It is hard enough to remember my opinions, without also remembering my reasons for them! – Friedrich Nietzsche

היי חבר'ה. כן, איחור של יום, אז מה? לא נורא.
דרך אגב, למי שמוטרד עד כלות נשמתו מהעדרו של "ביבר על כוהול", אל חשש. הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב.

מה בתפריט למוצאי שבת אלו?
לטאה הגיגית משהו הפעם. שימו לב, אם בא לכם, ללינקים המשובצים פה ושם. אני לא נוטה לכוון את הקוראים שלי בפעולותיהם אבל אני מניח שרובכם לא טורחים ללחוץ על לינקים שאני שם, אם אני כבר עושה את זה, ולפעמים חבל – כמו הפעם שיש מאחורי זה משהו. ככה, אם בא לכם.

זה יותר מחלום
(רחוק יותר מחלום)

וכואב לי הצוואר עכשיו כשאני שרוע באפיסת כוחות על המיטה הגדולה עם הגב לים והראש לשם. הכרית שעליה ראשי מונח לוחצת על הגרון ואני קצת נחנק. אבל אני לא בטוח שזה בגלל הכרית.

אני לבד בבית. כמעט. רגיל לזה כבר. החלונות פתוחים ורוח שרבית קטנטנה מלחכת לי את השיער (מתי הוא יילך כבר?) ואני לא מצליח לשמוע שום דבר מבחוץ, כאילו שהעיר שקטה. או שאני כל כך גבוה שאני לא מצליח לשמוע. הכל קורה במחילות שם למטה.

הדף מולי ריק נורא ואני רוצה לראות אותו מלא יותר אבל זה עושה לי כואב במפרקים של האצבות (ובין האוזניים). כי בסך הכל עבר הרבה זמן ועברו הרבה גשמים וחלודה זה משהו שמצטבר. אם הייתי יכול הייתי משרה את עצמי במסיר חלודה חומצי כל כך שכל העייפות השמנה תתפורר ורוח חדשה תכה במפרשיות שרוצות רק להפליג על ים של מילים ולהפוך לאוניות של ממש.
זה הכל מסתכם בסופו של דבר לאיזו תחושה טפשית של חוסר טעם ואפסיות. אחרי שלוש ארבע פסקאות המילים שלמעלה פתאום נראות כל כך מיותרות וחסרות ולעוסות (כמו שאלו שנכתבות ברגעים אלו ממש בוודאי ייראו בקרוב) שזה נראה שאין טעם להמשיך ואין טעם לשכתב ואין טעם נקודה.

But me, I’m a single cell on a serpent’s tongue

איך זה שיש אנשים שיכולים לקחת רעיון או איזה רגש ולזקק אותו לשורה או שתיים? ואיך זה שיש אנשים שיכולים לזקק את זה לצליל או שלושה?

הנה, עברו עשר דקות ורק בהיתי בדף והקשבתי למוזיקה בשפה שאני לא מבין (צפון אירופה).
בא לי לרקוד בוסה נובה על המעקה של הגג שלי ולעוף אל הים (אבל אני לא יודע לרקוד. חבל).

אני מעשן רק כשאני צריך. אף פעם לא יותר ממה שאני צריך.

פעם אנשים היו נבראים לי בתוך הראש. איזה נוירון שיחרר איזה חומר ונברא יואב, הילד שייבש – תרתי משמע – את הוריו. איזה זרם חשמלי קפץ בתוך המוח שלי והופ! בחורה צעירה מגדלת את בן האלוהים בבטנה. היום הם פשוט לא רוצים להתעורר. עייפים נמאסתם!
אני לא רוקד (אני לא רוקד) כשעצוב. יש שיר כזה. אבל אני לא כותב כששמח. נראה לי. סטטיסטית, אם היה לי איך לבדוק את זה אני חושב שזה מה שהיה מתקבל. איכשהוא יש במצב המלנכולי איזו מין נטייה לחשוב ולהגות וללהג יותר על הלוח הריק של המוח שלי והמילים נכתבות שם (ואז אני מגיע לדף הנייר הריק והכל נעלם). אבל כששמח ועסוק לי, גם אם אני כבר מוצא את הזמן לכתוב, שום דבר לא קורה.
או שזה סתם מריקנות. או מחוסר תשומת לב. או עניין? או יכולת ניתוק. כן, זה נראה לי מתאים.

די עברה כמעט שעה.

זה מה שנשאר.

רק כמה רגעים.

חלודה נוטה להתפורר

אני עומד מול מבנה ישן בנווה צדק
ועיניי נעוצות בסורג מתכת חלדלד.
מאחוריו בית מגורים של מישהו שאינני מכיר.
ואינני יכול שלא לחשוב שאדם אחד, שגם אותו איני מכיר, טרח ועמל על פיתוחיו המסתלסלים של הסורג
ובזמן עמלו הייתה נפשו טרודה בכל מיני ענייני חייו, חלומותיו, פחדיו, אכזבותיו ושמחותיו.
כפי שהנני טרוד בהם בעת שאני כותב מול הסורג שיצר.
ואיני מכיר אותו, ולעולם לא אכיר.
וגם אם אכיר לא אדע שהוא זה שידיו (שאור לאותו בוקר חיבקו את אשתו מזה עשרים וחמש שנה)
אחזו בברזל ובפטיש ויצרו את הסורג
שדרכו היום מסתכלת אשה צעירה על בנה בן השבע המשחק בחוץ בכדור עם אביו
והיא תחייך לעצמה ותשחרר דמעה כמי שהגשימה חלק מחלום וכעת מפנה מקום לחלומות חדשים.
ואני רוצה לשלוח יד אל הסורג המחליד ודרכו לגעת
בעבר אחד
בהווה אחד
ובעתיד אחד.

מני רבים.

זהו להפעם. בקטנה.
תגובות יתקבלו, בברכה.