סיפור לשבת: סקפטי

היי חברים. ישבתי וחשבתי מה לכתוב השבוע ואז לפתע נזכרתי שכבר המ-ון זמן לא פינקתי אתכם באיזה סיפור לשבת. אז הנה אני מפנק. הקוראים שמכירים אותי כבר כמה שנים (או שוטטו בעמוד שלי בבמה חדשה) מכירים את הסיפור המקורי, אך כאן מדובר בגרסה משוכתבת. מדובר באחד הסיפורים הראשונים שכתבתי והראשון שהראתי לאנשים שהם לא אני.

לפני הסיפור, אני מזכיר לכם שסוף החודש מתקרב ואיתו אוסף חדש של "הדים מין האמבט". והפעם, ×–×” לא סתם סוף חודש אלא סוף שנה – צפו לסיכומונצ'יק.

הסיפור מוקדש באהבה בלתי נגמרת לבת דודה אחת שלי שמחר חוגגת יומולדת, והיא אחד האנשים שתמיד עודדו את הכתיבה שלי וגרמו לי להאמין שהיא בכלל שווה משהו. ולא פחות חשוב, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. אז דנה, ד'יס איז פור יו.

סקפטי
תמיד הייתי סקפטי. אולי אפילו פסימיסט. הייתי לוקח כל דבר בערבון מוגבל. למשל בגן, כשהייתי בונה מגדלים מקוביות, היה לי ברור שמה שלא אעשה, בסופו של דבר קוביה כחולה אחת עם שריטה גדולה תמוטט הכל. או בכיתה א' כשאבא רצה ללמד אותי לרכב על אופניים, היה לי קשה להתרכז מבעד לחזיונות הזוועה שעלו בעיני רוחי ובהם שרשרת נקרעת ואני מתגלגל על הכביש. ככה, סקפטי. אולי אפילו רואה שחורות. כך עברו שנות ילדותי בשלווה עדינה תוך שאני נמנע מכל מה שנראה לי מסוכן.
כשהפכתי לעלם מתבגר התחלתי לשים את לבי לבנות המין היפה, ורבות כאלו היו בסביבתי המיידית. החל משרון שגרה בדירה ממול וכלה בשלישייה היפה של השכבה. אך עד כמה שרציתי בת זוג לצדי באותה תקופה, לא עשיתי עם זה כלום. לא כי הייתי ביישן, אלא מתוך ידיעה שאין טעם לגשת ולהתחיל עם בחורה. ככל שרציתי בזה יותר כך ידעתי שזה יהיה נסיון שווא. אז העדפתי את הויתור הכואב על פני ההתבזות. השנים חלפו ובסוף כיתה י"א התבשרתי חגיגית שאסף מרון, אנוכי, עולה לכיתב י"ב. שמח וטוב לב יצאתי לחופשת הקיץ המיוחלת, מצפה לחודשיים של טלוויזיה, ספרים ושוטטות רגועה בשכונה.

