ביבר על כוהול: הסילבסטר

פינת המבקר או הקונספירציה הישראלית והפתרון האמריקאי

השבוע חגגנו יומולדת.
כל שנה העולם מתחרה במי יודע לחגוג יותר טוב. בניו-יורק הובילו עם שבע מאות אלף איש ומופעים של כל תעשיית הרוק האמריקאית, בסידני הפגיזו את מטח הזיקוקים העשיר ביותר שהעולם ידע ובכל עיר גדולה אחרת בעולם, נצפו כחצי מליון איש חוגגים ברחובות.

לא פה.
הסיבה הנפוצה ביותר לחוסר החגיגה הלאומית היא שסילבסטר היה אנטישמי. סילבסטר הראשון היה האפיפיור ברומא במאה הרביעית, שבימי כהונתו קיבל קונסטנטינוס את הנצרות. אז נכון שקבלת הנצרות הביאה מגבלות לדתות האחרות, אבל האנטישמיות באירופה החלה רק מאה שנים מאוחר יותר, במאה החמישית. סיבה אחרת ששמעתי לא פעם, היא שהדת היהודית לא מאשרת חגים נוצרים. הרשו לי לשבור גם את המיתוס הזה, שהרי ראש השנה האזרחי, כשמו כן הוא, חג אזרחי, כמו יום העצמאות וחגים רבים אחרים. סיבה נוספת היא שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה אירועים בסדר גודל כזה, מה שגורם לתמיהה רבה לאור כמות הנוצרים שבאים לבית לחם לחגיגות חג המולד ואז עוזבים, כי איננו חוגגים את ראש השנה. מה עם התיירות? מה עם בתי העסק שירוויחו מזה? מה עם המוראל?
יש עוד אינספור סיבות או תירוצים למה אין אנו משתתפים בחגיגה העולמית ואני בטוח שלחלקן אתם מתחברים יותר מאשר לאחרות. הסיבה שהכי משכנעת אותי, על כל פנים, היא האינטרס של בעלי העסקים. מי שרצה לחגוג השנה במסעדה, נאלץ להיפרד מ-200 עד 500 שקלים לאדם, במסעדות שארוחת הערב בהן לא עולה אפילו מחצית הסכום. מי שרצה לצאת לשתות או לרקוד, יכול היה להסתפק בבזבוז של 50 עד 100 שקלים, דמי כניסה למקומות שבדרך כלל הם חינם. כרגיל בתי העסק עושים עלינו קופה, ואין על מה להתלונן. סילבסטר, לא?

השנה זוגתי ואני מאוד רצינו לצאת לרקוד, אך כשהתוודענו למחירים ולעומס הצפוי קבלנו רגליים קרות. אחרי שעות של שיחות ושכנועים שבקלות היו יכולות להיגרר אל הרבה מעבר לשעת השין, החלטנו פשוט לנסוע לאזור רמת החייל, להחנות את האוטו, ולהסתובב בין בתי הקפה, שבהחלט לא נראו מפוצצים. געגועים עזים לחלת בצל, היו הסיבה שנכנסו לאוונגרד מלכתחילה. היה הומה אך לא דחוס, והקלישאה "השנייה התפנה לנו מקום" מעולם לא נשמעה אמיתית כל כך. כבר שכחתי כמה שהבר-מסעדה הזה מעוצב אמריקה. לאקווריום עם דגי הענק המפחידים ולשלטי הניאון נוספו גם כעשרים מסכי פלסמה, ששידרו תכניות טבע וספורט במקביל. המלצריות ענדו כולן שרשראות זוהרות בחושך ומחליפות צבעים, ברקע התנגנה מוסיקת רוק שמחה, על השולחנות הריקים עוד היו אריזות פופקורן לנשנוש. אין ספק שהמקום כולו לבש אווירה אמיתית של חג.

כבר בהתחלה המלצרית הזהירה אותנו שיש מינימום של 70 ₪ לאדם. מאחר ונפשנו חשקה גם באוכל וגם באלכוהול, הסכמנו מיד. אני הזמנתי בד אפל סאוור (30 ₪, מחיר נהדר לרוב הקוקטיילים שכאן) שהיה מעולה, והיא שהתלבטה בין שני סוגי המרגריטה הקפואות, קיבלה שתי כוסות שוט לטעום את שתיהן, מחווה יפה שמאוד נדירה בארצנו (האפרסק-קווי פשוט קורע את התות-בננה, אבל אם מציעים לכם לטעום את שניהם, למה לא?). המרגריטה עצמה הגיעה בכוס ענקית ובמחיר הוגן (32 ₪). למנה ראשונה התענגנו על ה- AG Combo(56 ₪). מדובר בשילוב של חלת בצל בגודל כדורסל, חמש אצבעות גבינה ועשר כנפיים. בהחלט מנה מצוינת שהצליחה לגרום לשני אנשים לא רעבים במיוחד להגיע עד כדי פיצוץ. מאחר ועדין נשאר לנו כסף "לבזבז", העדפנו לארוז את שארית הבצל (מדובר ביותר מחצי), ובחרנו גם בקינוח של פרופיטרולים, גלידת וניל ותותים בסירופ שוקולד (30 ₪). מנה אמריקאית די סטנדרטית, אבל ממילא היינו מלאים מדי, מכדי שנוכל להעריך קינוח טוב.

בחמישה לחצות קבלנו את כוסות השמפניה עם האזהרה של "עוד לא לשתות". חמש דקות מאוחר יותר, מרגע שנסתיימה הספירה לאחור, התפרצו בבת אחת כמה תותחי קונפטי, ונדלקו מספיק זיקוקים על הבר ומחוץ למסעדה, עד שנראה כי המקום כולו הולך לעלות באש. המוזיקה השתנתה באחת לקצבית ושמחה יותר ומחצית מהאורחים כבר החלו בריקודים.

רק פה.
מסתבר שמספיק אוונגרד אחד, שאפילו אתר אינטרנט אין לו, כדי להפוך את ראש השנה האזרחית לחגיגה אמיתית, כמו שהיא צריכה להיות. כמו בכל העולם. ואם כבר במיתוסים עסקינן, מסתבר שרק הישראלים מתנשקים בשעת חילוף השנים. טוב, אז מסתבר שיש מנהגים עממיים שאני כן מוכן לאמץ בקשר לחג הזה…

ועוד כמה מלים על היעדרות, ברשותכם.
שלושה גיליונות, שבעה שבועות, משבר כתיבה אחד והמון עומס.
קשה מאוד למצוא כל שבוע מקום חדש לכתוב עליו ולהישאר מעניין. קשה להיות מעניין מלכתחילה, אבל איכשהוא עזרתם לי לעבור את זה. אז שיפצנו, שינינו, מתחנו, ערכנו. רק הכותבים נשארו, והקוראים. זו מערכת יחסים שבה אנחנו רוצים אתכם, לא פחות ממה שאתם רוצים אותנו. בסוף כל גליון אני משאיר את כתובת האימייל שלי, ומתחנן שתשתמשו בה. זו התחינה להפעם.