מיוחד: מילים אחרונות

אני מתנצל מראש על מצב-הרוח של הפוסט הזה.
זה מוזר לי לכתוב על מות אדם שאני ספק מכיר ספק לא מכיר. חברה טובה של הוריי נפטרה במוצאי שבת מסרטן מהיר כל כך שזה מפחיד. עוד לא הספקתי לומר יעקב אבולעפיה… וזהו.
משום מה, אני לא יכול שלא להרגיש סוג-של אובדן. אני אומר משום מה מכיוון שמצד אחד היא חברה טובה של הוריי וככזאת היא מכירה אותי אולי מגיל אפס. ובטוח שאני פגשתי אותה לא פעם. מצד שני, אני לא מרגיש כמי שמכיר אותה. קשה לי אפילו להזכר איך היא נראית.
אך כאמור, בכל זאת אני חש את האובדן. אולי אני משקף את התחושות של ההורים שלי שבטח מרגישים את זה באמת. או שאני סתם בהלם מהפתאומיות הלא כל כך פתאומית של הדברים. אני חושב שלא עברו חודשיים מאז שמעתי לראשונה על מחלתה ולפתע איננה.

באלבומו המצוין "עוד סיפור" שר יוני רכטר את מילותיו של אברהם חלפי: "לעצור עיני הלב בעוד הכל הכל קיים" (מתוך השיר "ולמות" שחותם את האלבום. אפשר להקשיב לשיר כאן). בן אדם נגמר. עולם סובב.
ולא שזה אמור להפתיע. אנשים נגמרים מסביב כל הזמן ובמדינה שלנו זה גם קורה בהפתעה. דיברת עם חבר שלך בטלפון וחצי שעה אחר כך הוא נהרג בתאונת דרכים, בהתקפה על מוצב או מה לא. דן תורן כתב, "אנשים נגמרים ברגע אחד, אימפריות נופלות לאט".

הטקסט הזה איננו מהסוג שמדבר על המת. זהו לא הספד מכיוון שאין ביכולתי להספיד אותה. זהו טקסט שלי ועלי (ובעצם, איזה איננו?). אולי אני עצמי עומד מופתע למול התגובה שלי למוות הזה. הרי האובדן איננו אישי שלי, ובכל זאת הצלחתי להכנס לאיזה מצב-רוח של אבל בזעיר אנפין.
יש משהו מרושע במוות שמתגנב עליך ככה. יש משהו סתמי כל כך באדם שמתכנן לנסוע בקיץ לנופש באירופה, או תוהה מתי בתו הבכורה תביא לו נכד ראשון, וכמה שבועות אחר כך מורידים אותו לקבורה. לא עוד תוכניות. לא עוד חלומות. ועכשיו העצב, ותהליך האבל המפורסם. ואחר כך? אחר כך הזכרון. אבל הזכרון הוא אצל האנשים שמסביב, וגם הם ימשיכו הלאה וגם הם, מה לעשות, יימוגו בסופו של יום. וכך בכל העולם, מדי שעה, אדם בא ואדם הולך.

אני לא מכיר טקסט מדויק יותר על הסתמיות של הרגע בו נכבה אדם מאשר השיר הבא של חנוך לוין:

ספטמבר, סתיו
ערב שקט
עלה נושר
סיני מת

לפני שלוש שנים, במסגרת סדנאית, כתבתי את הסיפור הבא. אם יש לי טקסט משלי שמדבר על ההליכה הלאה ועל הדעיכה – זה הטקסט הזה. הסיטואציה אמנם שונה למדי, אך גם דומה למדי.
מוקדש לתמי ז"ל, ולמשפחתה שזוכרת.

מילים אחרונות
במקום בו את שוכבת, יישאר רק אוויר. אני עוד אהיה כאן, נאחז באוויר. ואת אינך.

