לטאת ספרים: דיוקנו של האמן כאיש קשיש

"When I read something saying I've not done anything as good as Catch-22 I'm tempted to reply, 'Who has? – Joseph Heller

כרוניקה של אימפוטנט ספרותי

בצעירותו כתב יוג'ין פוטה (Pota) רומן ביכורים שהביא לו תהילת עולם. מאז הוא ניסה ולא ממש הצליח להתעלות על ההישג. בגיל 74 הוא מוצא עצמו משועמם ומחליט לנסות ולכתוב רומן חדש, והפעם הוא רוצה להצליח בגדול.

"דיוקנו של האמן כאיש קשיש" הוא הספר האחרון שכתב ג'וזף הלר, שידוע יותר כמחבר של "מלכוד 22". אני מאמין שרוב קוראי הלטאה לא מכירים את ספריו האחרון של הלר (אני יודע שאני לא) ואולי באמת יש הקבלה בין סיפור יצירתו של הלר ובין סיפור יצירתו של הסופר שברא, פוטה. הספר מגולל את נסיונותיו של פוטה לכתוב רומן שכנראה יהיה שירת הברבור שלו. הספר מורכב משני סוגי טקסט שמשתלבים זה בתוך זה לסירוגין. טקסט אחד הוא הנראטיב עצמו שמציג את חייו של פוטה כסופר – חייו עם אשתו, שיחותיו עם העורך שלו, נסיונותיו לחשוב על מה לכתוב ואיך. הטקסט השני הוא הנסיונות של פוטה עצמו כסופר – הספר מלא בהתחלות של סיפורים/ספרים, כביכול פרי עטו של פוטה עצמו. השילוב של שני החלקים האלו אחד בשני יוצר מבנה די שבור, במיוחד לאור העובדה שכתביו של פוטה הם באמת רק התחלות. יש משהו מעצבן בקריאה השבורה הזו. ישנם חלקים בספר שיכולים להיות מתישים מאוד. אני אישית הרגשתי לפעמים שהלר עצמו מעולם לא סיים לכתוב את הספר – או ללטש אותו. אך גם אם זה מעצבן מצד אחד, לי אישית זה התחבר מאוד עם הסיפור על האמן המזדקן שלא מצליח ליצור נראטיב בעצמו, ואולי גם לא מצליח ליצור נראטיב לחייו שלו – אחד הרעיונות של פוטה לספר הוא "חיי המין של רעייתי" וכדי לכתוב אותו הוא מחליט שעליו לדבר עם נשים על חיי המין שלהן. מכיוון שאשתו לא ממש משתפת פעולה, הוא פונה לחברות/מאהבות עבר, מימי הזוהר הגבריים שלו, ומשוחח איתן – מנסה ליצור איזה סדר בנראטיב ההיסטורי שלו עצמו. תוך כדי השיחות האלו נכנס, באופן טבעי, הרבה דיבור על זיקנה ועל המשכיות החיים, ובפרט חיי המין, בגיל הזהב. נושא המין בכלל מעסיק את פוטה ואי אפשר שלא לחשוב על אין-האונות החלקית שלו כמטאפורה לאין-האונות הספרותית שלו.
לצערי, אין לי היכולת לכתוב על הספר ביחס לספריו האחרים של הלר, שכן בעוונתי לא קראתי אף לא אחד מהם.
לסיכום, מדובר בספר מעניין – במיוחד אם אתם אנשים כותבים, אבל גם אם לא. במיוחד נהנתי מחלק מההתחלות של פוטה, וכאן יש לציין את "תולדות חיי המין של בעלי" מאת האלה הרה (אשתו של זאוס) ואת הסיפור על תום סויר שיוצא מדפי הספר ויוצא לפגוש את מארק טוויין כדי שילמד אותו להיות סופר, ומוצא שהאשליה על חיי הזוהר והמותרות של סופר מצליח, זה לא דבר של מה בכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.