לאחרונה העלתי יותר סיפורים מהרגיל. מעניין למה. זה בטח קשור לשינוי בעומס בחיים שלי.
הסיפור הבא נכתב במקור כתרגיל בסדנת כתיבה שנערכה בספריית בית אריאלה ושוכתב מחדש לכבוד הלטאה.
אני מקדיש אותו לכבוד שנת הלימודים החדשה שהתחלתי במגמה לפסיכולוגיה קלינית של הילד…

אני חייב לומר לך שלא התכוונתי. באמת באמת שלא. לא הייתי ילד רע. נכון שפעם אחת אמא אמרה לי שאני ילד רע כי שברתי את האגרטל שהיא קיבלה מדודה חנה. אבל זה היה בטעות ואחר כך היא אמרה לי שהיא עדיין אוהבת אותי. אז הבנתי שאני לא ילד רע, כי אמא בטוח לא יכולה לאהוב ילדים רעים.
אז חשוב שתדע, זה לא היה בכוונה. אני התכוונתי לעשות משהו טוב. אולי כדאי שאני אספר לך איך זה קרה כדי שתראה..
אתה הרי חבר שלי כבר המון זמן ואתה מכיר אותי ואת המשפחה טוב מאוד. אתה ממש חלק מהמשפחה. אתה יודע איך כל ערב אני ואחותי הקטנה מיכל יושבים בשמונה מול הטלוויזיה, לפעמים אוכלים ארוחת ערב, לפעמים אחריה. אתה תמיד אוהב לשבת על הרצפה ולהשען על הספה, ליד הרגליים של אבא שאול. אבא שאול הוא איש רזה מאוד. הוא תמיד יושב על הכורסה השחורה שקיבל במתנה מסבא אברם בזמן שהייתי בבטן של אמא. אמא תמיד יושבת בצד הימני של הספה הירוקה שקיבלנו במתנה לכבוד שסבתא יונה, שהיא אמא של אבא, מתה כשנתנו לה נשיקה בלילה. אמא תמיד הייתה אומרת שהדבר היחיד הטוב שיצא מהאישה הזאת זה הספה הירוקה. אמא שלי היא האישה הכי יפה בעולם. ככה אבא תמיד אומר, ואף פעם לא הבנתי מתי היה לו זמן להסתכל על כל הנשים בעולם בשביל לדעת את זה. אבל אבא הוא איש חכם אז אני מאמין לו.
בהתחלה בשמונה בערב יש תוכנית נורא משעממת. מַבַּטלַה חדשות. כל מיני מבוגרים שמדברים ומדברים ובעיקר מתווכחים ולפעמים אפילו צועקים אחד על השני. אני לא מבין למה ההורים שלי מתעקשים לראות את זה. אין שם שום דבר מעניין, אפילו לא מרדף מכוניות אחד. טוב, לפעמים רואים מכונית אחרי מרדף, כזאת הפוכה ומעוכה על הכביש שזה נורא מגניב. כששאלתי פעם את אמא ואבא למה אנחנו רואים את זה הם חייכו ואמרו שאני אבין כשאגדל. בכל מקרה אחרי החדשות תמיד היה משהו מעניין, בדרך כלל מגייוור. תמיד אהבתי לראות מגייוור, יותר מכל דבר אחר. הוא כל כך חכם, איך שהוא מצליח לבנות כל מיני דברים מתוחכמים ממשחת נעליים ומסטיק עלמה. יש לו גם שיער מאוד יפה. כזה חלק ובהיר. תמיד דמיינתי שכשאני יהיה איש גדול יהיה לי שיער כמו שלו, למרות שהשיער שלי בכלל שחור ומתולתל.