נמוגת אי שם בין שלוש לארבע לפנות בוקר, יש הקוראים לכך אישון ליל. אולי אמת היא שבא אישון קטן באמצע הליל ולקח אותך איתו לעולם ההוא שאומרים עליו שכולו טוב.
כשנכנסתי לחדרך בבוקר פתחתי את החלון על מנת לתת לאוויר לחלחל פנימה ולגרש את מחנק הליל. התבוננתי בפנייך שעה ארוכה. פנים מקומטות, עורן הלבן מדי מנסה להימתח על עצמות לחיים גבוהות וגאות שבעבר לכדו עיניהם של גברים רבים. כובד השנים התיש את העור וחרש בו תעלות רבות. חלקן ארוכות, נפערות במורד הלחיים. חלקן קצרות, מעטרות את העור שמעל שפתייך, או את סימני הצחוק הישן בעינייך. אני זוכר, כשעוד היית מסוגלת לבכות, איך היו דמעותייך נקוות בזוויות העיניים וזורמות במורד התעלות באיטיות סבלנית עד אשר נתלו בסנטרך ונשרו מטה.
באותו בוקר כשהתבוננתי בך היו עינייך עצומות ופיך פעור קמעה. השפתיים הדקות מפושקות באליפסה קטנה ולרגע נראה לי כאילו את מבקשת לומר דבר. כפות ידייך היו משולבות זו בזו על חזך במין תאטרליות אופיינית לך. אני בטוח שתכננת את זה מראש. ודאי הרגשת בליל את הגעתו של האישון וכשחקנית המתכוננת לשיא הופעתה התיישרת, עטית מבט שלו ושילבת ידייך. אם היית מודעת יותר אולי היית אומרת משפט אחרון לחלל הריק. מילים אחרונות.
לא הייתי צריך לבדוק את הדופק שלך. מבט חטוף הבהיר שאת איננה. התיישבתי לידך וחשבתי איך זה שחודשים לא ראיתיך שלווה כל כך. סוף סוף לא נראית מוטרדת או מבולבלת. ובעוד אני מתבונן בך החל עורך להמתח והתמלא סומק. שפתייך האדימו וגדלו בשרניות כמו בתמונות הישנות. פנייך השילו את עורן הזקן ונגלו לפני בצעירותן היפה. ועיניך, פקוחות, מחייכות. האחת ירוקה והשנייה כחולה, מבלבלות אותי תמיד. לו אך יכולתי לבהות בהן שוב כמו שנהגתי בילדותי.

זה זמן רב, אולי שנה, שאני תוהה האם את כבר מתה. את אמנם נשמת וישבת ולפעמים אפילו תקשרת איתי. אך את מזמן לא אותה אישה שהכרתי. מוחך השתנה כל כך. תמונות ההדמייה שהראה לי ד"ר רוזן הראו מוח מחורר, מרוקן. חלקים שלמים נעלמו ואיתם אולי הזכרונות, המחשבות, הרגשות. את. בשלושת החודשים האחרונים הפסקת לזהות אותי. בכל בוקר עברנו יחד היכרות מחדש כאשר נכנסתי לחדרך לראות איך עבר עלייך הליל. "מי אתה? בחור צעיר בא לבקר אותי!", היית אומרת וסומק חלש היה ממלא לרגע את לובן פנייך. "כנראה שעוד יש לי את זה."
כשהייתי מסביר לך בעדינות שזה אני, בנך הבכור, היית מצחקקת ופוטרת אותי במחי יד. "מה אתה מדבר שטויות! ירוני שלי בן תשע, לא יותר."
בוקר אחד אף ניסית לשכנע אותי שבנך ירון הוא בן שנה בלבד והאמנת שאני חבר לעבודה של בעלך. גם הוא נפטר, אולם שכחת.
בהתחלה נבהלתי מאוד באותם רגעים שבהם לא זיהית אותי. חשבתי שאם אמי לא מזהה אותי, אמי שמקרבה יצאתי, מי אני שיזהה אותי? מי יוכל להבטיח לי שאני הוא אני? מי יוכל להיות לי העוגן שהיית? לבסוף השלמתי עם המחלה ולימים מצאתי נחמה באותם בקרים. שעשוע הבוקר הזה הפיח בך רגעים קטנים של שמחה שבהם היית מוחמאת ופנייך מחייכות. חלוף השעות הפיל את פנייך כשמעמסת היום החלה להכביד. היית קוראת לאנשים שמזמן אינם בין החיים, בייחוד הורייך ואחותך הגדולה. "אמא, את לא זוכרת? אבא ואמא שלך נפטרו, בשיבה טובה, לפני שנים רבות.", הייתי נאלץ להזכיר לך. ואת היית מתבוננת בי בתדהמה ובכעס של ילדה קטנה שבטוחה שמשקרים לה. פנייך התכווצו ושפתייך השתרבבו בתוכחה כלפי חוץ, מזכירים לי את צעירותך. ידך הגרומה לפתה את ידי בכאב. "אתה שקרן! למה אתה אומר לי דברים כאלה? אתה בכלל לא נחמד כמו שחשבתי.", היית רוטנת ומסיטה מבטך ממני והלאה, ממאנת להקשיב. "תצא מכאן!", היית אומרת. הייתי נשאר בחדר, בידי עוד אוחז את הריח של גופך. המקום שבו נגעת בי שורף. לאחר מכן היית שוקעת לתוך המיטה ובוכה חרישית, אולי נזכרת במציאות. לפעמים בלילה, תחת שמיים שחורים הייתי חוזר לחדרך, עומד מקופל בכאב, והייתי מרגיש כמי שחוזר לחפש אותך שוב, בתוך החשיכה.

