. קפטן באטלר והעלמה או'הרה. מישל וטולוז. סימה ויעקב. הוא היה ממציא להם שמות לפי צורת הדיבור שלהם באותו רגע.
היה לו קשה להשלים עם עצם הקיום שלהם. בהתחלה הוא ניסה להתכחש. הוא ניסה להתעלם מהם. אבל זה רק גרם להם להתגבר. הם צחקו עליו שניסה בכלל. לאחר מכן ניסה להתנגד ולענות להם אבל דבריו נפלו על אוזניים ערלות. לבסוף הפנים את גורלו ולמד לחיות איתם.
פשוט לו היתה לא ברירה. הוא שמע אותם כל הזמן. לפעמים היו ימים שלמים ואף שבועות שהם לא התלחששו מסביבו והוא חשב שנפטר מהם אבל אז הם חזרו. ולעתים קרובות הביאו איתם קולות נוספים, לא רק הגבר והאשה אלא חבורה שלמה שדיברה סרה עליו.
בשלב מסוים הוא החליט שהוא רוצה להיפטר מהם והתחיל להתעניין בספרות הרפואית שעסקה במקרים דומים לאלו שלו. הוא קרא מאמר על חבורה של אנשים ששמעו רעשים כל חייהם ללא הפסקה וגייסו כסף כדי לעשות ניתוח שלמעשה יעשה אותם חרשים. הם היו כל כך מיואשים שהעדיפו לא לשמוע כלום מאשר לשמוע את השאון הבלתי פוסק הזה באוזניהם. אולם לאחר שהניתוח הסתיים בהצלחה והם היו חירשים לכל דבר, הם פקחו את עיניהם בחדר ההתאוששות והדבר הראשון ששמו עליו את לבם היה השאון בתוך ראשם, שרק התעצם הודות לריקנות הצלילים שאפפה אותם.
אז הוא מעולם לא עשה עם זה כלום. הוא נכנע. הבין שלעולם לא יהיה לבד.

עכשיו כשישב על הרצפה ושמע את לחשושיהם מסביבו הוא הרגיש כעס גואה בו. הוא הקשיב להם ודימה לשמוע יותר משני קולות. הייתה שם חבורה שלמה ששמה אותו ללעג ולקלס. הוא פקח את עיניו לכדי חריצים וראה מסביבו מעגל של פנים מדושנות עונג העוטות הבעה מרושעת והם צחקו עליו כולם, חלקם הצביעו עליו ממש. בליל עמוס של מילים וחלקי משפטים חדרו לאוזניו מבעד לשאון סביבו. הוא עמד במרכז והרגיש כיצד כולם מסתחררים מסביבו, מרקדים ומקפצים בעונג ומנגינה חזקה ומחרישת אוזניים מלווה אותם. מנגינה מוכרת. מנגינתה של הסחרחרה מהלונה-פארק בילדותו. מנגינה שהפחידה אותו ושעשעה אותו כאחד. מנגינה עליזה וגרוטסקית, מבקשת לשמח לבבות אולם לו היא תמיד נשמעה כחורשת רעה, כצופנת בחובה זדון המסתתר תחת מעטה של ילדותיות משועשעת. הוא זכר איך פחד לעלות על הסחרחרה ואיך צחקו עליו שאר הילדים. קראו לו פחדן. קירקרו סביבו כתרנגולות.
וכעת המנגינה הזו גאתה סביבו בעוד הפרצופים הלועגים הסתחררו סביבו, עולים ויורדים כסוסי העץ בסחרחרה וקול צחוקם השתלב במוזיקה כאילו הולחנה במיוחד בשבילם. כאב עמום החל לפעום בצד הימני של מצחו והוא החל מרגיש כיצד בחילה עולה בו. תמונות של אנשים שהכיר מקרוב והיו זרים לו עלו וצפו מול עיניו. הוא ראה אותם מרוטשים, שוכבים דומם כשפניהם עוטות ארשת מופתעת. הוא ראה אותם מרחפים מולו על הקרקע, מצביעים עליו באצבע מאשימה.
הכאב במצחו התגבר והתחדד והוא הרגיש כאילו האצבעות המאשימות והלועגות המופנות אליו עשויות ברזל מלובן וחודרות לאט למצחו, חורכות את העור הנמס ואת העצם המתבקעת ומרתיחות את תאי המוח הנכנעים לחום הלוהט.
כתמים שחורים ריצדו עכשיו מול עיניו והמוזיקה הפכה לצווחה מחרישת אוזניים. בתוך השחור הגדול הוא ראה בבירור את האיש שהעסיק את מחשבותיו מוקדם יותר. הוא ידע שהוא קיבל על עצמו משימה והוא צריך להמשיך וליישם אותה. והוא ידע בדיוק איך הוא צריך לעשות זאת.

