גאווה על שום מה?

מצעד הגאווה בירושלים ממלא כותרות רבות בזמן האחרון וכמו שאני רואה מעסיק אנשים בעולם הבלוגים הישראלי. ולא בכדי. אני לא יודע כמה אני הולך לחדש כאן – אבל חשוב לי להשמיע את הקול ×”×–×”. ×–×” מספיק חשוב לי בשביל לחרוג ממנהגי ולפרסם פוסט מיוחד באמצע השבוע (בכלל, ×”×™×” שבוע לא קל).

העמדה הראשונית שלי לעניין הייתה "בשביל מה צריך את זה עכשיו?". העמדה הראשונית שלי אמרה שזו אמנם זכותם המבורכת והלגיטימית של חברי הקהילה ההומו-לסבית להפגין את נוכחותם ואת תביעתם לשוויון זכויות אולם זה יוצר כל כך הרבה הדים שליליים מצד קבוצות דתיות עד שהשתכנעתי שזה לא הזמן וזה לא המקום. זה פשוט לא שווה לקיים את המצעד הזה עכשיו, בירושלים, אם מישהו יפגע. והתסריט הזה הוא אפשרי, שהרי אנחנו יודעים שבשנה שעברה נדקר אחד הצועדים. זה בקלות היה יכול להגמר במוות.
אבל מצד שני, הפעם הרעש גדול יותר. ההתעקשות של שני הצדדים גדולה יותר – במיוחד שומעים את הקולות הדתיים שקוראים ואף מבצעים מעשים אלימים. ×–×” לא חדש. הקבוצה הזו – כמו רבות אחרות – למדה שבמדינה כמו שלנו אתה צריך לעשות מספיק בלגן ושרירים כדי לקבל מה שאתה רוצה. הפעם היחידה שזה לא עבד הייתה אולי בהתנתקות. אבל עכשיו? עכשיו הם יעשו את ההתפרעויות שלהם ויצעקו חמס עד אשר המשטרה תמליץ – שוב – על ביטול המצעד.
אז מה קיבלנו? קיבלנו מיעוט שכופה את דעתו באמצעים אלימים על השלטונות ומונע את זכותו של מיעוט אחר להתארגנות. אם זהו איננו כרסום ביסודות הדמוקרטיה, אני לא יודע מה כן.
בסופו של דבר המשטרה אכן התקפלה והחליטה להמליץ על ביטול המצעד. אולי לשמחתי קם היועץ המשפטי לממשלה – שבזכרון ההסטורי הקצרצר שלי אני לא מצליח להזכר מי מקודמיו ×”×™×” ×›×” פעיל וחסר פשרות – ומודיע למשטרה: "צריך להחליט – או שנכנעים לאיומים או שמתמודדים… להכנע לאיומים באופן גורף ×–×” איום על הדמוקרטיה ולכן לא מתקבל על הדעת לא לקיים את המצעד". יפה אמר, כן ירבו.

התחושה שלי עכשיו היא שלא צריך לבטל את המצעד ולא בשביל הקהילה ההומו-לסבית אלא בשביל האזרחים במדינה. המצב שנוצר פה מדגים את יכולתם של מיעוטים קיצוניים להשפיע על חייהם של אחרים ולהשליט את רצונותיהם על הכלל בעזרת אלימות לשמה. יש לי חברים שלא מסוגלים להתחבר למצעד ×”×–×” בגלל הרתיעה מהתיוג ההומו-לסבי. אבל חברים, כבר לא מדובר פה על זכותו של אדם להעדפה מינית כזו או אחרת. מדובר פה על זכותו של אדם מכל ×’×–×¢, דת ומין לחיות את חייו בכבוד לעצמו ולזולתו. מדובר פה על הזכות שלי להיות מי שאני ולאפשר לאחרים להיות מי שהם. מבחינתי האישית, ואני לא היחיד, המצעד ×”×–×” כבר לא מייצג את המאבק ההומו-לסבי, אלא את המאבק הליברלי, הנאור, המקשיב. כאמור, אני לא היחיד – המצעד כבר ×–×›×” לשם מחודש: מצעד הגאווה והסובלנות…..

מה שמביא אותי לשאלה מהכותרת. גאווה על שום מה? על שום שאני חלק ממדינה שאיכשהו עודנה דמוקרטית, על שום העתיד שאני מאמין שיש לה, על שום הערכים שאני מאמין בהם ושעל יסודם המדינה הזו קמה.

יש ערך למצעד ×”×–×” – גם אם הוא יתקיים במתכונת של הפנינג מצומצם. יש ערך להגעה לירושלים ביום שישי הקרוב, ×”-10 בנובמבר (נכון למה שאני יודע כרגע ההתכנסות ב-11:00 בגן הפעמון אבל הדברים משתנים. אפשר לעקוב אחר ההתפתחויות באתר של הבית הפתוח).
אני רק מקווה שאני לא אשתפן בסופו של דבר.

3 תגובות בנושא “גאווה על שום מה?

  1. אני מסכים עם מה שאת אומרת. השאלה היא מה או מי מגדיר מהו טעם טוב. זה עניין אינדיבידואלי.

  2. אינני טוען שהבחירות הן אינדיבידואליות טהורות. לאור תחום הלימודים שלי אני הראשון לטעון ההפך. את צודקת לחלוטין שאנו תוצר (גם) של החברה וכל הסכמות שלנו מושפעות מהאינטרקציות האלו. גם אם יש אלוהים, הוא בטח מושפע מהסביבה שלו. אבל אני חוזר לשאלת מהו הטעם הטוב לפי הטענה (הנכונה) שלך שהוא מכתיב את חיינו גם במישורים האינטימיים ביותר. כאן אני שואל מי מכתיב לכל אחד את הטעם הטוב, ובעצם אני מנסה לומר שהטעם הטוב שלי שונה מהטעם הטוב שלך, ויותר מזה, הטעם הטוב של אותה קבוצת אוכלוסייה שאני משויך אליה (לדוגמה, תל אביביים חילונים בשנות העשרים לחייהם) שונה מהטעם הטוב של קבוצות אחרות. אז מי מנצח?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.