שבועיים (אולי שלושה) לתוך החופש הגדול, והגיע עוד יום שלישי אחד, לא שונה משני או רביעי. התעוררתי מוקדם, בסביבות שתים עשרה, התמתחתי ויצאתי את החדר. אחרי כוס קפה וקצת לחם עם גבינה יצאתי אל העולם עם ארנק, מפתחות ושום תוכנית לעתיד הקרוב. תוך שאני הולך ברחוב ילדותי, נתקלו עיני בנערה, עומדת על צדפה פתוחה, ושמה גלית. גלית היא אחת מני רבים בשכבה שגרים בשכונה שלי. היא מאותן בנות שתוך כדי שיחה איתן אפשר להרגיש איך חמימות מתרכזת בבטן, איפה שכל הפרפרים, ומשם מתפשטת לאט בכל הגוף, כמו ההרגשה אחרי שלוגמים תה חם. גלית התקרבה אליי, מונעת מכוח המשיכה של כלב גדול שהיה מחובר אליה ברצועה.
"היי אסף! מה נשמע?", שאלה בחיוך אלוהי ומאיר עיניים. קרני שמש ירוקות נצנצו מעיניה.
"אממ.. טוב. ו… את?", הייתה התשובה שהצלחתי לשלוף. הרגשתי חום אדמדם שוטף את לחיי ובהחלט רציתי ללכת משם. יצא לי כבר לדבר עם גלית בבית הספר כמה פעמים, אך תמיד היו אלו שיחות פורמליות בנושא לימודים. עכשיו הייתי בשטח הפקר. לשמחתי, גלית לא שתקה.
"אצלי מצוין. מה אתה עושה בחופש? יש תוכניות?"
"לא. לא משהו מיוחד", עניתי. היא חייכה ונאנחה, מהנהנת בראשה. "כן, גם לי אין שום תוכנית. תאמין לי, יש ימים שאני רובצת בלי לעשות כלום. השעמום גובר מיום ליום. אנחנו לא יודעים להעריך את בית הספר מחוץ לחופש הגדול".
"שעמום?! אז בואי, אני אגאל אותך מייסורי השעמום!!", שמעתי את לבי צועק לעברה, אך ראשי רק הנהן בהסכמה.
המשכנו לעמוד כך עוד כמה שניות ארוכות. חיכיתי שהיא תגיד עוד משהו אך היא שתקה בדיוק כמוני, עד שאמרתי שאני ממהר ונפרדנו כל אחד לדרכו.