***

מיכל פקחה את עיניה באיטיות. היא הרגישה כאב עמום בבטנה. חושיה המעורפלים הרגישו מבולבלים. המיטה הריחה מוזר ומגע המצעים היה זר לה. עיניה הטרוטות נחו על השעון המעורר שעל השידה ומבטה המטושטש הראה לה שהשעה כבר שעה צהריים מאוחרת. היא ניסתה להתרומם אולם עשתה זאת מהר מדי ונאלצה לצנוח חזרה אל הכרית כשהרגישה כאב חד בראשה הסחרחר. בגופה עברה תערובת מוזרה של גלי חום וקור והיא התמתחה, מרגישה את קפלי הסדין הסתור על מערומיה.
ואז היא הרגישה שהיא ערומה לגמרי. היא הציצה לתוך השמיכה וראתה שהיא אכן ערומה. מוזר, היא חשבה לעצמה, אני לא רגילה לישון ערומה.
ואז, כפי שנץ מתביית ונוחת במהירות על ארנב משוטט, נחתה עליה התודעה. ריחה של המיטה שונה היה מכיוון שלא הייתה זאת מיטתה. הסדין הרגיש מוזר מכיוון שלא היה הסדין אליו הורגלה.
היא התיישבה במהירות על המיטה, מנסה להתעלם מהכאב הפועם ברקותיה. בחילה קלה עלתה בה. היא הסתכלה סביבה במהירות, מנסה להיזכר איפה היא וכיצד הגיעה לשם. כל שהצליחה לזכור מליל אמש היה שיצאה לפאב חדש עם שתיים מחברותיה. היא כנראה שתתה יותר מדי, זה יסביר את כאב הראש.
אבל איפה היא?
היא עיסתה את פרקי ידיה הדואבים והסתכלה על חדר השינה שסביבה. חדר לא גדול. מיטת קינג סייז עם עיטורי מתכת. היא הסתכלה על לוח הראש של המיטה שהיה עשוי מתכת ועוצב כענפי עץ וראתה זוג אזיקים משתלשל ממנו. תמונות קצרות צפו בזכרונה.
מה עשיתי?
קירות החדר היו ריקים למדי, מלבד פוסטר או שניים של דוגמניות בביקיני. החדר נראה כמו חדרו של נער מתבגר. משקולות נחו לצד המיטה. היא לא הצליחה להיזכר מה קרה בלילה.
היא השפילה את מבטה וראתה פתאום כתמים יבשים על הסדין והתמונות עלו בזכרונה בחוזקה.
היא ראתה את עצמה מבוסמת ותלויה על זרוע שרירית שליוותה אותה לתוך הבית. היא ראתה את עצמה מתערטלת בחושניות ורוקדת לצלילי מוזיקה מכשפת. היא ראתה את עצמה מוסרת את גופה לגבר שלא זיהתה את פניו ולא הצליחה להיזכר היכן פגשה אותו.
הבחילה התגברה בתוכה והיא קמה בזריזות מהמיטה, אוספת את בגדיה ומתלבשת במהירות. היא יצאה מהחדר ומצאה עצמה בחדר מגורים גדול וריק. כוס קפה ריקה הייתה מונחת על השולחן ולידה מאפרה מלאה בדלי סיגריות, אחד מהם עוד חם. היא עיוותה את פניה בגועל ויצאה מהדירה, מדלגת על מדרגות בדרכה למטה. כשיצאה לרחוב הרגישה משב רוח רענן על פניה והחלה לבכות. היא עמדה ובכתה כדקה ולא ידעה היכן היא נמצאת. היא חדשה בעיר ולא זיהתה את השכונה. בפנים דומעות הסתכלה סביב בדאגה והחלה לחשוש שלא תמצא בארנקה כסף למונית כשלפתע נעמד מולה גבר גבוה וחסם את אור השמש. היא עצרה את ידיה הרועדות מלחפש בתיק והביטה למעלה וראתה מולה גבר נאה המבוגר ממנה במספר שנים המסתכל עליה במבט חתום. הוא לבש חליפה מחויטת שצבעה כחול כהה על גבול השחור. לרגע חשבה שזה הגבר עימו בילתה את הלילה אולם הוא נראה כל כך שונה מהדירה שהייתה בתוכה זה לא כבר. הוא התבונן בה בריכוז ולרגע נראה כאילו הוא מקשיב למישהו ואז שלה מכיסו ממחטת בד והגיש לה אותה. היא לקחה אותה מידיו בהיסוס ומחתה את דמעותיה. הגבר התבונן בה בחמלה והניח ידו בעדינות על כתפיה. היא התבוננה בו בעיניים שואלות והוא פצה פיו ואמר לה לא לדאוג.
לא היה לה מושג על מה הוא מדבר אולם כשהושיט לה שטר של חמישים שקלים ואמר לה לנסוע הביתה ולשכוח היא צייתה והלכה משם במהירות, עוצרת מדי פעם להתבונן בגבר השקט שהמשיך לעמוד שם ולהקשיב לאוויר.