אתה אולי זוכר את הריבים של אבא ואמא. הרבה פעמים כשהם ראו את התוכנית המיותרת הזאת, מבטלה חדשות, אמא פתאום הייתה צועקת אל האנשים בטלוויזיה. היא צועקת כל מיני דברים כמו "תגיד לו שיסתום את הפה!" או "מי מינה אותו בכלל?", כאילו שהזקנים האלה בכלל יכלו לשמוע אותה. אני ניסיתי, באמת ניסיתי כמה פעמים להסביר לה. "אמא, אין מיקרופון בטלוויזיה. הם לא יכולים לשמוע אותך." אבל אמא לא הקשיבה לי. חבל, מבוגרים צריכים יותר להקשיב לילדים. יש להם מה ללמוד.
בדרך כלל אמא הייתה מתעייפת ומפסיקה לצעוק על הטלוויזיה אבל היו מקרים שגם אבא התחיל לצעוק. על אמא. "מה קורה לך? מאיפה את מביאה את הרעיונות האלה?" והיא הייתה מחזירה לו: "אלוהים ישמור, תראה מה שהאמא שלך עשתה לך!". וזה כבר היה מרתיח אותו. אבא תמיד מתרגז כשמערבים את אלוהים עם אמא שלו. השיער השחור והחלק שלו היה נכנס לו לעיניים והוא היה ממצמץ והפנים שלו היו הופכות לעגבנייה.
לפעמים הם היו נרגעים מהר אבל בתקופה לפני שזה קרה הכל נהיה יותר גרוע. שניהם היו חוזרים מהעבודה מאוד עייפים. אבא היה מגיע וישר הופך לבובת קש על הכורסה שלו. אמא הייתה מתרוצצת בינינו הילדים לבין העבודה שלה ותמיד אמרה שאין לה זמן לנשום. ואני הייתי נורא עצוב כי ידעתי שמי שלא נושם מת. וכמה שהם היו יותר עייפים, הם היו יותר רבים וצועקים אחד על השני, במיוחד במבטלה חדשות ואחרי. ולפעמים הם אפילו שלחו אותי ואת מיכל לחדר שלנו לישון לפני שהתכנית נגמרה. הם היו סוגרים את הדלת וממשיכים לריב בחדר שלהם, ואני ומיכל היינו שוכבים במיטה ומסתכלים אחד על השניה במבט עצוב כי הפסדנו מגייוור. פעם בבית-ספר היה לנו שיעור חברה ולמדנו על מקצועות של אנשים והמורה שאלה אותי מה ההורים עושים ואני אמרתי לה שהם רבים והילדים צחקו הרבה ואמא הסבירה לי שלפעמים מבוגרים קצת כועסים אחד על השני אז הם קצת רבים אבל זה לא אומר שלא אוהבים אחד את השני ואת הילדים שלהם. שמחתי לשמוע את זה אבל לא הבנתי למה זה צריך לבוא על חשבוני ועל חשבון אחותי הקטנה. הם יכולים לריב אם הם רוצים, רק שירשו לנו לראות מגייור.
בסופו של דבר החלטתי שלא טוב לי ואני רוצה שהם יפסיקו לריב. הם תמיד רבו כשהם ראו את החדשות. הבנתי שהם לומדים מהאנשים בתוכנית שצועקים כל הזמן ובגלל זה הם צועקים ורבים. אז מה שעשיתי זה דבר פשוט מאוד. לקחתי את השלט של הטלוויזיה ולחצתי על כפתור שגיליתי לא מזמן. זה כפתור כזה עם ציור של משולש, שאבא פעם אמר לי שזה כמו רמקול, ועל המשולש מצוייר קו באלכסון. פעם במקרה באמצע מגייור לחצתי על הכפתור הזה ופתאום מגייור נהיה שקט. הוא הזיז את השפתיים אבל לא יצא מהם כלום. אז כשהתחיל מבטלה חדשות לחצתי על הכפתור הזה ואז האנשים באמת דיברו עם השפתיים אבל לא שמעו את הצעקות שלהם. הייתי בטוח שזה מה שיביא קצת שקט לבית. אבל אמא ואבא שלי איכשהו קצת יותר חכמים ממני בדברים מסויימים והם נורא רצו לראות את התוכנית אז הם הצליחו להחזיר את הקול לאנשים בטלוויזיה.

אתה יודע, הייתי מבולבל. חשבתי שפתרתי את הבעיה אבל טעיתי. ובגלל זה עשיתי מה שעשיתי. אתה רואה שלא הייתה לי כוונה רעה? ידעתי שתבין אותי. אתה תמיד מבין, בגלל זה אומרים שאתה חברו הטוב ביותר של האדם. כלב תמיד מבין.
וגם אמרתי מלנתלפים פעמים שאני מצטער! אבל הם לא מוכנים לסלוח. עשיתי דבר מאוד קטן בסך הכל. אחרי שראיתי שהתוכנית שלי לא עבדה ניסיתי לשנות אותה קצת ופשוט הפנתי את השלט לאבא ואמא ולחצתי על הכפתור הזה שמשתיק. והם באמת שתקו. הם המשיכו לעשות תנועות עם הפה ואבא מצמץ ונהייה עגבנייה, ואמא הסתכלה על אבא עם עינים גדולות של במבי ודיברה, ולא שמעו אותם. ואז סוף סוף היה שקט בבית, ואני ואחותי ראינו מגייוור בלי בעיות. אז אתה רואה? הייתי חייב לעשות את זה, לטובת כולם, וזה עזר. אני לא מבין למה כועסים עליי.