התרחקתי משם בצעדים מהירים, נזהר לא להביט לאחור, ובתוך תוכי ניסיתי לשכנע את עצמי שטוב שלא ניסיתי להתחיל איתה. "זה לא היה עובד", אמרתי לעצמי. "היא לא הייתה מסכימה, היית מתבזה לחינם." עצמי נטה להסכים איתי. "תאמין לי, אתה לא בליגה שלה. אין דבר כזה, בחורה כמוה ובחור כמוך".
"אבל באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", שמעתי קול קורא מימיני. הסתכלתי ימינה וראיתי את אלדד זיו. אבל משהו בו היה שונה הפעם. הוא היה קטן ממש, בערך בגודל כף היד שלי. יש לציין גם שהוא ריחף באוויר, כנפיים לבנות קטנות יוצאות מגבו ומכות באוויר.
הוא הסתכל עליי בחיוך. אני הסתכלתי עליו בתדהמה.
"מה? מי אתה? מה קורה פה?", שאלתי.
"מה זאת אומרת?", ענה לי. "אני המלאך השומר שלך!", כאילו שזה מובן מאליו.
"מלאך? ממתי יש לי מלאך שומר?", שאלתי, מסתכל סביב ומחפש אנשים, אך הרחוב היה ריק לחלוטין.
"מאז ומתמיד. אבל עד עכשיו לא מצאתי סיבה ממשית להתערב בחיים שלך", הוא ענה וחייך.
"כן, אז למה עכשיו?"
הוא התעופף סביב והתייצב מול פניי.
"למה? כי אתה כרגע דפקת יופי של הזדמנות עם בחורה מדהימה שרוצה אותך!", הוא אמר את זה בטון שנשמע כועס, אפילו מאוכזב, אך המשיך לחייך.
"אל תעשה ממני צחוק. אין סיכוי שגלית רוצה אותי", התרסתי לעברו.
"באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", חזר ואמר.
"על מה אתה מדבר? מה אמנות? מי אמנות? מה הקשר בכלל?", מצב הרוח שלי אחרי המפגש עם גלית לא הרקיע שחקים והבחור הזה לא שיפר אותו.
"אסף, הכל זה אמנות. החיים זה אמנות. אתה, גלית, המדרכה הזו, השמיכה שכיסתה אותך בלילה, הכל אמנות", אמר.
"תראה מר שומר, השמיכה היא באמת יפה, ואין ספק שגלית היא יצירת אמנות, בינינו, אבל אני לא מאמין שאם הייתי מתחיל איתה היה יוצא לי מזה משהו מעבר להשפלה הפומבית". ובדברים אלו התחלתי להתרחק ממנו בצעדים מהירים, מקווה שכנפיו הקטנות לא תעמודנה בקצב.
"השפלה פומבית?", הוא הצטעק והתעופף אחרי במהירות מפתיעה. "לא היה שם אף אחד מלבדכם!".
"הכלב שלה הספיק לי", רטנתי והחשתי צעדיי.
"אתה לא בסדר אסף. אתה ממש לא בסדר. איך אתה נותן להזדמנויות ככה לעוף לך מול העיניים בלי לקפוץ עליהן? על מה אני מדבר? אתה אפילו לא מביט לעברן", הוא כבר כמעט צעק, אך לא הפסיק לחייך.
עצרתי במקום והוא התנגש לי בגב.
"תקשיב לי נודניק, אני לא יודע מי אתה ומה אתה רוצה ממני אבל זה מתחיל ממש להרגיז אותי ואין לי כוח לשטויות האלה. גלית לא רוצה אותי, אין סיכוי. תאמין לי שאני מכיר אותה הרבה יותר זמן ממך, אני יודע", התקיפות שנשפכה מקולי הפתיעה גם אותי. הוא שילב ידיים והסתכל עליי.
"באמת? טוב. אם אתה יודע אז אתה יודע. אבל רק תרשה לי להוסיף למאגר הידע שלך עוד משהו. אתמול בלילה, לפני שהיא נרדמה, היא חשבה עליך". החיוך שלו התחיל להמאס עליי. בהיתי בו כמה רגעים כלא מאמין ואז סטרתי לו. הוא התרסק לתוך עמוד חשמל ונזל אל הרצפה. במאמץ רב הוא הרים את עצמו שוב. "אוקיי אסף. הבנתי את המסר. אנחנו ניפגש שוב", ובמילים אלו הוא פשוט נעלם.
המשכתי ללכת. מנסה לשכנע את עצמי שאני הוזה ושלא יכול שגלית מעוניינת בי בצורה כלשהי. היא נחמדה אליי כי היא נחמדה לכולם, אבל מעבר לזה? מי אני בכלל? אני כבר ידעתי כמה דברים על העולם הזה. בחורות כמו גלית פשוט לא יוצאות עם בחורים כמוני. מסע השכנוע שלי היה מוצלח עד שמהר מאוד מחקתי את כל הדקות האחרונות מהראש. רק מחשבה אחת לא נעלמה וכבלה את עצמה באזיקים לעמוד צדדי באולם המחשבות שלי. ובמחשבה זו גלית, שוכבת עייפה ויפה במיטה, חושבת עלי ונרדמת. עם החיוך המתוק הזה שלה.