***

"החלאה חייבת למות. החלאה חייבת למות. החלאה חייבת למות. החלאה חייבת למות."
"אדוני, זהו חוסר אחריות מצדך. אתה קיבלת עליך משימה ועליך לעמוד בה. לטובתך ולטובת הכלל. וכמו שעמיתתי המכובדת אמרה זה מכבר, החלאה חייבת למות. במוקדם או במאוחר. כל החלאות חייבות למות."

הוא לרגע השתנק ופניו התעוותו. הוא עמד ברחוב והקשיב בקשב רב לקולות שליחשו באוזניו. כמו תמיד משהו בתוכו אמר לו להתנגד ולהתעלם מהם אולם הוא כבר ידע שהמאמץ מיותר. הם תמיד הופכים קשוחים יותר כשהם מריחים דם. ועכשיו הם הריחו דם. הרבה דם. הם הריחו את דמה של הנערה האומללה שנלכדה בזנב הטווס. הם הריחו את דמו של הטווס וטעמו אותו ניגר על לשונותיהם המורעבות.
הוא חש בדגדוג מוכר שעלה בעמוד שדרתו ולפתע הסתובב לאחור בבהלה, עיניו מכווצות כלפי השמש הזורחת. אולם לא עמד שם אדם. לבדו עמד וביקש נפשו למות. אולם לא תורו למות. עדיין לא.
קודם כל תורה של החלאה.

***

מורן עבדה מזה שלוש שנים בבית הקפה שבפינת הרחובות יוחנן הסנדלר ובלפור. היא מילצרה שם חמש משמרות בשבוע, לפעמים יותר. בכסף שהרוויחה מימנה לעצמה דירה קטנה עם שותפה שהכירה עוד מתקופת הצבא ושילמה את הוצאות הלימודים שלה באוניברסיטת תל אביב. ובעיקר חלמה. בינתיים היא הייתה תקועה בדירה שלה ובבית הקפה. אבל היא מאושרת.

אורן נכנס לבית הקפה בשעה אחד עשר. הוא התיישב ליד הכניסה וסימן באצבעו למורן ששמחה לראותו, והתיישבה לידו.
אורן הביט בתפריט בפיזור דעת.
"קפה הפוך כמובן. תביאי גם חביתה. ולחם. ותשתדלי שזה לא ייקח הרבה זמן. אני ממהר."
מורן רשמה את הדברים.
"עוד משהו?", שאלה, אולם אורן היה שקוע בפיסת עיתון שהייתה מונחת על השולחן.

כשמורן הגישה לו את מה שהזמין, שמחה לראות שבית הקפה ריק כמעט לגמרי. אדם אחד ישב בו מלבדם, לבוש מעיל שחור ושקוע בצלחתו.
היא התיישבה ליד אורן והניחה מולה כוס קפה.
"אז מה? מה שלומך אורן?" קיוותה שיסיר עיניו מהעיתון ויסתכל עליה. קיוותה גם שירגיש בריח הבושם שהתיזה על עצמה בחופזה בשירותים כשראתה שהוא מגיע.
אורן הניח את העיתון בצד והחל לאכול. הוא הסתכל עליה וחייך. אין ספק שהבחורה נראית טוב, חשב לעצמו ועיניו נחו מעט יותר מדי זמן על הכפתור הפתוח מתחת לצווארונה. הם מכירים כבר כמעט שנה. מאז שהוא התחיל לבוא פעמיים בשבוע לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה.
הוא ידע מהרגע הראשון שדיברה אליו שהיא נדלקה עליו. נו? איך אפשר שלא? הוא ידע הרי שבנות נדלקות עליו כל הזמן. לא הפתיע אותו שהיא נדלקה עליו. אבל היא לא עניינה אותו יותר מדי. לא היו לו כוחות לדיבורים שלה. היא למדה ספרות אנגלית ופסיכולוגיה והרבתה לדבר על שירה ומחזות שלמעשה לא עניינו אותו. אבל הוא אהב להיות מחוזר ונהנה לראות כיצד היא מכרכרת סביבו כנערה קטנה. והיה לו ברור שיום אחד יכניס אותה למיטתו. פעם, פעמיים. אולי אפילו למספר שבועות. וזהו.
אבל כל זה יכול לחכות. בינתיים יש לו מאגר בלתי נדלה של הנאה מהמועדון שנפתח סמוך לפיצוצייה שבה עבד בלילות.

