לטאה מוזיקלית: Emiliana Torrini / Love in the time of science

"מוזיקה צריכה להיות מאיימת, מפחידה ויפהפייה בו זמנית. היא צריכה להיות כמו נפילה לאחור, על הישבן, מבלי לדעת אם לצחוק או לבכות." – אמיליאנה טוריני.

אמיליאנה טוריני היא בת תערובת. חצי איסלנדית, חצי איטלקיה. היא נולדה, גדלה וחיה באיסלנד, ארץ משונה מבחינות רבות. מרחבים גדולים ושמש שזורחת ללא הפסקה מחד, ושוקעת מבלי לשוב חודשים ארוכים מאידך. וכך גם המוזיקה שלה, דואלית. מצד אחד קצבית ומשועשעת, מצד שני עמוקה, רצינית – מרגשת.

את אלבום הבכורה שלה (ולמעשה אותה) גיליתי לגמרי במקרה. חזרתי ערב אחד מהבסיס בו שירתתי, ובתל אביב, באוטובוס מהרכבת הביתה, שקעתי בכסא ובאוזניות המחוברות לרדיו על תדר 88FM. באותו רגע התחיל להתנגן שיר שצליליו גרמו לי לשקוע לתוכם. שיר במקצב איטי, כמעט נטול כלים. פעימות בס כפעימות הלב, אורגן שמלווה בעדינות את קולה של הזמרת ששרה:
"Bad things, Dead things, Sad things have to happen sometimes." בעדינות רכה כל כך.
כשכבר שקעתי לתוך הכחול העמוק ×”×–×” נכנסו תופים שהגבירו את הקצב וגיטרות התחילו לנסר את האוזן ונתנו רקע לצליליים אלקטרוניים לא-ארציים, ואז… כינורות? כן. מגיע לשיא, ושוב שקט. כמו בהתחלה. אותם צלילים רגועים ומתמשכים. בעצם הם רגועים אבל לא מרגיעים. טורדים. דברים רעים. דברים מתים. דברים עצובים חייבים להתרחש לפעמים.

השיר הזה הוא הראשון ששמעתי של אמיליאנה. אחריו שידרו ברדיו שיר נוסף שלה, הפעם גרסת כיסוי לקלאסיקה "Sounds of Silence" של סיימון וגרפונקל. הייתה זו הפעם הראשונה שאהבתי גרסה שונה מהמקור לשיר הזה. השדרנית אמרה את שמה של הזמרת ובקושי הצלחתי לזכור את השם כשהגעתי הביתה, וחיפושים ארוכים באינטרנט הביאו אותי לבסוף אל המנוחה והנחלה. אמיליאנה טוריני. רק מהשם אפשר להתאהב.
כל זה היה מזמן, עברו שנתיים שלוש מאז ועדיין לא שמעתי אותה בארץ מאז אותו שידור רדיו. הפעם היחידה שנתקלתי בשמה הוא כאשר יצא הסרט השני בסדרת שר הטבעות – אמיליאנה שרה את שיר הנושא של הסרט, שיר הנקרא Gollum's Song

emiliana.jpg
I'm a little tea-pot short and stout…

השיר שתיארתי לעיל נקרא “Dead Things” והוא הסינגל הראשון ששוחרר מאלבום הבכורה שנקרא Love in the Time of Science, שם מעניין לכשעצמו.

להאזנה לשיר: [audio:http://www.bathlizard.com/bathlizard.com/wp-content/uploads/2006/10/deadthings.mp3]

האלבום הקצר יחסית (ארבעים דקות בלבד) שזור כמעט שתי וערב בשירים הנעים בין פופ קליט לסוג של צ'ילאאוט רך.

האלבום נפתח בשיר "To Be Free", שעוסק ברצון להיות חופשי מצד אחד ובבלבול והבהלה שהחופש הזה יכול ליצור בקלות מצד שני. מבחינה מוזיקלית השיר עומד פחות או יותר בקו המשווה בין שתי האמיליאנות. הוא נפתח בזרימה אלקטרונית רכה ורגועה, ושירתה של אמיליאנה מתרפקת על הגלים השקטים, ובפזמון לפתע הקצב והווליום מתחזקים, כשתופים וגיטרות מתחילים להתוות את המסגרת. וכך השיר עולה ויורד בגלים קבועים.

סיום השיר מוביל אותנו אל השיר הבא, "Wednesday’s Child", אחד השירים היפים והאהובים עלי באלבום. שיר שקט ומלא זרמים, אין לי מילה טובה יותר לתאר את התחושה שהוא נותן. זרמים של מלנכוליה בלתי מוסברת. בעוד מסתיים לו השיר הקודם, האוזן מותקפת על ידי השיר הבא, שמתחיל ברעש וצלצולים שנרגעים קמעה רק כדי לפנות את המקום לקולה של אמיליאנה, שהפעם איננו רך ומתפנק, הפעם הוא יותר מחוספס, יותר חד, יותר "צועק" – אם אפשר לקרוא לזה כך. וכך האלבום ממשיך להתנדנד על גבי האוקיינוס שהוא אמיליאנה טוריני, מצד לצד. כמו שא. אמדורסקי שר: "בקולך אומרת רוך וקושי."

שירים נוספים ראויים לציון הם "Summerbreeze" המתקתק והשיר הקטנטן "Sea People", שנותן לאלבום פינאלה מינורית שמזכירה לי תמיד שקיעה במים עמוקים. אין לי כוונה להלאות את הקורא בתיאור כל אחד משיריו של האלבום, אני מאמין שהרעיון מובן. בשביל לסבר את האוזן ואת העין אני מוסיף כאן את הקליפ המדליק לשיר החמוד "Unemployed in Summertime".


Unemplyed in Summer Time / Emilana Torrini from Love in the Time of Science

כל שנותר הוא להשיג את האלבום, להכניס למערכת ולעצום עיניים. אין ספק בעיניי שזה אחד האלבומים המהנים והמעניינים יותר שעל המדף שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.