המשכתי ללכת בלי כיוון מודע עד שהגעתי ליעד הלא מתוכנן שלי. ברחוב פרישמן, בין בית קפה למשרד תיווך נדל"ן, שכנה לה חנות קטנה לממכר טבק שהייתה בבעלותו של מנחם. מנחם הוא שכן שלי, והוא לפחות בן ארבעים. הוא גבר תמיר, בעל עור שזוף ושיער שחור שלאחרונה החל להתמלא פסי כסף. מנחם הוא האיש החכם, עם הנסיון. זה שמספר לי סיפורים. זה נראה כאילו למנחם אין הרבה, אבל בינו לבין עצמו הוא יודע שיש לו הכל. החנות שלו היא אחד המקומות האהובים עלי בעיר. היא קטנה, ממש כוך. עמוסה מדפים מלאים בטבק, סיגריות, סיגרים, מקטרות וקלפים של בחורות ערומות. כשנכנסתי מנחם בדיוק גלגל לעצמו מה שרק יכלתי לקוות שהוא סיגריה עם טבק.
"אהלן אספי, מה שלומו?". מנחם הוא היחיד בעולם שקורא לי אספי. לאמא שלי אני לא מרשה לקרוא לי ככה. התיישבתי על השרפרף הגבוה שליד הדלפק והשענתי מרפקים על השולחן. הוא הדליק את הסיגריה והתבונן בי.
"תגיד מנחם, מה יש לך שם? אתה בטוח שזה חוקי?".
הוא לקח שאיפה ארוכה, בהה בי ונשף את העשן לכיווני. התחלתי להשתעל והוא פרץ בצחוק ילדותי שהסתיים בשיעול יבש.
"מה ילד? מה מעיק עליך?"
"מי אמר לך שמשהו מעיק עלי?"
"יאללה, אל תנסה לעבוד עלי. אני קורא אותך כמו ספר פתוח", הוא תקע בי מבט חם, "חוץ מזה, מה יש לך לחפש פה אם לא מעיק עליך משהו?"
חומרים משכרים, רציתי לומר. אבל לא חשבתי שהוא ייתן לי, גם אם אתחנן. לקחתי נשימה עמוקה, סופג את ריח העשן.
"תגיד מנחם, אתה מאמין בגורל?"
מנחם התיישב ממולי. "הממ… משהו באמת מציק לך הא? טוב תראה, גורל? אני מאמין שיש דבר ×›×–×”. לכל הפחות, אני לא מתכחש לזה. אני לא חושב שיש לנו שליטה על כל מה שקורה לנו בחיים. אבל מצד שני, אתה לא יכול לתלות הכל בגורל ולהסתמך רק על ×–×”, ×›×™ אז לא תגיע לשום מקום. קח אותי למשל. אחרי הצבא ישבתי בבית חצי שנה ולא עשיתי כלום. שרפתי זמן בכל מיני עבודות מזדמנות וחיכיתי שתגיע ההזדמנות הגדולה. יום אחד מצאתי את עצמי בוהה בתקרה ומנסה להבין מאיפה צצו עוד עשרה חורים מאז הלילה ואז הבנתי כמה שאני תקוע בתוך כלום אחד גדול. אז ארזתי את הפקלאות ונסעתי לאירלנד".
"דווקא לאירלנד? מה איבדת שם?"
"שום דבר, מה רע? מקום יפה. הסתובבתי שם שנה שלמה, עבדתי קצת, אחרי זה חרשתי את אירופה, עבדתי עוד קצת. עשיתי כמה עסקאות מאוד מוצלחות וחזרתי לפה עשיר יותר ממה שיצאתי, מכל הבחינות. כשחזרתי בניתי לעצמי את המאורה פה ומאז אני נהנה מכל רגע".