אורן אכל את ארוחת הבוקר שלו באיטיות. הוא שוחח מעט עם מורן אבל הראה חוסר עניין בכל פעם שניסתה לפתח שיחה על נושא לימודים מסוים. בכל מקרה הוא ניצל מהשעמום ברגע שהתחילו להגיע לקוחות נוספים לבית הקפה והיא הייתה צריכה ללכת לשרת אותם.

לאחר שסיים את ארוחתו הוא שתה עוד קפה, עישן סיגריה והזמין חשבון. כשקם ללכת ניגש למורן, החליף איתה מספר דברים ונהנה במיוחד לראות את עיניה הנוצצות כשכאילו בלי משים חיכך ידו בישבנה.

אורן המשיך מבית הקפה לים. הוא שרץ זמן רב על גחונו בחוף הים. הוא וחברים. ישבו, הסתכלו על הנוף האנושי ומדי פעם צדו. אלו היו חייו באותו קיץ. בטלה. ומי יכול לעשות משהו אחר מלבד להתבטל כשהשמש כל כך גבוהה וכל כך צורבת? אפילו הצל של האנשים סובל מהחום.
רק משוגע אחד במעיל שחור, מגבעת לראשו ומשקפי שמש לעיניו הלך אחרי אורן כצל.

***

כשהוא הורג הוא לא מחובר אל הגוף שלו. כשהוא הורג הוא מתבונן מהצד, ליתר דיוק ממעל. כמו עיט החג מעל ומחכה שהקורבן ייפול דומם אל הקרקע וישכב ללא ניע. כשהוא הורג הוא לעולם לא זוכר בדיוק את הרגע ההוא, הרגע המצמרר והמתוק מתוק הזה שבו הנשמה יוצאת מאפיו של הקורבן ומתחמקת לאוויר.
ברוב הפעמים היה נוהג להרוג בחניקה. הוא היה אורב לקורבנותיו בחושך ומסתער עליהם מאחור בשקט ובאלגנטיות חתולית, כורך תיל מסביב לגרונם וממתין עד שיסיימו לחרחר. היה משהו שאהב במאבק הזה, כשהקורבן מנסה להתנגד ולא יכול. הוא נהנה לראות את העיניים מתפקעות ומנסות לברוח החוצה מחוריהן כאילו כדי לתת לאוויר להכנס מארובותיהן. הוא נהנה לראות את שרירי הצוואר משתרגים ואת הבטן מתקפלת כשהחמצן הולך ואוזל במוח. תוך דקה שתיים בדרך כלל זה נגמר. אם כי פעם הרג גבר מגודל תוך מאבק עיקש שנמשך כמעט חמש דקות. הוא ניסה לפעמים שיטות אחרות. הוא ניסה לדקור והוא ניסה להרעיל. אולם הוא לא הרגיש מסופק דיו. ההרג בסכין, אלגנטי ומהוקצע ככל שיהיה, היה מלוכלך מדי לטעמו. לכן גם מעולם לא חשב להשתמש בכלי יריה. השימוש ברעל היה מסתורי ומעניין אולם חסר לו המאבק והרגשת הגוף המתעוות בין ידיו ומת.

אורן נידון למוות בחנק, כמו כולם. אולם הפעם היה זה צריך להיות משהו מיוחד ושונה. הוא שנא את אורן. הוא תיעב אותו מעמקי נשמתו. הוא ריחם על עשרות הבנות שנפלו ברשתו הדביקה והוא רצה לעשות מעשה שיספק את תאוות הנקם הבלתי מודעת שלהן.