אנשים היו שואלים אותי מדוע אינני מכניס אותך למוסד, שם יטפלו בך ויעזרו לך להאריך ימים. לרוב לא הייתי עונה להם. ודאי לא היו מבינים אותי. אבל את הבנת אותי, אני בטוח בכך. לא הייתי מוכן שיקשרו אותך למיטה או לכסא גלגלים במשך יום שלם. לא הייתי מוכן להעביר אותך את ההשפלה שבטיפול הסיעודי ההוא שבו היית מאבדת את פיסת האנושיות האחרונה שנשארה במוחך ונותרת קליפה מיובשת. אני זוכר את אבא במקום כזה, עיניו ריקות לגמרי, בקושי מודע למקום שבו הוא נמצא, וכשהיה מודע היה בוכה ומבקש שיקחו אותו הביתה. אני זוכר שביקרנו אותו, כשעוד היית בריאה, ואת השבעת אותי. "תשבע לי ירוני, תשבע לי שלעולם לא תכניס אותי למקום הזה. אני מעדיפה למות מוקדם יותר ובמיטה שלי בביתי, מאשר לגמור במקום כזה." אמרת בנחישות כזאת, שפתייך קפוצות ומבהירות לי שאין מקום לויכוח, ונאלצתי להבטיח לך. אינני מצטער על כך, נהפוך הוא. אני מברך על כל יום שעבר וזכיתי לטפל בך ולשהות במחיצתך. הדבר הטוב היחיד שיצא לי מהמחלה הזאת הוא שזכיתי להכיר אותך כפי שלא הכרתי מעולם. חולה אמנם, מבולבלת אמנם, אך אני מאמין שברגעים מסויימים זכיתי להכיר את מי שהיית בילדותך, בנעורייך. שמעתי ממך סיפורים שמעולם לא שמעתי. אולי המצאת אותם, מי יודע? ואני הייתי נשען על מילים באוויר, שאמרת או לחשת. דרך מחלתך למדתי להכיר את הילדה שלימים הפכה לאמי. אינני חושב שיש הרבה בנים שיכולים לומר זאת.

טוב, אני יושב וכותב כבר שעה ארוכה. כריסטינה, האחות, תגיע בקרוב ואז נעשה את כל הסידורים הדרושים. אני קם עכשיו, להתראות אמא. ד"ש לכולם, במיוחד לאבא.

תגובה אחת בנושא “מיוחד: מילים אחרונות

  1. איך אתה מצליח לשקף כל כך את התחושות שלך ושלנו
    זה מדהים להרגיש כל כך עמוק
    אין בכלל יופי במות, הכל כל כך עצוב, אבל אתה הצלחת להביע את היופי ש תמי
    תודה על הריגוש החזק
    חברה של תמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.