הנהנתי. "ובפיות וכאלה, אתה מאמין?", שאלתי, מסמיק כי השאלה נשמעה לי מטופשת.
מנחם חייך ובהה בתקרה, לכסן אליי מבט והשתעל.
"בוודאי. אתה לא יכול שלא להאמין בפיות אחרי שהות כל כך ארוכה באירלנד". הוא התכופף אליי וקולו ירד לרמת לחישה, "ראיתי אותן. אני יודע שהן קיימות". הוא הוציא בקבוקון קטן מארון ומזג לעצמו. ריח אלכוהול חריף עלה באפי. "בכל מקרה, למה אתה שואל?"
הססתי לרגע. לא ידעתי אם הוא רציני איתי או לא. אולי בכלל דמיינתי הכל? אבל אני יודע שלמנחם יש ראש פתוח.
"תשמע קטע מוזר מנחם. אני יוצא היום מהבית, הולך ברחוב ופוגש בחורה שאני מכיר מטיילת עם הכלב. אנחנו מדברים קצת, לא משהו מיוחד, ואני ממשיך ללכת. ואז מופיע אלדד זיו, יודע מי זה? מערוץ שתיים, הנחה תוכנית אמנות?"
"באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה?", שאל.
"בדיוק", המשכתי, "אבל לא סתם הוא מופיע. הוא קטן כזה, נגיד חמש עשרה ס"מ, ויש לו כנפיים לבנות, והוא כועס עלי שזרקתי הזדמנות להתחיל איתה ושהוא המלאך השומר שלי וקשקושים כאלה".
השתתקתי וניסיתי לקרוא בעיניו של מנחם אם הוא איתי או שהוא הולך להתקשר לאברבאנל. אבל הוא לגם מהכוס וחייך.
"אז מה? פגשת את המלאך השומר שלך? יפה, שיהיה במזל".
"מה? אז אתה יודע על מה אני מדבר? אתה כאילו מאמין לי?", שאלתי בתמהון.
"נו בטח, גם אני פגשתי את המלאך השומר שלי פעם. זה היה מזמן, כשטיילתי בפראג".
"ומי זה היה?", שאלתי, מסרב להאמין.
כתפיו של מנחם רעדו בצחוק קטנטן. "רפי גינת. באותה תקופה התכוונתי לחזור לארץ ללמוד חשבונאות אבל הוא הוציא לי את זה מהראש. הוא נתן לי את הרעיון לחנות הזו".
אני הייתי בטוח שמנחם השתגע. רפי גינת, מלאך שומר, הוא בטוח צוחק עליי.
"אז רפי גינת בא אליך עם כנפיים קטנות ואמר לך לפתוח את החנות?"
"לא עם כנפיים. הייתה לו ריקשה רתומה לנמר קטן. והוא לא אמר לי לפתוח את החנות, הוא רק הציע רעיון. תמיד תזכור את זה, ההחלטה הסופית והביצוע הם עליך. אף אחד לא יעשה אותם עבורך".
נשמתי עמוק ומשכתי בכתפיי. תמיד ידעתי שמנחם הוא טיפוס מוזר קצת, אבל לא ידעתי כמה.
"אתה צוחק עלי נכון?", ניסיתי להבין, אבל הוא לא ענה, רק חייך.