***
ביום שישי בערב הלך אורן לעבודה. הוא היה אמור להישאר בפיצוצייה החל מעשר בערב עד לארבע לפנות בוקר, אז תגיע מישהי להחליף אותו. המשמרת הזו הייתה אהובה עליו במיוחד מכיוון שבארבע בבוקר החלו לצאת בנות צעירות, שיכורות ועייפות מהמועדון הסמוך.

הוא הלך לאורך רחוב אבן גבירול, מתבונן סביבו ומרגיש כמו מלך. האוויר היה חמים ורוח קלילה נשבה בין הבתים. הוא פיזם בשקט בעודו פונה לרחוב קטן בשם טוסקניני. מסלול ההליכה שלו היה זהה תמיד. הוא בעצמו לא ידע מדוע אבל הוא אהב את הרחוב הזה.

הוא עלה במעלה הרחוב החשוך לכיוון היכל התרבות. הרחוב היה ריק והירח המלא האיר אור חיוור על גגות הבתים. הוא חצה את חצר אחד הבתים כשיצאה ממנה דמות תמירה וכהה. גבר לבוש מעיל גשם שחור ומגבעת שחורה, לעיניו משקפי שמש שחורות גם בלילה ועור פניו לבן כסיד. הוא עקב אחרי אורן בדומיה, משתדל לא לעורר את תשומת לבו. צעדיו נעשים מהירים מרגע לרגע על מנת להדביק את הפער. אורן כבר כמעט הגיע לרחוב דיזנגוף ושם כבר לא יהיה אפשרי לתקוף אותו.
אולם הוא היה רחוק מדי. רחוק מדי. הוא לא יספיק לעשות את זה. הוא לא יכול לוותר.
הוא כבר שמע את הקולות המתגברים מסביבו. היא צחקה והוא צעק עליו שימהר. "אתה לא תספיק! הוא חומק לך מבין הידיים! עלוב נפש. פשוט עלוב נפש. שום דבר אתה לא מצליח לעשות כמו שצריך! בשביל מה אתה מתכנן על כך הרבה? בשביל מה אתה מתאמץ בכלל?"
המילים האחרונות נאמרו ממש בצרחות זעם ותוכחה וזה התחיל להמאס. הוא קפץ קדימה במלוא אונו וכרך חזייה שחורה מסביב לצווארו של אורן המופתע. אורן לא הבין בתחילה מה קורה אולם כשהרגיש את הלחץ על צווארו החל להיבהל ודמעות החלו לזלוג במורד עיניו. עורקי הצוואר שלו התמלאו דם שניסה בכל כוחו להגיע אל המוח ולבו הלם בפראות. לבו של הרוצח השקט לעומת זאת היה רגוע להפליא. הוא ידע שזה נגמר. הוא ידע שהוא לכד את הקורבן. אורן בעט סביבו וניסה להלום בתוקף בעזרת אגרופיו אולם החושך והכוח של התוקף מנעו ממנו להגיע לאחור. הצבע אזל במהירות מבפניו המתפקעות וכתמים שחורים החלו לצוף מסביב לעולמו. גרונו כאב והוא חרחר. קיא החל לעלות המעלה גרונו וזלג במורד סנטרו.

הוא מת תוך פחות מדקה וחצי. הרוצח השקט הניח את הגופה בעדינות על הארץ. הוא כרע על ברכיו והתבונן לתוך עיניו הפקוחות של אורן. העינים המופתעות הביטו קדימה בקיפאון מוות ונראו כבויות.

הרוצח הסתכל סביבו, וראה את הגבר והאשה לראשונה בחייו. הם נראו סתמיים כל כך. דמו במקצת להוריו אולם הוא היה בטוח שלא היה מזהה אותם אם היו עוברים מולו ברחוב.

הוא ניקה ידיו בשולי מעילו וצעד לעברם. האשה חייכה אליו ומחאה כף בשקט. הגבר פתח פיו לומר דבר מה. אולם הרוצח הדף אותם מעליו בידיים תקיפות והלך בנחישות הרחק הרחק משם, משאיר אותם פעורי פה להתבונן ביציר כפיהם ובקורבנו האחרון בהחלט.

shadow.jpg

תגובה אחת בנושא “סיפור לשבת: קצת שקט

  1. רק מתחיל חורף אפור
    ולכבודו סיפור שחור
    גרמת לי לי פחד ועצב
    תתחיל לנגן במלוא הקצב
    שיגיע האביב מהר מהר
    םפר לי סיפור יותר זוהר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.