נפרדתי ממנחם ויצאתי מהחנות. במוחי התרוצצו מחשבות על מלאכים קטנים שמסתובבים בעולם ומציקים לאנשים, גורמים להם לעשות שינויים בחיים. חשבתי איך היה נראה העולם בלי אלו. כמה באמת הם משפיעים? האם ריכרד וואגנר קטן ומכונף הציק להיטלר שיעזוב את המכחול? או אולי צ'רלי צ'פלין על דאון שכנע את לנון ללמוד לנגן על גיטרה?
שטויות. הכל שטויות. מנחם מזיין לי את השכל. הוא צחק איתי, או עליי.

הלכתי לים. אני אוהב לעשות את זה כשאני חושב יותר מדי. יש משהו מרגיע בחול, בזקנים שמתעמלים כאילו אין מחר והם חייב להתחטב לקראת עוד קיץ. אני אוהב את הנוף הצהוב המשובץ בנשים שבאות לשכב על מגבת עם ספר בידן, ואנשים שסתם באים כדי לישון. הים מאט את הזמן ויחד איתו את המוח. אני הולך לקצה של המזח, לסלע הכי רחוק שעדיין יבש, ויושב. אני מקשקש קצת עם הסרטנים, מסדר את הראש, וחוזר הביתה. ומכל הימים, היום הייתי צריך את זה.
החוף היה ריק יחסית לעובדה שמדובר בחופש הגדול. זוג ילדים קטנים בנה ארמון שכבר היה גבוה יותר מהם ואיים להתמוטט. זוג מבוגר התעמל זה מול זה. אנשים שיחקו מטקות. על מגבת גדולה מאוד בצבע כחול כהה שכבה על בטנה נערה צעירה. לגופה ביקיני, לעיניה משקפי שמש ובידה ספר. עיני ננעלו על הפלא הזה. מרחוק היא נראתה לי מוכרת. כשהתקרבתי כבר לא היה יותר ים. רק אני והיא. מהסביבה חדר רק בליל רעשים עמום. זו היתה גלית. חלפתי על פניה, כל גופי זועק לי לעצור ולדבר איתה אבל המוח לא הקשיב ופקד על הרגליים להמשיך וללכת.
לרגע נדמה לי שהיא מסתכלת עלי. הלב שלי עמד מלכת. יד נעלמה החדירה לתוכו מחט מלובנת. השריר נמס לתוך עצמו וכאב חד פילח את חזי. הסטתי מיד את המבט. היא לא אמרה כלום. אולי היא לא ראתה אותי בכלל?
החשתי צעדים והגעתי אל המזח. הלכתי עד לקצה והתיישבתי על הסלע. הים היה רגוע. סרטן השתזף על הסלע מתחתיי. סרטן אחר יצא ממאורה וטייל לידו. הוא עשה סביבו כמה סיבובים, מדי פעם עוצר וכאילו מסתכל עליו, ואז נסוג. ואז הוא חזר שוב. הוא התקרב לסרטן המשתזף בהיסוס. לרגע הוא נסוג שוב אבל לבסוף המשיך להתקרב עוד ועוד עד שהיו ממש צמודים. המשתזף הקיש בצבתותיו מספר פעמים והמהסס הקיש בשלו. אחר כך הם הלכו יחד למאורה חשוכה.
"רואה? הוא כמעט ויתר, אבל בסוף הוא לא, והוא הרוויח", אמר קול לידי. הפנתי את המבט לכיוונו והנה שוב, אלדד זיו, מחייך ומרחף באוויר.
"שוב פעם אתה? מה אתה רוצה ממני?", שאלתי אותו.
הוא התעופף אל כתפי והתיישב עליה.
"אתה יודע שהיא ראתה אותך קודם כשעברת מולה. היא זיהתה אותך", הוא אמר.
"כן? איך אתה יודע?"
הוא נתן לי מכה באף. "אני מלאך, אני יודע דברים כאלה".
עיקמתי את אפי. "טוב, אז אולי אתה גם יודע למה היא לא אמרה כלום?"
"כי היא מתביישת. היא רוצה אותך, אתה מאוד מוצא חן בעיניה, אבל היא מתביישת, היא מפחדת בדיוק כמוך לומר משהו".
"ומה? אין לה מלאך שומר שאומר לה מה לעשות?"
הוא צחק. "בטח שיש לה! לכולם יש. אבל זו שלה היא חדשה בביזנס, היא לא מבריקה".
"למה מי זו המלאכית שלה?", הייתי בטוח שהתקלתי אותו.
"ג'ודי גרלנד".
"סליחה?"
"נו, ראית את הקוסם מארץ עוץ, לא? 'טוטו, אני חושבת שאנחנו לא בקנזס יותר'?"
"אה כן. נו אז למה שלא תלך אתה לדבר איתה?"
הוא התגלגל מצחוק. ממש התגלגל באוויר וצחק.
"לא לא לא אסף. קודם כל, היא לא יכולה לראות או לשמוע אותי. רק אתה יכול. חוץ מזה זאת לא העבודה שלי. מי שאמור ללכת ולדבר איתה זה אתה ולא אף אחד אחר. וכדאי שתמהר כי היא כבר רוצה לחזור הביתה. הסיבה היחידה שהיא עוד פה היא אתה. היא מחכה לך, אבל היא לא תעשה את זה עוד הרבה זמן". הוא הסתכל עלי בציפיה.
הסתכלתי עליה, ועליו. נענעתי ראשי בשלילה. "לא, אני לא מאמין שהיא מחכה לי. זה לא משהו שקורה, היא לא בחורה שצריכה לחכות לאנשים כמוני".
הוא נאנח כמורה מאוכזב.
"אסף, באמנות כמו באמנות"
"אין דבר כזה שאין דבר כזה", המשכתי אותו.
"בדיוק! אז למה אתה מחכה? אין לך הרי מה להפסיד. כלום, גורנישט, נאדא. אני יכול להמשיך למצוא לך מילים נרדפות לכלום כדי שתבין את זה, אבל עד אז היא תלך הביתה מאוד מאוכזבת".

ההגיון והרגש הלכו מכות עמוק בתוכי. נורא רציתי להאמין לו. נורא רציתי ללכת לדבר עם גלית. נורא פחדתי. אולי בכלל אני לא שפוי? אולי אני מדמיין את כל זה?
"אתה שפוי מאוד ואתה לא מדמיין את זה", הוא אמר והתעופף מכתפי אל מולי פניי.
"אני בטוח שלא אמרתי את זה בקול רם", אמרתי בזהירות.
"אני יכול לקרוא את המחשבות שלך, דביל. עכשיו צא מהספקנות הזו וטוס לשם כי עוד חצי שניה היא סוגרת את הספר והולכת!"

קמתי. התמתחתי ונותרתי זקוף על המזח. הסתכלתי על האופק. מה יש לי להפסיד? מקסימום היא תגיד לי לא. זה לא שיש מישהו לראות את ההשפלה הזאת. ואז אוכל להתחמק ממנה עד סוף החופש, והדברים יישכחו מעצמם.
אז זו השעה, זה עכשיו או לעולם לא. החלטתי שאני הולך לשנות משהו בחיים ולעשות מה שאני רוצה, בלי להטיל ספק, יותר מדי.
וכך, מלא בחשיבות עצמית, הלכתי על המזח לכיוון החוף, מביט בה ודואג שמא תקום ותלך.

צעדתי על החול הרך לכיוון גלית. באמנות כמו באמנות, חשבתי לעצמי. השמיים התקדרו מרגע לרגע. ניגשתי אליה. היא הרימה עיניה מהספר וחייכה אליי. היא התרוממה והתיישבה על המגבת, מניחה את הספר בצד. אני מוכן להשבע שבאותו רגע להקת עורבים ענקית נחתה על החוף והסתכלה בי בעניין.
"היי אסף, מה קורה?", קולה האלוהי הזדחל באוויר לעברי.
"מצוין, ואת?", קנגרו ערך אימון איגרוף עם הלב שלי.
"טוב. טוב", היא שיחקה עם קווצת שיער והסתכלה עלי.
"כן, יופי", לא ממש ידעתי איך להמשיך וחשבתי ללכת. הסתכלתי הצדה ושם, על כסא נוח קטן, ישב אלדד זיו והתבונן בי. "תגידי גלית", המשכתי, "את עושה היום משהו בערב?".
"לא. לא משהו מיוחד", היא לא הפסיקה לשחק עם השיער.
"אז, אולי את רוצה לעשות משהו בערב?", עננים שחורים כפחם כיסו בן רגע את השמיים. "אולי לצאת לאכול או משהו?", ראיתי את הסוף שלי מגיע ונכנסתי לכוננות ספיגה.
גלית חייכה ועזבה את השיער. "אני אשמח. היום בשבע?"
רוח נעימה שטפה לפתע את פניי. השמיים התבהרו מיד. טון וחצי של חצץ ירדו לי מהלב.
בזווית העין ראיתי את אלדד זיו מתרומם מכסא הנוח. אני חושב שראיתי אותו אוחז בידה של ג'ודי גרלנד קטנה, ויחדיו הם דילגו על אבן צהובה. טוב, ככה זה באמנות.

6 תגובות בנושא “סיפור לשבת: סקפטי

  1. איזה ×›×™×£ לקרוא אותך –

    ומי הם המלאכים של המלאכים? מה להם לא מגיע?
    אני יודעת בדיוק מי המלאך שלי ולכן כיף לי
    ומזל טוב לדנה

  2. תודה ערני ותודה לריטה!!

    כרגיל אהבה גדולה לכל מילה

    🙂

  3. נהדר
    העלית לי חיוך על הפנים.

    לקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי להתחיל לקרוא, אני כזה עצלן, אבל אני מאוד שמח שעשיתי כך.

    יומנהדר,
    אנדי מעלחוט.

  4. פשוט מקסים !
    שאב אותי לתוך הסיפור בלי יכולת להפסיק..

    מחכה בקוצר רוח לעוד מפרי עטך הכישרוני להדהים!

  5. אני לרוב, לא מתרגש מסיפורים.
    אבל באמת סיפור מיוחד. והצלחתם לגרום אפילו לי להתרגש.
    תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.